פופ אחר

האלבום החדש של לנה דל ריי, "Honeymoon", מביא איתו בשורות טובות ובשורות רעות. הבשורות הטובות הן שדל ריי חוזרת לסגנון של אלבומיה הראשונים ומעמיקה בו. "Honeymoon" מתרחק מהקו המוסיקלי שהביא איתו דן אאורבך (Black keys), שהפיק את "Ultraviolence", והולך למקומות הטבעיים והאישיים יותר של דל ריי, שהפיקה את עצמה הפעם, בסיועם של ריק נואלס וקיירון מנזיס. הקול האפלולי שלה יושב נהדר על שטיחי הפופ הבארוקי והסול הלבן ומזכיר למה ואיך נוצר העניין סביבה מלכתחילה. שירים דוגמת "High By The Beach" (ששוחרר כסינגל ראשון מתוך האלבום), "Terrence Loves You" ו"Music To Watch Boys To" בנויים לחיי מדף ארוכים יותר ומגדירים מחדש ובמדויק את זירת היצירה של דל ריי: הם מתקתקים במידה, סקסיים וחמים, מייצרים תחושה סינמטית שנשמעת כמו הפסקולים של אניו מוריקונה בפרשנות מנהטנית, ועושים חשק לעצום עיניים ולשקוע בתוכם עד מעל לראש.

האלבום כולו מרגיש כאילו נבנה לסרט אינדי אמריקני, כזה שמצולם דרך פילטר מרכך ומלא בטקסטורות של דנים ופלנל. כשהיא מרפררת ל"Space Oddity" של דיוויד בואי ועושה קאבר ל"Don't Let Me Be Misunderstood" של נינה סימון, דל ריי בעצם מציירת קו סביב מגרש המשחקים המוסיקלי שלה ומבקשת להרחיק את עצמה מהצד המסחרי של הפופ.

הבשורות הרעות שמביא האלבום הן שהיא חוזרת לסגנון שאפיין את אלבומיה הראשונים ומתרחקת מעולמות הפופ המסחריים. זה לא אומר שהמוסיקה שלה הופכת ללא נגישה או מתחכמת מדי, זה רק אומר שטעות לצפות לקבל ב"Honeymoon" המנון פופ סטייל "Brooklyn Baby". היא לא מכוונת, לפחות על פני השטח, לחרוך את מצעדי הפזמונים. היא רוצה לשחק עם הגדולים, ונראה שעכשיו יש לה כרטיס כניסה למגרש.