הודעות שנשלחו
פני שמתחילים את היום אני רק רוצה להבהיר: לא אמרתי לך שלא לנסוע. בחיים לא! אם אתה צריך את זה גם בכתב, אז הנה, בבקשה: תיסע מתי שמתחשק
לך! מצדי, תשמור את ההודעה הזאת.
- זאת לא תוקפנות נשית ומתי לא הקשבתי? בסדר. נמשיך בערב בבית. גם לי יש עבודה, ומשגעים אותי.
- המדבר. בטח. הוד קדומים, שמיים, שקט, ניקיון... הבנתי אותך: כאן בעיר, איפה שאני והבת שלך וכולם - הכל רק לכלוך ורעש.
- בוא נפסיק. תכף תתלונן שחונקים אותך גם פה, ושהטלפון שלך לא מפסיק לצפצף.
- כבר היינו בסיפור הזה. אתה יכול לנסוע בשקט. כתבתי לך שאתה יכול. מבקשת רק שלא תתרברב לי אחר כך בחוויה שלך...
- מתי? תמיד, כל פעם שאתה נוסע אתה מתרברב. לא נדון בזה ככה, אבל הגיע הזמן שמישהו יגיד לך שזה מה שאתה עושה.
- התכוונתי לזה שגם כשאתה לא אומר כלום, על הפנים שלך, בהליכה שלך רואים את ההתנשאות: אני נטעתי אוהל! אני התייחדתי עם השמיים ועם הוד הקדומים! תראו אותי, עברתי חוויה רוחנית!
- לי אין מושג? לך אין מושג עם איזה פרצוף אתה חוזר מהגיחות שלך. כאילו מי שלא אוכל חרובים במדבר מחמיץ את ההתגלות הגדולה, כאילו יש לו נפש סוג בי"ת.
- תעזוב, אתה לא צריך להסביר לי מה החוויה. יודעת יפה מאוד. הייתי יכולה לכתוב לך חיבור על זה...
- אתה לא ברצינות מתכוון שעכשיו, באמצע היום, אני אכתוב לך קומוניקט.
- אני לא חירשת, ותתפלא כמה הרבה אני מבינה. יודע מה? אני דווקא אחבר לך קומוניקט. ממילא משגעים אותי פה.
- התחלתי לכתוב, רק שבינתיים נכנסו אנשים, ובשלוש הפרזנטציה למלונאים.
אשלח אחה"צ במייל. זה בקובץ. תתכונן!
הוד קדומים וחוויית מדבר - חיבור (ארוך) לבעלי.
נתחיל מהקדומים, כי לפני הכל, מי שיוצא למדבר מתמסר לחוויית הקדומים. אתה חושב על מיליוני השנים שההרים האלה ניצבים, חושב על העידן שלא היו אנשים אלא רק דינוזאורים, מדמיין אפילו את הזמן שעוד לא היו דינוזאורים. מהם חיינו אל מול הזמן הזה? אתה חושב. מי אנחנו מול העומק שלו? לזמן לא אכפת מי זה שייקספיר, איינשטיין, באך, ורק במדבר אתה תופס את זה - קולט שאין הבדל בין מוצרט לאמבה. חיי אדם, ההיסטוריה האנושית כולה - נהרות של דם, אוקיינוסים של סבל, ניסיונות של אנשים לאהוב מישהו - מה הם? הכל רק עפעוף, סתם עפעוף של ריס קטנטן. שום סימן לא יישאר על ההרים כשהאדם יימחק. לא כלום. שומדבר. איזה יופי!
אבל לא רק את החוויה הזאת, לא רק את האינסופיות של הזמן המדבר מעניק לנו. למדבר יש עוד פינוקים בתפריט, ואם כבר לקחת ימי חופשה והוצאת כסף על דלק - מגיע לך לחזור עם חוויה אפילו יותר מהממת (זכותך, לא? השקעת, השארת מאחור את המשרד ואת ועדת התכנון, השארת אותנו. לא ישבת תקוע וסתם התבכיינת על החיים). ובזכות זה, בשביל השלמות החווייתית שתהיה לך, המדבר פורש לך גם שמיים של לילה.
שמיים של לילה... שמי מדבר... מה אכתוב ואיך אתאר? נגיד שהם ההפך הגמור מהכיפה הסתמית, האטומה, של העיר. אור השמש המסנוור מפנה מקום לחשכה, "חשכה קטיפתית" אומרים, טיפת זיהום של תאורה אין בה. ובתוך החושך היפה והטהור מתגלים לו לאדם אינספור כוכבים - אפילו יותר מאינספור, נחילים־נחילים של גלקסיות... בקיצור, הוד קדומים של ההרים נבלע בחושך, ועכשיו אתה מקבל את הוד השמיים, מקבל אותו במלוא הודו.
כדי להתפעם כמו שצריך - אתה משתרע, נותן למדורה לכבות ומשתחל לתוך שק השינה כי קריר. המדבר שלנו לא בדיוק אריזונה, מרחוק שומעים יללות - לא של תן אלא של כלב, אבל היללות האלה מספיקות בשביל האפקט שחיפשת: תחושה מתוקה של צער עולם, תחושה של בדידות מול יקום ענק ששותק. יבבה בודדה מעצימה את האפקט של השקט.
אם קודם לכן התמסרת למחשבות על הזמן, עכשיו תורו של החלל, וגם בתוך החלל - כמה טוב - אתה אפס. גלקסיות, אינסוף כוכבים, כל אחד מהם שמש, סופות של אש ושמשות שכבו... מי אתה בכלל, מה אתה בכלל מול הוד החלל הזה? גרגר אבק. שום כלום. בקושי חיידק על גרגר. חי דק דקיק על חיידק. אבל אתה אוהב את זה, אתה אוהב את המודעות הזאת, בדיוק בשביל ההרגשה הזאת אתה באת, בשביל שתוכל להרגיש את שומכלומיותך, כי בשביל זה, נדמה לך, יש במדבר תנאים אופטימליים. אציין שיש אנשים שגם בלי תנאים אופטימליים יודעים שהם אפס. יש בני אדם שביומיום הם אבק, אבל אתה כנראה מאלה שצריכים תנאים.
העניין הוא שיש אבק ויש אבק. יש סוגים. והעולם מלא אנשים שמפללים שפעם, לפחות מתישהו בחייהם, לא יתייחסו אליהם כמו לאבק. האמת היא שגם אתה לא באמת רוצה להרגיש כמו אבק, אבל להתאבק קצת מול היקום זה נחמד. לשכשך קצת באמבט האפסיות זה נעים. ראשית נעים בגוף. שק השינה החמים, תה הצמחים ששתית, הבטן המלאה. אפס כזה נחמד להיות. בהחלט נחמד. לא כמו, נגיד, חולה אבולה אפריקני, שמדמם מכל החורים בחצר בית חולים תחת הוד השמיים.
אז הבסיס הוא שנעים בגוף, נעים לך להיות אבק שנעים לו. ומעבר לכך - מעבר יש כמובן גם הנאה מתוקה של הנפש, ההנאה המתוקה שבאהבה העצמית. כי למה שלא נודה אחת ולתמיד: אין כמו האהבה העצמית של מי שהוגה באפסות שלו, של מי שהוגה בעצמו מול האינסוף והנצח: הנה אני מיישיר מבט אל תוך התהום, הנה אני, אני האפס, אני גרגר האבק הזעיר, אני מכיל במחשבתי את היקום כולו. הנה! חשוב להבין שיש כל מיני אפסים, מינים שונים יש. אז אפס עגול יכול גם לשכב בשק השינה ולהרגיש איך הוא מתרחב ומתרחב עד שהוא כאילו בולע הכל, עד שהאינסוף כולו נבלע במעגל התודעה של האפס. בשביל זה אנשים יוצאים למדבר, לא?
סוף. עד כאן החיבור שלי שהזמנת. אתה עדיין חושב שאני "חירשת לחוויה"?
• • •
- אני לא מבינה למה אתה לוקח את זה באופן אישי. מה כבר אמרתי? טענת שאין לי מושג מה החוויה שלך, אז רק ניסיתי להראות לך שיש לי. כתבתי באופן כללי, על חוויה כללית של בני־אדם, זה הכל. קצת הומור.
- אני בטח לא אמנע ממך. מתי מנעתי? כבר אמרתי לך - סע, אם רק בתנאי מדבר התודעה שלך מתרחבת. הדבר היחיד שאני לא מוכנה זה שתתנשא עלי.
- אתה כן. לחשוב שאני לא מסוגלת להבין זאת התנשאות! מה זה אם לא? תדע לך שלא כל אחד זקוק לתנאים בשביל להרגיש אפסי וענק, ומתרחב ומתמזג עם הקוסמוס. וגם יש מיליון דברים בנוגע אלי שאתה פשוט לא יודע...
- צודק. ההתכתבות הזאת לא הולכת לשום מקום טוב.
- אז מה? גם אני מרגישה לפעמים. נוסטלגיה אל האינסוף - בטח ובטח. אתה נשפך לתוך האינסוף, האינסוף נשפך לתוכך. אתה לא היחיד פה שחווה. גם לי היו רגעים משלי. רק שתדע.
- לא נמשיך כי בערב מדליקים נרות אצל אבא שלך, ומחר ישיבת דיירים. לפחות תשמח שיש לך אישה שזוכרת.
- נשיקות.
- אוף אתך, כתבתי "נשיקות"...
מכתבי לילה
ערב טוב,
מטומטם לגמרי המצב הזה שאישה מחברת מיילים לבעלה... מודה שאחרי שלא יצא לנו לדבר, חשבתי לתחוב לך מכתב לשק השינה, אבל איכשהו זה נראה לי מוגזם.
בכל אופן, אתה במדבר ותכף שקיעה, ואני פה ממשיכה לחשוב על ההתכתבות העצבנית שלנו ועל זה שנסעת ברוגז.
מצטערת אם נפגעת. לא התכוונתי לפגוע, ובינתיים התפתח אצלי צורך דחוף להסביר. במיידי זה לא ישנה כלום, אתה הרי לא מחובר, אבל כשתחזור - לפחות תראה שהמשכתי לשוחח אתך. אולי זה יעזור קצת, ואולי אחרי זה גם נפסיק לגמרי עם השטות הזאת של התכתבויות.
באחת ההודעות ששלחתי לך, הזכרתי שגם לי היו חוויות משלי, ורק אחר כך הבנתי שבגלל שאתה לא רגיל לחשוב עלי ככה, בגלל שבעיניך אני רק אדם מעשי, בגלל שבין שנינו אני ה"שכלתנית" - אולי אתה לא ממש מאמין לי.
הבנתי שכדי שתאמין לי, אני צריכה להרחיב, וזה מה שאעשה.
את ראש השנה שהיית בחו"ל, אתה בטח זוכר. כשהקטנה בדיוק יצאה משפעת ואני נדבקתי. ביום ההוא, למשל, נראה שהיתה לי חוויה של אינסוף.
המצב, להזכירך, היה שבקושי הייתי מסוגלת לזוז, ודאי לא לעלות על האוטו ולנהוג להורים. שכבתי במיטה ונקשתי בשיניים, הראש שלי התפוצץ. לא היה לי מושג איך אני מקימה את עצמי להכין לילדה איזשהו משהו לאכול. זה הרקע. הדלקתי לה את הטלוויזיה, אבל אפילו שהתחננתי, היא לא רצתה להיות בסלון, רק אתי, וכל הזמן לא הפסיקה לדבר ולהבטיח לי שרק תשכב לידי בשקט. ככה גררנו את היום, שתינו, עד שמתישהו בערב פקחתי את העיניים והיא עמדה לידי עם הסיר האדום הענק צמוד לבטן, ואמרה שהיא מבשלת לי כישוף שאבריא. אוקיי. עשיתי את עצמי שאני שותה מהאוויר שתחבה לי בכף עץ לפה. במשך כמה שניות שיתפתי אתה פעולה, רק שלא תנדנד לי. לא היה לי כוח. אני מודה, לא היה לי שום כוח אליה. אבל כמה רגעים אחר כך, היא הניחה את היד שלה על המצח שלי ואמרה: "תעצמי שוב". ותכף, ככה בשיא הרצינות והחגיגיות שבעולם, היא מודיעה לי: "אני עכשיו עושה לך כישוף לראש"... טוב, אז ניצלתי את ההזדמנות ועצמתי.
עכשיו, תדמיין, העיניים שלי עצומות שוב, והיד שלה מהודקת למצח שלי בכל הכוח. יד קטנה, אתה יודע, קטנטונת. כל הכוח שלה לא יותר מכפה של חתול... אלא שאז איכשהו אני כבר לא רוצה שהיא תעזוב אותי, ממש לא רוצה. אני רוצה שעד סוף כל הזמנים הכל יישאר בדיוק ככה, בדיוק כמו שהוא, כי כל המתיקות שיכולה להיות ביקום, אינסוף מתיקות שביקום, זורמת לי דרך המצח. אין יותר מזה...
אוקיי, זה לא שהבראתי בן רגע. אני לא הולכת לספר לך שהבת שלנו היא שמאנית. אבל אחרי שהיא גמרה את הכישוף שלה, היא טיפסה ושכבה לידי במיטה ודי מהר נרדמה. שתינו לא התרחצנו. מרוב שהייתי תשושה לא יכולתי אפילו לחשוב להיגרר למקלחת, אבל גם ככה, בסוף יום עבודה של קטנים - הריח שלה עטף אותי, כאילו אני בתוך מין הילה. ואתה אומר לי שמדבר הוא נקי...?
תגיד אולי שלא סיפרתי לך. נכון. אבל אני מצדי אגיד שלא היה למי לספר. עדכנתי אותך שגם אני חטפתי שפעת, הצטערת שהתקלקל לי החג. בוא נודה שמעבר לזה לא ממש עניין אותך לשמוע, כי מה כבר קרה? אשתך הרי לא טיפסה על הר נחשב ולא חזתה בשום "זריחה מפוארת"... (שמת לב שרק בשביל תיירים הזריחה "מפוארת"? כאילו אם אתה יושב בבית, ולא משלם על כרטיס או על דלק, כאילו אם אתה יושב במקום שלך, אז - השמש לא זורחת ולא מפוארת). אז נכון, לא היו לי שום הרפתקאות שעליהן אפשר לדווח. כלום לא היה חוץ מהכישוף של הקטנה. רק הגוף שלה לידי במיטה, ומין פלא, אינסוף של פלא. לך תבין...
ספר לי אם אתה מבין.
ליל מנוחה
ועוד: אם אתה חושב שהפלא הזה בא מהזיה של חום - אז אתה טועה. היה לי חום, נכון, אבל לפעמים גם בלי חום, ככה סתם ביומיום, בן אדם יכול, אני יכולה. לפעמים בהחלט קורה שיש לי פתאום חוויה.
• • •
לא נרדמתי, אז אשתפך לך בעוד מייל אחד אחרון, אפילו אם זה מגוחך.
לפעמים, נגיד, כשאני יורדת למינימרקט, והרומנייה בלי הגבות שוב תוקעת את התור עם החשבון שלה. אז לפעמים, פתאום בלי שום סיבה ברורה, לא יודעת למה - העצבנות שלי נעלמת. לפעמים זה קורה לי. ואז למשל אני מסתכלת על האישה הזאת, אני ממש־ממש מסתכלת עליה ואיכשהו אני קולטת כמה היא מסתורית. לא בגלל שאין לה גבות, אלא רק בגלל שעכשיו היא. אתה מבין את זה? לא? גם אני לא. המפץ הגדול, היקום, דינוזאורים, קופים, אבולוציה, הכל - הכל היה צריך לקרות בשביל שתהיה האישה הזאת שעוד פעם מתווכחת עם הקופאית. תחשוב על זה שאם דבר הכי קטן היה שונה בעבר - אופס, היא לא היתה בכלל. תזכור שעוד שנייה היא גם תיעלם כמו אבק. אבל בינתיים - בינתיים מבחינתה היקום כולו מתקיים רק בשבילה, בדיוק כמו שמבחינתך מרכז היקום הוא תמיד רק אתה. זה לא מסתורי, תגיד לי? זה לא מסתורי שכל אדם במינימרקט הוא כוכב ומרכז היקום?
אני יושבת לי פה מול המחשב והוגה, אבל ספק אם אני מצליחה להסביר משהו. אני לא אומרת שלרומנייה הזאת יש הוד קדומים, למרות שאולי, אם חושבים על זה - אולי יש לה. אם חושבים על זה - לכל אחד יש בעצם. הרי רק בזכות כל הקדומים האלה יש היום אישה עם שיער כתום ובלי גבות, שמי יודע מה יש לה בנשמה, איך היא חווה, מה היא זוכרת. אולי גם היא פעם הרגישה איך היקום נמזג לתוכה מתוך יד של ילד.
ברור שלא כל פעם שאני במינימרקט באות לי מחשבות כאלה.
ברור שרוב הזמן אני סתם או שסתם מתעצבנת. אי־אפשר להרגיש הוד קדומים כל הזמן. אבל לפעמים, לפעמים אני בכל זאת ממש...
• • •
סיפור אחרון ביותר. אתה עוד זוכר את הלילה שנתקעתי בפקק של הארבע וחצי שעות? אתה ואני עדיין היינו טריים אז, וחיכית לי עם כרטיסים לפסטיבל הקולנוע. חיכית והתייבשת. בכל אופן, שמה, בפקק ההוא בעלייה לירושלים, גם שם, לדוגמה, היתה לי מין חוויה, היתה - אפילו ארוכה יותר. בהתחלה, אין לי בעיה להודות, כשרק נתקעתי, בדיוק כמו שקורה במינימרקט, אני פשוט שנאתי. מרוב שהייתי עצבנית מזה שנהרס לנו הערב, שום מחשבה לא היתה לי בראש חוץ מזה שנהרס. הזמן לא זז, כלום לא זז, ואני רק ישבתי ורתחתי על כל הנהגים שהיו לפני. רתחתי? הייתי מוכנה שימותו. הייתי מוכנה לפוצץ בעצמי את כולם ובלבד שיעופו.
נדמה לי שאיכשהו דיווחתי לך אז על מה שקרה, איך אחרי שעה בערך דברים מעניינים התפתחו. זאת סצנה שאני לפחות לא שוכחת. אנשים בהדרגה הבינו שהפקק הזה לא ייפתח בקרוב, וכשהבינו - התחילו להיחלץ מהמכוניות. נהג משאית שהיה לפני הוריד ארגז תפוחים, נעמד באמצע הכביש, ובתנועות ידיים הזמין את כולם לקחת. ואז מישהו במכנסי ברמודה מקושקשים הביא לשם ג'ריקן מים וכמו תורן שטף את הפרי למי שרצה. היה חם. הורים עם ילדים קטנים ואנשים עם כלבים יצאו להסתובב בין הרכבים כאילו הם מטיילים בשכונה. אני זוכרת פעוט בגובה כזה בערך, מנסה לחבק סנט. ברנארד שפגש... מרגע לרגע הכל נהיה יותר חלומי. מישהו הניח רמקולים על גג האוטו והשמיע מוזיקה, ג'אז, כמו פסקול של סרט. בחורה עם צידנית הציעה שתייה קרה. היא היתה בדרך למסיבת אירוסים של אחותה. היה ברור שלא תגיע עם המשקאות בזמן, אז עכשיו היא שמה כוסות חד־פעמיות על הבגאז' שלה ומזגה. בגלל הבחורה הזאת, שלא הפסיקה לחייך ולא הפסיקה להגיד איך אחותה תרצח אותה - אנשים התחילו לספר מאיפה הם באים ובדרך למה הם. זקנה אחת והחתן שלה היו בדרך להדסה. אחותה, בת תשעים, עברה צנתור. בחור עם ראסטות בדיוק נחת מטיול של שנתיים. מתברר ששנתיים הוא לא ראה את המשפחה שלו, בינתיים נולד לו פה ילד, וסוף־סוף הוא בא לפגוש את כולם.
אז אנשים שוחחו, אנשים שוטטו, הדליקו זה לזה סיגריות. מישהו אפילו הוציא כיסאות מתקפלים של ים ופתח אותם לארח. מתישהו ראיתי את הרזה עם הברמודה ואת הבחורה עם הצידנית עוברים יחד את גדר ההגנה שבשוליים ומתרחקים לחושך. בלי הצידנית.
גם על הכביש, אחרי שכולם דוממו מנועים, לא היה הרבה אור. קצת תאורה היתה בכל זאת, אז נחילים של כוכבים לא ראינו, אבל בשמיים היה פנס כתום של ירח, מין פנס שכונתי. כל מיני דברים מוזרים, אני זוכרת, חלפו לנו שם מתחת לפנס. אני זוכרת גבר דתי בלבוש קומפלט, עם פאות מתנופפות. הוא צעד לצד הכביש, צעד מהר, כאילו הוא מתכוון לעלות לירושלים ברגל, אבל מתחת לאף שלו הוא החזיק בשתי ידיים ספר פתוח. אחר כך, מאוחר יותר, צצה פתאום רביעייה של או"מניקים במדים לבנים וגם הם צעדו, צעדו שמאל־ימין ממש. לך תדע למה.
מתישהו חשבתי על כל האנשים שתקועים לפנינו ומאחורינו, אלפי בני אדם. ומתישהו איכשהו דמיינתי את הכביש מתארך ומתארך בלי סוף. דמיינתי אותו נמתח עד שהוא מקיף את כדור הארץ כולו, וראיתי כביש טבעת, שמיליונים עליו. אנשים לידי הסתובבו עם כלבים - לא רק הסנט. ברנארד היה, היו גם נבחני צעצוע - ואני חשבתי על תאואים ועל למות, ממש ראיתי אנשים מסתובבים עם תאואים ועם למות איפשהו בהמשך הטבעת, תחת אותו פנס שכונתי...
מיליונים של אנשים. לא מיליונים, מיליארדים, ואני - אני חלק...
ניסית פעם לקלוט באמת מה זה מיליארדים? אינספור נפשות, אינספור בתנועה ובדרך. אין מוח שיכול להכיל את כולם.
אחרי שתחזור, אולי תחשוב על זה רגע. אולי בכל זאת תחשוב. אתה מתרחק מהעיר לצפות בשמיים. בדקות אלה ממש אתה רואה אינספור כוכבים רחוקים והוגה בכדור שלנו, כמה הוא זניח. פרספקטיבה... תמיד אתה אומר "פרספקטיבה", ומהטון שלך ברור שאתה מתמוגג. אין לי עם זה שום בעיה, תתמוגג. אלא שאם כל כך אתה נהנה מלתפוס פרספקטיבה, למה שלא תנסה גם אחת קצת אחרת? אתה אחד ממיליארדים. אתה רק נפש אחת מהמון־המון המיליארדים שיש, והיו ויהיו עוד!
ועכשיו באמת לילה טוב.
הודעות אחרונות
- אמרנו שנפסיק עם ההתכתבות, וזה כולל גם מיילים. להמשיך בזה אחרי שחזרת - ממש מטופש. ובכל זאת, עוד לפני הערב, אולי תסביר לי רק - מה? מה קרה? אינספור כוכבים עושים לך טוב, אבל אינספור אנושי... חוכמה גדולה להגיד שכדור הארץ זניח. באמת לא חוכמה. נראה אותך קולט שאתה, אתה עצמך, זניח לגמרי בין בני האדם. הבהוב קטן, נקודה חיוורת - זה הכל, זה אתה.
- בבקשה ממך, אל תיעלב לי שוב. זה לא היה אישי, ממש ולגמרי לא אישי. מבחינה קוסמית כולנו זניחים. אז מה?
- למה להתעצבן? מייד כשחזרת, בדלת זרקת לי שצריך דיון עקרוני בעניין הנסיעות שלך. הצעת שאחת ולתמיד אני אגיד לך מה דעתי - אז זהו, אמרתי.
- בשבילי אתה, כמובן, ממש ולגמרי לא זניח. די מיותר להצהיר, אבל הנה בכל זאת ובכתב: בשבילי אתה שמש! לא סתם אחת מאלף מיליארדים שיש, אלא השמש שלי! השמש שלי בה"א הידיעה!!!
- התעייפתי, מודה. יום מלא עניינים, ויש עוד שתי ישיבות.
- בחמש ורבע היא יוצאת מהחוג. תבלו יפה, ואל תשכח לוודא שהיא מכינה שיעורים.
- אין לי מושג, אבל מי יודע? אם תזיז לה את הפוני מהעיניים, אולי תראה שם גלקסיות. אולי על המצח שלה תזהה פתאום אור קדומים.
• הסיפור מתוך "אנשים טועים" (שם זמני), ספר חדש מאת גיל הראבן (בעריכת שרי גוטמן) שיראה אור במהלך השנה בהוצאת אחוזת בית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו