מבצע סבא: כל תייר מחו"ל שמגיע לנופש באילת זוכה לפגוש את א'. כבר שנים האיש החסון וגבה הקומה הזה מדריך סיורים בעיר ובסביבתה, בשבע שפות: עברית, אנגלית, גרמנית, שוויצרית, צרפתית, איטלקית וערבית. את רובן הוא דובר באופן שוטף. אבל לתיירים אין שמץ של מושג מי עומד לפניהם. א' החביב, בעל הפנים השלוות ושיער השיבה, יכול לספר להם לא רק על ההיסטוריה של העיר, אלא גם על המחבלים שחיסל כאשר ניסו לתקוף את תושביה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אדם עסוק, א'. נוסף על הדרכת הטיולים, הוא שוחה, צולל, מטפס על הרים, מתנדב ביחידת החילוץ המשטרתית של אילת והערבה ויוצא לחילוצים בהרים באזור. וגולת הכותרת: הוא הלוחם הוותיק ביותר ביחידת הלוחמה בטרור (לוט"ר) של אילת. האיש שהקים את היחידה המפורסמת, שברבות השנים סיכלה פעולות חבלניות, חילצה בני ערובה ולחמה במפגעים; אדם שחוץ מטיולים, מדריך אנשים בתחום הצלילה, ולהבדיל - גם הצליפה.
40 שנה אחרי הקמתה, לוט"ר אילת עומדת בחוד החנית של היחידות המיוחדות של צה"ל. רוב המשרתים בה הם אנשי מילואים, אנשי עסקים ובעלי משפחות, שהחיילים הסדירים המעטים נושאים אליהם עיניים. הגיל לא משחק כאן תפקיד: הצעיר ביותר ביחידה חגג לא מזמן יום הולדת 18. למילואימניק המבוגר ביותר - א', ניחשתם נכון - מלאו 76.
שיעורי נשק בסלון
במידה רבה, סיפורו של א' הוא הסיפור של לוט"ר אילת עצמה. מסיבות מובנות רוב פרטיו האישיים אסורים לפרסום, אבל מותר לחשוף שהוא יהודי יליד שווייץ, ששירת בצעירותו בכוחות הקומנדו של המדינה האלפינית השלווה. לפני 55 שנים הגיע לאילת לחופשת צלילה בת 3 ימים; החופשה הזו לא הסתיימה מעולם, מכיוון שבעשור השמיני לחייו הוא עדיין מתגורר בעיר.
ב־15 במאי 1974 אירע אחד מפיגועי הטרור הקשים ביותר שידעה ישראל. מחבלים פלשתינים חדרו לבית ספר במעלות ולקחו כבני ערובה תלמידים מצפת. ניסיון החילוץ נכשל: צה"ל אמנם חיסל את המחבלים, אך 22 מבני הערובה נרצחו, חייל נהרג ו־68 אנשים נפצעו.
באילת, שחגגה באותם הימים 26 שנים להיווסדה, הפך הטבח במעלות לשיחת היום. החשש היה שמחבלים מירדן או מסיני יחדרו לעיר ויבצעו פיגוע דומה. הריחוק ממרכז הארץ, והפחד שהתושבים לא יזכו להגנה מספקת, הולידו את הרצון להקים יחידה ללוחמה בטרור דווקא בעיר הדרומית. א', שכבר אז עסק בהדרכת תיירים וטייל באזור בכל הזדמנות, חשב על תרחיש אימים: אם מחבלים ישתלטו על מלון באילת, לכוחות הביטחון יידרשו לפחות 4 שעות להגיע. הוא פנה לחבר טוב, בוגר יחידת 101 המיתולוגית, והשניים החליטו להקים יחידה מיוחדת שתורכב ממתנדבים תושבי אילת. אותם המתנדבים, הוחלט, יוזעקו במקרה של חדירה לעיר כדי לשמש כוח מגן ראשוני. א' נכנס לתפקיד המורה: הוא תרם מניסיונו העשיר בקומנדו השוויצרי, ולימד את חבריו האילתיים על כלי נשק ועל טקטיקות צבאיות. את השיעורים, כדאי לציין, העביר להם בסלון ביתו.
"ההתחלה היתה פשוטה", הוא נזכר, "קנינו אקדחים ונשק מכספנו וגם ציוד בסיסי. דבר הקמת היחידה עבר מפה לאוזן, ותושבי אילת בוגרי הצנחנים והשייטת החלו להצטרף. היינו מועדון סגור, לא היה לנו קשר לצבא או למשטרה, בקושי היו טלפונים בבתים. אשתי היתה אחראית ההקפצות של היחידה. פעלנו כך במשך תקופה, קנינו ציוד והתאמנו".
בשלב מסוים, במשטרת ישראל שמעו על היחידה, העניקו לה ציוד ותשתיות ואת השם "כוח נמר". גם הצבא עודכן בנושא והחליט שאנשי היחידה יהיו תושבים שיעשו שירות מילואים. הבסיס הראשון של היחידה עבר לתל נוף, ושם נערכו אימוניה. היא קיבלה שם חדש, לוט"ר אילת, וא' הוא בין המעטים שנטלו חלק בהקמת שני מוסדות: ביה"ס ללוחמה בטרור בתל נוף, והיחידה עצמה.
הצבא מגדיר את לוט"ר יחידת התערבות והשתלטות, האחראית על מענה לאירועי טרור באזור אילת, הערבה והנגב. היא כפופה לפיקוד הדרום, ומורכבת מיוצאי יחידות מובחרות למיניהם. הכוח הלוחם מבוסס על אנשי מילואים בלבד; גם סדירים משרתים כאן, אך רק בתפקידי מודיעין, סיור, קשר ועוד. הלוחמים מסתובבים עם ביפרים וטלפונים ניידים, ושומרים על זמינות 24 שעות ביממה. ככה זה, כשבכל רגע נתון עלולים לקרוא לך לפעילות.
במהלך הכוננות הם מסיירים בשטח ומחכים להקפצה. המחשבה שאי שם בצד המצרי משוטטת חוליית מחבלים, ששמה לה למטרה לחטוף חיילים או לבצע פיגוע, אינה נותנת להם מנוח. וכולם, כמובן, תושבי אילת, כך שאין צורך להסביר להם כמה העבודה הזו חשובה ולמען מי הם נלחמים.
לצד שייטת 13 וסיירת מטכ"ל, אנשי לוט"ר אילת נחשבים בין הטובים בתחומם בכל הנוגע להשתלטות. ההיכרות העמוקה עם תוואי השטח המקומי, הבגרות והניסיון הרב - כל אלה עושים את ההבדל ביניהם לבין אנשי הימ"מ, גולני או יחידות אחרות. בעצם, יש עוד הבדל אחד: העובדה שהם נפגשים לא רק באימונים ובמילואים, אלא גם בסופרמרקט השכונתי.
העניק השראה לנכד
לא', כבר הבנתם, יש בהוויה הזו מקום של כבוד. הוא מביט בדור הצעיר של הלוחמים בהנאה גלויה ומשתוקק לחלוק איתם מהידע העצום שלו. הם, מצידם, רואים בו מורה רוחני ומכנים אותו "הסבא של היחידה". רבים מהם מייחלים להמשיך לשרת בה גם אחרי ששיערם ילבין, ממש כמוהו.
"הצעירים שמשרתים ביחידה היום טובים יותר ממה שאנחנו היינו", מודה־מתגאה א', שחוגג בימים אלה 40 שנה בלוט"ר אילת, "הם שומרים על כושר גופני ומקבלים את הציוד הכי מתקדם שיש. גם אני מנסה לשמור על כושר. אני עדיין שוחה בכל בוקר שני קילומטרים ויוצא להליכות. וכן, אני עדיין מטפס על הרים במסגרת העבודה, לא נראה לי שאפסיק בקרוב".
במשך עשור, יודע הלוחם הוותיק לספר, היחידה פעלה בעיקר "על יבש". אנשיה נחשבו כוח התערבות והוקפצו לא פעם לאורך הגבול עם ירדן בשל חשש לחדירות, אך דבר מכל אלה לא הבשיל לכדי מקרה אמת. עד שנת 1989, כשהיחידה הוזעקה לראשונה לטפל בתקרית בקיבוץ לוטן שבערבה: מחבל ירדני חטף נערה והתבצר איתה בבית במשך שעות. צה"ל הזעיק צוותים ממרכז הארץ, אך חברי יחידת לוט"ר אילת הגיעו למקום במהירות שיא, השתלטו על הבית, שיחררו את בת הערובה וחיסלו את המחבל. גם בשנות ה־90 היחידה מצאה עצמה בלב העניינים, כשהוזנקה לטפל בתקרית שבה חדרו שני מחבלים בשחייה לשטח ישראל. השניים עלו על החוף וירו למוות ביוסף שירזי, ששימש שומר באוניברסיטה הימית באילת. א' וחבריו, שנקראו לזירה, חיסלו את אחד המחבלים. השני נפצע קשה, נידון למאסר עולם ושוחרר מהכלא לפני כשנתיים במסגרת עיסקה עם הרשות הפלשתינית.
א' הוא כמעט ידוען באילת. מעבר לחברותו בלוט"ר וביחידת החילוץ, הוא מתנדב גם בבתי ספר כמדריך הכנה לצבא. התושבים הוותיקים זוכרים אותו כאוהב ים, וכאדם שבשנותיו הראשונות בעיר התמחה בסקי מים והשתתף במופעי הראווה שנערכו בחוף הצפוני. העובדה שהוא דובר שבע שפות עזרה רבות, וגם כיום הוא מלווה קבוצות של עיתונאים ואורחים חשובים שמגיעים לארץ. הוא מטפס איתם על הרים וסוחט מחמאות בנוגע לכושרו הגופני, הטוב להפתיע בהתחשב בגילו. "אם לא הייתי מדריך טיולים, הייתי ארכיאולוג", הוא מוסיף, "אני קורא כל הזמן על החידושים בתחום ומתעניין גם בגיאולוגיה".
האהבה שלו לים ולמדבר, השונים כל כך מנופי ילדותו בשווייץ, חדרה גם לחייו האישיים. בשנות ה־60 הכיר בארץ את אשתו, שכאמור היתה אשת סודו גם בלוט"ר, ונישא לה בחתונה צנועה בשווייץ. כששב לאילת החברים דרשו שיקיים טקס נוסף, שבו גם הם יוכלו להשתתף. האחראי לחופה היה רפי נלסון האגדי. "הייתי בין מקימי מועדון הצלילה הראשון באילת, ואמרו לי שצריך לקדם את הנושא", מסביר א', "אז החלטנו לערוך את החופה מתחת למים. כל תושבי אילת הוזמנו כאורחים וחיכו על החוף".
לפני כחודש הוא ואשתו ציינו 50 שנות נישואים, ולרגל חתונת הזהב הכינה להם המשפחה הפתעה. שתי הבנות ושלושת הנכדים התחמשו בציוד צלילה וירדו מתחת למים בריף הדולפינים. שם, מוקפים ביונקים הימיים הסקרנים, הניפו שלטי ברכה שהזוג לא ישכח עוד זמן רב.
אחד הנכדים - א', בשבילכם - משרת היום כחובש בצה"ל. ביחידה מובחרת, אלא מה. תוצאה מתבקשת, כשגדלים על מורשת הקרב של הסב. "בילדותי שמעתי המון סיפורים, כשעמדתי להתגייס התייעצתי עם סבא. גרתי בחו"ל עם הוריי בשליחות, והוא זה שדירבן אותי לעשות משהו משמעותי בשירות שלי. הוא לימד אותי לעמוד על שלי ולהיות עקשן. רציתי להיות לוחם, והוא תמך בי לאורך כל הדרך. הוא היה מגיע לכל טקס. נראה לי שקיבלתי גנים טובים, כי יש לי סבא פייטר".
בכביש 12, מול המחבלים
ב־2011 התרחש אחד הפיגועים הקשים ביותר באזור אילת, שתוצאותיו שינו את פריסת הכוחות הצבאיים וזירזו את הקמת הגדר בגבול ישראל־מצרים. ב־18 באוגוסט באותה השנה מחבלים מצרים, שהגיעו עד לגדר הגבול, פתחו באש על אוטובוס אגד (קו 392) עמוס חיילים אילתים שנסע בכביש 12. בהמשך שיגרו טיל נ"ט לעבר אוטובוס נוסף, שלמרבה המזל היה ריק מנוסעים, ולעבר מכוניות ישראליות. שבעה ישראלים נהרגו במתקפה, ו־40 בני אדם נפצעו. בחילופי האש שאירעו במהלך המרדף אחרי התוקפים נהרגו שבעה מהמחבלים, כולם חיילים מצרים.
שבועיים לפני המתקפה הרצחנית, הוקפצו לוחמי לוט"ר אילת לבסיס האם שלהם. בבסיס זה שוכנת מיפקדת הגיזרה הדרומית, השולטת על השטח מאילת ועד הר שגיא. היחידה הוקפצה לאחר שהתקבל מידע מודיעיני על חדירה אפשרית לגיזרה, ולוחמיה חברו למיפקדת עוצבת אדום ופרסו כוחות, כביש 12 נסגר לתנועת אזרחים, למקום הוזעקו גם מסוקים ופצצות תאורה הושלכו לעבר הרי אילת. לאחר שהתברר כי המחבלים לא אותרו סמוך לגבול, שוחררו הכוחות והועמדו בכוננות.
שבועיים לאחר מכן, 12 שעות לפני התקפת המחבלים בכביש, אנשי לוט"ר אילת הוזעקו שוב. גם הפעם קיבלו מידע מודיעיני "חם" על נוכחות אפשרית של מחבלים באזור, מידע שהגיע גם לימ"מ. עשרות לוחמים הוקפצו לאזור אילת. הנחת העבודה היתה כי המחבלים ינסו לחצות את גבול ישראל-מצרים לעבר העיר כדי לבצע בה פיגוע. איש לא שיער לעצמו שהם יעזו לתקוף את הנוסעים בכביש 12 לאור יום.
בתחקיר האירוע התברר כי המחבלים אכן הגיעו לשם כמה שעות קודם לכן. חלקם לבשו בגדים אזרחיים, אחרים - מדים מנומרים, בדומה למדי הצבא המצרי. בשעה 12:00 בדיוק הם החלו לירות לעבר הנוסעים. המחבלים בחרו בתוואי כביש מתפתל בסמוך למוצב מצרי, ולנהגים הישראלים לא היתה אפשרות לראות אותם. כמה מהם התמקמו בשטח הררי ובמוצבים המצריים, אחרים חצו את גדר הגבול הנמוכה וכרעו בצד הדרך או חדרו לשטח ישראל. עדי ראייה למתרחש סברו שמדובר בחיילים מצרים שמתקנים את הגדר. אחד העדים, שהבחין במחבל כורע ברך, סיפר כי חשב שהוא מתפלל לרגל הרמדאן.
דקות לאחר שנודע על הירי בכביש, אנשי לוט"ר אילת התגייסו כאיש אחד. הם עזבו משפחות במהלך חופשה, או יצאו מהעבודה בלי לומר מילה לבוס. כמה מהלוחמים, שהיו במרכז הארץ, עלו על מטוס לאילת מייד עם קבלת ההודעה. גם מפקדי היחידה לדורותיהם, לוחמים לשעבר שחצו את ה־70 ופרשו מזמן, התייצבו מייד בבסיס האם כדי לתת כתף. ברגע שהגיעו ליחידה, אנשי המילואים עטו על עצמם אפוד קרמי וציוד ויצאו לשטח. הם נסעו ברכבי היחידה, המותאמים לטופוגרפיה ההררית של האזור.
כבר ברגעים הראשונים חטפו הלוחמים מכת אש. הם נעו כמו ברווזים במטווח – לא היה ברור כמה מחבלים אורבים בשטח או באיזו תחמושת הם מצוידים, ובמרחב הפתוח לא היו כל מקומות מסתור. זה היה קרב יריות כמעט פנים אל פנים: עשרות מטרים בודדים הפרידו ביניהם לבין חוליית טרור חמושה בקלצ'ניקוב, ברימונים, בחגורות נפץ ובמטענים, שתיכננה להרוג ולחטוף ישראלים.
בשלב מסוים נתקל הכוח במחבל בבגדים אזרחיים, שעמד בצד הישראלי וירה לכל עבר. הם חתרו למגע, כיוונו לעבר הראש וחיסלו אותו. בינתיים נפתחה עליהם אש מחזית נוספת, ורק כעבור עשר דקות של לחימה מאומצת הצליחו לשתק את מקורה ולפגוע בשלושה מחבלים נוספים.
את א', שכזכור משרת ביחידה כצלף וכמדריך צלפים, הפיגוע בכביש 12 תפס בבית. הקריאה לא פסחה גם עליו, והוא השתתף בקרב. "יממה קודם לכן הדרכתי תיירים בהרי אילת ונשארנו לישון בחניון לילה, לא רחוק מהמקום שבו חדרו המחבלים", שיחזר, "לפנות בוקר חזרתי הביתה. בשעות הצהריים קיבלתי הודעה, ומייד יצאתי לשטח".
א' היה אחד הלוחמים הראשונים בזירה. הוא נשלח לשם עם רובה הצלפים כדי לנטרל את המחבלים שהגיחו מהמדבר המצרי. במשך שעות שכב על החול החם, כשהקנה מכוון לעבר הגבול. רק בשעות הלילה שב לביתו. "ביחידת הלוט"ר אני נחשב לזקן שבחבורה. התחלתי עם הקמת היחידה לפני 40 שנה כלוחם לכל דבר, וכשיש פיגוע או חשש לאירוע חבלני אני יוצא לשטח, כמו כל אחד מהלוחמים. באירועים האלה אין יחס לגיל או לפחד, יש רק אדרנלין".
לרוץ לזירה בבגד ים
מי שכנראה יסכים עם א' הוא חברו ליחידה, רס"מ (מיל') ח', המשרת בה כבר 15 שנים. הוא נולד מעט אחרי שא' ייסד את היחידה, ולא מזמן חצה את גיל 40. עם תום שירותו הצבאי הבין שהוא רוצה להמשיך לתרום למדינה. "היה טבעי שאגיע ללוט"ר. כל הזמן שמענו עליה. כבן אילת רציתי להגן על הבית, על המשפחה".
את המשפחה הוא גם נאלץ לנטוש כשנודע על הפיגוע בכביש 12. הוא בדיוק השתעשע אז עם הילדים בבריכה של המלון. בתוך זמן קצר יצא מהמים ורץ לרכב המשפחתי בבגד ים, שאותו החליף בהמשך למדים, שכפ"צ ונשק. מעבר בלתי נתפס, אבל הוא לא מתחרט. אם תשאלו אותו, אין מלאכה חשובה יותר מזו שהוא מבצע ביחידה היום. "יש דרג מדיני, יש דרג פיקודי ויש אותנו. אנחנו פה בשביל לתרום למדינה ולהגן עליה. זה בקרביים שלי. אני מוכן להיות ביחידה הזו כמה שאידרש. כל עוד הגוף מסוגל לעמוד במשימות ויכול לתפקד, אני אהיה שם".
בשעה שמשימות מסוימות מציבות אותו מול פעילי טרור ליד הגבול, אחרות דווקא מחזירות אותו הביתה. למשל, התקרית ב"לאונרדו קלאב" באילת באוקטובר 2012, שבמהלכה הצעיר ויליאם הרשקוביץ ירה בעובד מטבח והתבצר במלון. ח' הגיע לשם אחרי 5 דקות ופיקד על הצוות שהרג את המתבצר והפסיק את הירי.
תחושת שליחות דומה מניעה גם את רס"ר (מיל') ע', בן 45 ומנהל חברה גדולה באילת. לפני ארבע שנים, קצת לפני ששוחרר ממילואים, חש שהוא יכול לתרום הרבה יותר. אחרי הפיגוע בכביש 12, כשהבין שהוא יכול לסייע לשמור על העיר ועל היקרים לו, התחושה הזו התחזקה. ע' עבר מסלול מפרך והתקבל ליחידה, ומהר מאוד הרגיש שמצא משפחה. בשעות הפנאי הוא מתנדב כחובש במד"א, ונוסף על כך הוא רץ למרחקים ארוכים ומתאמן לקראת מרתון. "אנחנו יחידה שהייעוד שלה הוא לפעול בלי הודעה מראש", הוא אומר, "לשרת בה זה צורך אמיתי".
ומי שלא השתכנע בכנות שלהם, ראוי שישמע את דבריו של רס"ן (מיל') א' (45), שנחשב אחד הקצינים הוותיקים בלוט"ר אילת ומאחוריו שעות רבות של אימונים, כוננות וקרבות. הוא לחם לצד האחרים בתקרית באוניברסיטה הימית וגם ב"לאונרדו קלאב", וכן השתתף בתקרית שבה היחידה הוזעקה לשדה התעופה בעובדה, לאחר שחוטף איראני הורה לטייסים לנחות בהרי אילת. היה לו חלק גם בפעולות רבות אחרות, שאולי ייחשפו ביום מן הימים. מלבד כל אלה, הוא גייס את מפקד היחידה הנוכחי, סא"ל (מיל') ת'. "הכרתי אותו במהלך השירות כמ"פ בגבעתי", הוא אומר, "אחרי חטיפת נחשון וקסמן החלטנו לעבות את היחידה ולהקים צוות לניהול מו"מ וצוות לוחמים אילתים. ת' הוא איש הנדסה ונחשב מקצועי מאוד. גייסנו אותו לשירות, ומאז הוא התקדם".
וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מוקירים את פעולותיו של א' בן ה־76, שלפני כמה שנים קיבל פרס מפעל חיים מטעם פיקוד הדרום על כך שהוא ממשיך לשרת במילואים בגילו. "הוא כבר 40 שנה ביחידה, ונותן את כל כולו", הוא מתרשם, "ממרום גילו, הוא עדיין מפנה זמן ומדריך את הצעירים. הוא כמו כולם. כל מי שנכנס ליחידה נשאב אליה, וקשה לו לצאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו