טרור האבנים: בתקיפות, בחקיקה, בתבונה

לתפילת "על חטא שחטאנו לפניך" אשר תיאמר בעוד כמה ימים בבתי הכנסת ניתן להוסיף את אוזלת היד של הבנת המלחמה ביידוי האבנים. אפשר כי זה "תימהון הלב" הנזכר ביום הכיפורים.

ההתחלה היתה לפני 32 שנים. חיילת גולני אסתר אוחנה מבית שאן נסעה עם איש קבע בדהריה סמוך לחברון. יידו לעברם אבנים. היא איבדה את ההכרה ומתה.

הרצח כמעט שלא הותיר את רישומו. על קברה של אוחנה נחרטו מילים מהשיר "צמח בר". היא נשכחה. גם האירוע. מפני שיידוי אבנים - שלא כמו פיגועי ההתאבדות ומטעני הצד שגבו חיי ישראלים רבים - היה נדיר יותר בתוצאותיו הרות האסון. אבל היו גם היו, והשבוע נוסף לרשימת הקורבנות אלכסנדר לבלוביץ'.

עתה נראים הדברים כפתחה של אינתיפאדה שלישית, שכקודמתה ראשיתה בירושלים ואם תימשך תיקרא על שם האבנים. רק שהפעם הממשלה עומדת על המשמר בעוד מועד.

צודק בנימין נתניהו המבטיח מדיניות תקיפה, לא מטייחת. אך שתי הצעות שעלו עד כה במסגרת זו אינן מתאימות. האחת, שלפיה ביקש נתניהו את אישורו של יהודה וינשטיין לשנות את הוראות הפתיחה באש ולהתיר אצבע קלה יותר על ההדק. זו הצעה בעייתית, שתסבך את ישראל בארץ ובעולם, ותזכה שם ברוב רשע לביטוי License to Kill. בעידן שבו איסלנד מחרימה כל תוצרת ישראלית ולא רק מההתנחלויות, והממשלה שוגה ואינה מנסה להרגיע במחווה לפלשתינים, מהלך כזה מגביר את העומס המדיני.  

אסתר אוחנה ז"ל // צילום: מתוך האתר לזכר האזרחים חללי פעולות איבה

האחרת היא יוזמת גלעד ארדן שקידומם של שופטים מערכאה לערכאה יותנה בהרשעות כבדות למיידי אבנים. זה קץ הדמוקרטיה ושלטון החוק. משך המאסר שקובע שופט לעבריין אינו אבן בוחן לקידומו המקצועי על פי שיקול דעתו של פוליטיקאי.

אך לגופו של עניין התקיפות שמבטיח נתניהו בתגובה ליידוי האבנים נכונה. יש מקום לחקיקה שתעצור משליך אבנים עד לגמר ההליכים המשפטיים; ויש מקום להחמיר במתווה הענישה; והעיקר, גם עתה קיימים בספר החוקים סעיפים המאפשרים להעמיד לדין מי שמסכן אחרים במעבר ציבורי, וטרם עשו בהם שימוש אף שהם נושאים בחובם עונשים כבדים.

אין רע בכוונת הממשלה להחמיר בחקיקה, אך העיקר שבינתיים הפרקליטות תנצל את החוקים העומדים לרשותה, ולפי שעה כאבן שאין לה הופכין. קול דמי אחותנו אסתר אוחנה קורא אלינו מן האדמה מאז 1983. 

 

 פליטים בעירבון מוגבל

שתי יממות היתה אנגלה מרקל ילדת הפלא של העולם המערבי, מלאכית קדושה - כשמה כן היא. הקנצלרית פתחה את שערי גרמניה בפני המסתננים מאפריקה והנמלטים מסוריה. שכנותיה באירופה זעמו, אבל לא העזו להמרות את פיה של מלכת היבשת. עד שמרקל עצמה הבינה כי נדיבותה לא תפתור את הבעיה אלא תחמיר אותה. איש בסוריה או באריתריאה לא יחליט להישאר בביתו רק מפני שהוא מודה לה על רוחב ליבה. להפך, האפריקני והסורי יאיצו את הצטיידותם ב־Waze וימהרו לגרמניה.

ויהי ערב ויהי בוקר, וביום השלישי סגרה מרקל את האורות והידקה את ביקורת הגבולות, ואירופה הזדרזה להוסיף מגבלות. מי שגינה את ישראל אשר הקימה ביהודה ובשומרון גדר הפרדה להגנת חיי אזרחיה ביקש לחקותה למען מטרה פחות נשגבה - למנוע כניסת זרים לארצו. הברירה היא בין השלמה עם האפשרות שמדינות אירופה יאבדו את ריבונותן ועצמאותן ועצמיותן לבין מדיניות של יד חזקה למנוע את הפלישה תוך נכונות לשקם את אפריקה, ואולי גם סוריה, בתוכנית מרשאל ב' עדכנית.

נחוץ לבדוק את סוגיית הפליטים מסוריה. אפשר היה לגלות הבנה לזרם הנמלטים אילו דובר בנשים ובילדים ובקשישים הנמלטים משדות הקרב במלחמת האזרחים הרצחנית בארצם. הסוגיה התעוררה גם במלחמת השחרור ב־48'. בספרה המחקרי "פליטים יהודים במלחמת העצמאות" כתבה ד"ר נורית כהן־לוינובסקי שכאשר תקפו הערבים את ישראל התנהל בהנהגתה ויכוח אם לפנות נשים וילדים וקשישים מיישובים הנתונים למצור ולהפגזות.

זו היתה מחלוקת לשם שמיים. דוד בן־גוריון לא שלל פינוי של מי שאינו עוסק בלחימה, למשל בשער הגולן. לעומתו איים מפקד הפלמ"ח יגאל אלון להציב מקלעים ולירות במי שיערוק מרמות נפתלי. לפי אסכולה אחת נשים וילדים וקשישים מכבידים על הלוחמים, לפי דעה אחרת דווקא הרחקתם מחלישה את רוח החיילים. לא הושגה הכרעה, אבל לא הוטל ספק כי תפקיד בעלי היכולת מקרב הצעירים להילחם, לא לברוח. 

על כגון זה כתב נתן אלתרמן לבקשתו של מייסד פלוגות השדה ומפקד הפלמ"ח הראשון יצחק שדה את השורות שהתקבלו אז, לפני 77 שנים, בהבנה גמורה: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".

גם אני מקונן על מר גורלם של הסורים שנקלעו בין בשאר אסד וולדימיר פוטין ועלי חמינאי ואל־קאעידה ודאעש. אך צפיתי בצעירים אשר נטשו את מולדתם ותובעים לשלבם בחברה הגרמנית ובכלכלתה המשגשגת, ומשהו אינו סביר. הצעירים האלה נטשו מאחור הורים ואחים ופעוטות ובית וחלקת שדה במקום להתייצב בבסיס הסמוך של הגוף הלוחם הקרוב להשקפתם וליטול רובה ורימון יד ומקלע, ולהילחם כדי להציל את מולדתם. הם פחות פליטים ויותר עריקים.

מכעיס מזה, מחמוד ובשאר וחאפז ברחו מסוריה, ובעצם מצפים כי ג'וני מאוהיו והרולד מלונדון ופרנסואה מפאריס והיינץ מברלין יילחמו תחתם ויגרשו בעבורם את הרשע והאימה. זה אפילו בלתי מוסרי. על דברים אלה התריסו כלפיי: "אל תשכח את הזוועה שנעשתה ביהודים בתקופת השואה". אני אחרון לשכוח. אך ליהודים לא היתה אופציה להילחם. הם היו כ"ציפור בחדר בחפשה אשנב", ולשווא. נלכדו נצורים חסרי מגן באירופה, ואילו כל צעיר בסוריה יכול ללחום לשחרור ארצו. לכן בהתדפקם על שער הרחמים הגרמני, הם פליטים בעירבון מוגבל. 

  

 מי מצטרף לעוז?

בתגובה להתפרצותו שלוחת הרסן של ד"ר ג'מאל זחאלקה כלפי סתיו שפיר והשמאל הציוני, שהוא גרוע בעיניו מהימין הישראלי, שיגר הסופר עמוס עוז מכתב לעיתון "הארץ":

"אני דווקא מבין מדוע ח"כ זחאלקה מתעב את השמאל הישראלי ומעדיף על פניו את הימין, ואפילו את הימין הקיצוני: לולא השמאל הישראלי בשנת 1948, עם הקיבוצים והמושבים שלו, ההגנה והפלמ"ח, לא היתה לעם הפלשתיני שום נכבה. שום פלשתיני לא היה מאבד את ביתו. הפלשתינים היו זוכים אז ברבע מיליון בתיהם של היהודים".

עמוס עוז // צילום: יח"צ כתר

הריני להציע לראות במכתבו של עוז מין פטיציה. מי מח"כי מרצ מוכן לחתום עליו? זהבה גלאון? האם יוסי שריד, שחדל לאהוב את המולדת? אברהם בורג? כמה מבעלי הטורים כגדעון לוי? אורי אבנרי? "קומו תועי מדבר", כתב חיים נחמן ביאליק. קומו ואימרו אם ברצונכם להצטרף.

יש אחד שמעניין במיוחד, הוא השותף היהודי של זחאלקה בכנסת. ד"ר דב חנין הגיע לרשימה הערבית מהמפלגה הקומוניסטית. היא תמכה ב־48' בהקמת ישראל. צ'כיה האדומה סיפקה לה נשק להתגונן מפני המתקפה הערבית. מה דעתו להצטרף למכתב עוז? 

 

 מת אב ומת אלול

השאלות נותרו תלויות באוויר, ולא מומשה זכות הציבור לדעת מה התשובות, ולפיכך ראוי לחזור עליהן:

• האם מוחמד עלאן ששוחרר מבית החולים אך נעצר מחדש קיבל הבטחה כי ישוחרר בקרוב? האם יחזור לשבות? והאם נחושה הממשלה להצילו בשעת חירום? גם בעניין זה נחוץ מתווה.

• נוטל השוחד דני כהן הורשע ונשלח לשש שנים בכלא, וקיבל שחרור ל־60 ימים מטעמים רפואיים, היכן הוא עתה? כל החלטה תהיה ראויה, אבל זכות הציבור לדעת ולקבל את ההנמקה.

• "מת אב ומת אלול ומת חומם", ועימם הפגרה הארוכה של בתי המשפט. מתי יתפרסם פסק הדין במשפט הולילנד? חלפו תשעה חודשים מאז תם הדיון, וטרם נקבע תאריך. גם לא לחידוש הדיון במעטפות הכסף של אהוד אולמרט עם ההקלטות הבזויות של דבריו לשולה זקן. האם מתנהל משא ומתן לקצוב לו עונש המוסכם גם על דעת הפרקליטות? האם שופט העליון סלים ג'ובראן ועמיתיו שומעים?

• היכן יאשיהו פינטו, שהורשע במתן שוחד וקיבל צ'ופר מהשופטת ענת ברון מהעליון לצאת לחו"ל? 

 

 אשכנזי וחשבון הנפש

רביב דרוקר פרסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במועמדותו של גבי אשכנזי לראשות הממשלה, בבחינת הרע במיעוטו. בספרו כי חלק על גרסת אשכנזי בפרשת המשט הטורקי לעזה כתב כך:

"באותם ימים אפילו דן מרגלית עוד היה חבר. פגישות אישיות, ארוחות צהרים בבית של שני הזוגות. היחסים האלה היו המשך לדפוס ממלחמת לבנון השנייה, אז העביר מרגלית מאשכנזי, עדיין מנכ"ל משרד הביטחון, מסרים לראש הממשלה אהוד אולמרט".

הבל ורעות רוח. בעוד מלחמת לבנון מתנהלת חדלנו אולמרט ואני מלדבר, ולא החלפנו מאז מילה. ממילא לא יכול היה להיות שום דו־שיח "בהמשך לדפוס היחסים ממלחמת לבנון", שגם בתחילתה לא שוחחתי עם אולמרט על אשכנזי. בטרם פירסם את דבריו לא טרח דרוקר לבדוק אתי אם המידע שבמאמרו נכון או מצוץ מהאצבע.

דרוקר יכול עתה לתכסס את תמיכתו באשכנזי כרצונו. אך אינו יכול להתעלם מהעובדה כי הרמטכ"ל השתמש במסמך שהוא כלום, ואיננו יודעים עדיין בידי מי נכתב, כדי להפיצו בין אלופי המטכ"ל נגד אחד מעמיתיהם בלי להראותו לממונים עליו. אבל כשצריך את אשכנזי נגד בנימין נתניהו מורידים אותו אפילו מהמסמך המכוער והכוזב, שלא נחקר כראוי כפי שמעיד יחסו של יהודה ויינשטיין לחובתו האזרחית הבסיסית להעמיד את בועז הרפז לדין על פי כתב האישום שהוא עצמו ניסח.

גבי אשכנזי // צילום: גדעון מרקוביץ

זו הזדמנות לחשבון־נפש דווקא בימים שבין כסה לעשור. יש מגלגלי עיניים לשמיים, שמנהלים תעמולה תמוהה כאילו אסור לעיתונאי להזמין איש ציבור לביתו, או להיות אורחו, חציל בטחינה תמורת שקשוקה.

ייתכן שהם צודקים לעצמם. ייתכן שהם חוששים כי אם יכבדו את אשכנזי ביין עבדת או ילגמו קולה בביתו לא ירשו לעצמם למתוח עליו ביקורת. כנראה אינם בוטחים בעצמם.

אך ביקורתם כלפי אחרים הבוטחים בעצמם קרתנית. גדולי העיתונאים האמריקנים הזמינו אישי ציבור לבתיהם והוזמנו אליהם. היתרון בכך רב. אומנם השיחה פרטית ואינה לפרסום אלא אם מוסכם אחרת, אבל העיתונאי למד בה מה שאינו יכול להבין בלעדי המגע הישיר.

למשל, במרפסת הפתוחה בדירתו של אשכנזי למדתי על ההתפתחות המפותלת והמרתקת ביחסיו עם מאיר דגן - שהתגבשה בעתיד הרחוק לעמדה אחידה בסוגיית איראן - יותר מכפי שמישהו יכול היה לספר לי על כך בגוף שלישי.

המגע הזה מקהה את ביקורתו של העיתונאי?  נדמה לי כי עיתונאים רבים (ובצניעות המתבקשת גם אני) יודעים לנגוס אומצה בחברת פוליטיקאים ולא לקבל כתכתיב את עמדתם והסברם, נכונים כשגויים. צום קל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו