אני לא חושבת שאכתוב עוד ספר

ש בי סקרנות ילדותית ממש למראה אדם קורא ספר באוטובוס, ברכבת, או בכל מקום אחר. כך הרגשתי באותו ערב רחוק, כשנכחתי באירוע שמקומו נשכח ממני מאז וכנראה היה יריד ספרים. כשהצצתי, מחמת סקרנותי הידועה, בספרים שאחזו באי האירוע, הופתעתי לראות שוב ושוב את שמה של סופרת לא מוכרת לי - נעמי רגן.

מאז עברו כ־20 שנה. אני יודעת זאת, כי בהקבלת זמן מסתורית, יצאו לאור באותו זמן הספרים של שתינו - "ואל אישך תשוקתך" של נעמי וספרי השני, "קריעה". כשקראתי את ספרה, הופתעתי שוב, והפעם מן הדמיון הרב בינינו. גם היא, כמוני, בחרה לכתוב על העולם החרדי, ובעיקר על הנשים החרדיות, מנקודת מבטה של "מי שהיתה שם". מי שהיתה "שם" והיתה לסופרת, תתעקש על האמת שלה, גם אם היא אינה נוחה לכל הקוראים ואף מעוררת התנגדות. מי שהיתה שם, תיזהר מכתיבה סנסציונית, אך תבטא במלוא כוחה את הכאב ואת הכעס, את העיוותים ואת היופי, וכל הזמן תהלך בזהירות על החבל הדק שבין תיעוד סוציולוגי לבין כתיבה ספרותית על תביעותיה הבלתי מתפשרות. 

"הרע הזה קרה, וחשוב לזעזע". אליאור חן \ צילום: דודי ועקנין

 

 

היום, למען הגילוי הנאות, אנחנו חברות בנפש, ומעומק חברותנו אני מגלה שהשוני בינינו כסופרות רב בהרבה על הדמיון. ההכרה בכך התחזקה בי עוד יותר כשקראתי את ספרה האחרון, שיצא זה עתה לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן - "שטן בירושלים". 

קראתי אותו, כפי שקראתי את כל אחד מעשרת ספריה הקודמים - בשקיקה. הקדשתי לו לילה שלם, באין יכולת להפסיק. באנגלית נקרא כישרון כתיבה כזה Page Turner, מהפך דפים. אולם הפעם, נוסף על היקסמותי מן הקריאה, ביעבע בי רגש זר ומוזר - הזוועה. כי הספר הזה מבוסס על אירועים אמיתיים ומסמרי שיער שהתרחשו בתוככי משפחה ירושלמית, שילדיה עונו בידי חסידיה של כת דתית, ובידיעתה ובהסכמתה של האם. 

"איך יכולת לכתוב את הסיפור הנורא הזה?" אני שואלת את נעמי בתערובת רגשית של הערצה ופלצות. אני מספרת לה שפעם, כשנשאלתי בראיון על מה לא אוכל לכתוב, עניתי מניה וביה - "על הרוע", לא על הרוע שאני קוראת לו "רוע ביתי" - בין איש לאשתו ובין איש לרעהו - אלא על הרוע שאין לו הסבר וסיבה, המעורר אימה חשכה.

"אף פעם אני לא בוחרת את הנושאים של הספרים שלי", משיבה לי נעמי, "הם בוחרים בי. גם הפעם, כשניסיתי לברוח מהנושא, לא הצלחתי. בתחילה, יותר משתפס אותי עניין הרוע, נמשכתי לחקור את עניין 'הנפילה לרוע', וגיליתי שהיא נובעת מחיפוש אחר הקדושה, שמתחיל מתוך תמימות ורצון לקירבה רוחנית והופך לאובדן ערכים כללי וביטול כל הטוב והמוסרי. תוך כדי חיפוש אחר מקור הרוע, גיליתי שהרע הוא לא היעדר הטוב, אלא הוא ישות נוכחת, אמיתית, מוצקה, תהומית, ויש לה חיים משלה". 

סיפורו של הרב המתעלל אליאור חן הופיע בכל אמצעי התקשורת, מה עורר בך רצון לכתוב אותו?

"רציתי להבין איך קורה שאם, שילדיה היו כל עולמה, נסחפה לתוך התהום הזאת, והבנתי שכדי להבין זאת, אני צריכה להסתכל לרוע בעיניים. אם אין לך, כאדם וכסופרת, את העוז לבדוק את הדבר לעומקו, את כאילו מכחישה את עצם היותו, את אפשרות קיומו, כי כשקוראים על דבר כל כך נורא, הנטייה האנושית היא לחשוב, 'זה לא קרה אצלנו, זה לא ממש קרה, זה לא עד כדי כך נורא'. אבל הרע הזה קרה וקורה, וחשוב מאוד לזעזע, כי רק כך אפשר להילחם בו". 

מה היה החלק הקשה מבחינתך בכתיבה?

"המאמץ הגדול ביותר שלי היה להבין את האם. כאם וכסבתא, הזדהיתי מאוד עם החוקרת בינה צדק, דמות שבדיתי, אישה צעירה ואם לשניים, שהפגישה עם דניאלה, אם הילדים, מזעזעת אותה ומעוררת בה שנאה ודחייה, ואף תשוקת נקם. אבל הבנתי שהמפתח לספר הוא דווקא בהבנת האם, שעלי לעקוב, עקב בצד אגודל, אחרי התהליך שבו אישה טובה, אידיאליסטית, תמימה, כלל לא טיפשה, שהיתה מעדיפה לסבול ובלבד ששערה משערות ראשם של ילדיה לא תיפול, עומדת מנגד ומניחה לאנשים זרים 'לטפל' בילדיה".

"מי שהיתה 'שם' תתעקש על האמת שלה". נעמי רגן (משמאל) ויהודית רותם \ צילום: גדעון מרקוביץ' 

"התנגשות בין סוגי אופי"

נעמי יצאה לדרך מתוך ספקות והתלבטויות, חששות ופחדים, אך משהו בתוכה לא הניח לה לעצור. היא קראה את העדות על פרשת אליאור חן, שהשתרעה על גבי 300 עמודים, אבל החיסיון המשפטי לא איפשר לה לראיין את המעורבים בפרשה או לספר את הסיפור האמיתי. כך שלמעשה, כל הדמויות בספר הן תוצרי הדמיון שלה ואין שום דמיון בינן לבין אדם כלשהו, חי או מת. 

בשלב די מוקדם היא הבינה שהפרשה הנוראה היא רק קצה הקרחון, רק בדל של סיפורים רבים לאינספור, סיפורי כתות, שהתרחשו וממשיכים להתרחש. הדמויות שיצרה מייצגות את חקירתה המקיפה בפסיכולוגיה של קורבנות הכתות, של אימהות בכתות ושל התעללות בילדים בתוך מסגרות של כתות. 

רשימת התודות בסוף הספר מעידה שצללת לעומק העניין; קראת ספרים ומאמרים ושוחחת עם מומחים על הפסיכולוגיה של קורבנות הכתות ושל המנהיגים נטולי המצפון, שעושים בנפשות מאמיניהם כבתוך שלהם. את הקורבנות את מתארת כאנשים די רגילים, לפחות בהתחלה. האם, לדעתך, כל אדם, או למצער, רובם, עלולים, בעקבות נסיבות מסוימות, להפוך לקורבן של כת ולהיגרר להתנהגויות קיצוניות?

"אבסולוטלי", עונה לי נעמי בשפת האם שלה, אנגלית, כמו לשם הדגשה, "יש מאות כתות בעולם, מדתות שונות, ומיליוני מאמינים שהולכים אחרי מנהיגיהם באש ובמים, לחיים ולמוות. הכתות שונות זו מזו, אולם יש קווי דמיון מדהימים בין המנהיגים. הם תמיד כריזמטיים, תמיד בעלי אינטליגנציה גבוהה וחן רב, ותמיד פסיכופתים, כלומר, משתמשים באנשים להנאתם. אם למישהו יש ספק אם הוא נוהה אחרי מנהיג כזה, הוא צריך לבדוק אם המחשבה שלו עצמאית, או שהוא תלוי בכל מה שהמנהיג מורה לו לעשות. בני זוג שהצטרפו להארי קרישנה סיפרו לי איך פגשו את חברי הכת בשוק תמים שנערך בקיבוצם, איך התמידו חברי הכת להגיע לקיבוץ, לפזר סביבם חיוכים והזמנות להרצאות ולמפגשים. לבסוף הם נענו להצעתם להצטרף אליהם. רק כאשר ראשת הכת דרשה שימסרו לה את ילדיהם, 'נפל להם האסימון' והם קמו וברחו. 

"צריך להבין: אתה אף פעם לא נכנס לכת, אתה נכנס לקבוצת לימוד, לחבורה שמסתופפת סביב רב, לסדנה להרחבת התודעה. כשהבנתי את זה, נוצר הבסיס לדמויות שיצרתי; כולן מחפשות רוחניות, התעלות, ייעוד נעלה. המנהיגים, מנגד, מנצלים את הכמיהה של צאן מרעיתם לעולמות עליונים. במבט אחד הם מאתרים את הקורבן המושלם. הם תובעים היפרדות מהשכל הישר, צייתנות וכניעה מוחלטת ל'אדם העליון', שהם־הם התגלמותו". 

בספרך הוא נקרא "המשיח". יש שקוראים לעצמם גורו, או גואל רצון. מדוע כל כך קשה לאנשים נבונים להינתק מהגורו שלהם, גם כשדרישותיו הופכיות לכל מה שחונכו לאורו?

"קשה לאנשים להודות בטעותם, וככל שהטעות גדולה יותר, כך קשה יותר להודות בה, להודות בטמטום, כן, טמטום, שלקו בו. ולפעמים מדובר בהתנגשות אלימה בין שני סוגי אופי. החזק מרסק את החלש. קחי לדוגמה את הנשים והנערות שנפלו ברשתו של הרב שיינברג. הרי לא ייתכן שנשים נשואות דתיות שכחו את איסורי אשת איש! אני רוצה להדגיש כאן כי אין כל קשר בין דת לכת. המנהיג הפסיכופת מנצל גם את הדת לטובתו".

בנקודה זאת שוב מתגלה השוני בינינו. אני בחרתי לעזוב את העולם החרדי שגדלתי בו וילדתי בו את ילדיי, ואילו נעמי נולדה בבית לא דתי, בחרה בילדותה באורח חיים דתי־אמוני ודבקה בו, גם כאשר נתקלה, לא אחת, בסתירה מוחלטת בין הדת לבין המחזיקים בה. "כל אדם בוחר לעצמו את דרכו בחיים ואין לזה שום קשר בשום צורה לדת אלא לאדם המסוים הזה", היא אומרת.

"אמא הצטרפה להדלקת נרות"

נעמי לבית טרלינסקי נולדה לפני 66 שנים בברוקלין, ניו יורק. אמה היתה דור שני בארה"ב, מפולין, ואביה הגיע כילד מאוקראינה לפני המלחמות הגדולות. נעמי התייתמה מאביה בגיל 6, ובאחת נשבר מטה לחמה של המשפחה. הם נאלצו לעבור לשכונת עוני רווית פשיעה והאם היתה חרדה לחינוך ילדיה. למרבה המזל, התקבלה נעמי לבית ספר פרטי דתי משובח, ללא תשלום, ושם למדה את יסודות היהדות והציונות, עם גישה 

ליברלית רציונלית. 

"בגיל 10 החלטתי שאני רוצה להיות דתייה", היא מספרת, "ובגיל 12, בלי בת מצווה, התחלתי להנהיג בבית את חוקי הכשרות והשבת. אמי עבדה במשרד עד כניסת השבת, ואני הייתי אחראית לקניות, לבישולים ולכל ההכנות לשבת. הייתי צריכה לשכנע את אחי הגדול להסכים, אבל אמא, שנהגה להדליק נרות שבת, הצטרפה אלי בשמחה".

אני שואלת אותה מה משך אותה לדת. "בעיקר נמשכתי לעניין הצדק. 'צדק, צדק תרדוף', היחס האנושי ליתום ולאלמנה ולגר", היא עונה. "אותי קיבלו ללמוד בבית הספר הדתי ללא תשלום בגלל מצבנו המשפחתי והסוציאלי". אחרי התיכון למדה באוניברסיטה של ניו יורק ורכשה תואר ראשון בספרות אנגלית. במקביל, למדה בסמינר החרדי "שרה שנירר" להוראת לימודי קודש, וכילכלה את עצמה בהדפסת עבודות למרצים ולסטודנטים. 

בשנה השנייה באוניברסיטה הכירה את אלכס רגן, סטודנט לתואר שני בכלכלה, צעיר יפה תואר, דור שני לניצולי שואה. הוא נענה לרצונה לעלות לארץ. "שנינו לא הרגשנו בבית בארה"ב", היא מסבירה, ומתארת בחיוך את תנאי הקליטה הקשים בשנות ה־70. הזוג הצעיר, שעלה מניו יורק הדשנה, נאלץ להסתגל לשכונת מגורים ללא כביש, ללא אוטובוס, ללא טלפון ומכולת. מקצת מזיכרונות העלייה מצאו את דרכם לספרה החדש.

אבל בשביל סופרים, השפה היא בית, מולדת, ואילו את, אני מוסיפה ומקשה, כותבת באנגלית כל השנים. איך את מסבירה את זה?

נעמי מושכת בכתפיה. "עשיתי שני תארים בספרות אנגלית, בהצטיינות, והמומחיות שלי היא כתיבה יוצרת וספרות אנגלית. נולדתי וגדלתי בתוך השפה האנגלית. זאת השפה שלי ואני אוהבת אותה, חושבת בה. כשאני קוראת את ספריי המתורגמים לעברית, אני מחפשת את המילים שנשארו בחוץ, כי לא נמצא להן תחליף. גם באופן היסטורי - האנגלית היא שפת הרומן". 

היא ואלכס יחד 46 שנה, הורים לשתי בנות ולשני בנים שהעניקו להם חינוך דתי, ולהם 13 נכדים. הנכד הבכור השתחרר לא מזמן מצה"ל והשני הולך בעקבותיו. בנה הצעיר, עקיבא רגן, כתב רומן ראשון ועושה עתה צעדים ראשונים בכתיבת הרומן השני. אחת מבנותיהם חיה עם משפחתה בפאריס.

כששלושת ילדיה הראשונים היו בני 10, 8 ו־3, נסעה נעמי עם בעלה לשלוש שנים לעמק הסיליקון, ושם כתבה את ספרה הראשון "בת יפתח". ביסודיות האופיינית לה, במעשיותה ובנעימותה פילסה לה דרך בעולם המו"לות האמריקני הגועש. הספר היה להצלחה גדולה בארה"ב, באנגליה ובארץ, וכך היו עשרת הרומנים הבאים אחריו, שיצאו לאור בהוצאות מכובדות. בארצות דוברות אנגלית היא נחשבת לסופרת ישראלית־אמריקנית בולטת ומוזמנת להרצות שם לעיתים קרובות. 

"רדפתי צדק – ולא השגתי"

בהיסוס מה אני שואלת איך הסתגל אלכס להצלחתה ולפרסומה המהיר, והיא עונה לי - בלי כל היסוס: "לזוגות אחרים אולי זה היה מפריע, אבל לא לנו. כשהתפרסם הספר הראשון, היינו נשואים 20 שנה. זאת לא היתה ההצלחה 'שלי', זאת היתה ההצלחה 'שלנו'. עוד כשלמדתי באוניברסיטה הוא העריץ את כתיבתי, תמך בי וסייע לי בכל מובן, מעצות טובות ועד עזרה מעשית ממשית. הוא איש ספר, משכיל וידען, הוא הקורא הראשון שלי, לפני העורכת. אני סומכת על חוכמתו ועל טעמו הטוב".

פתאום משהו נשבר בקולה הבוטח והיא מביטה בי ואומרת, "את יודעת שבלעדי אלכס לא הייתי היום בחיים".

ואני אכן יודעת. ליוויתי את נעמי במסכת עינויים ארוכה שנמשכה בבית המשפט כמעט שמונה שנים. מיותר להיכנס עתה לכל הפרטים הכואבים, לאטימות ולרשעות שאפיינו את התביעות שנתבעה בהן. כחברה וכסופרת האמנתי בצדקתה והגנתי עליה בבית המשפט. בתוך כך התבוננתי בהתנהגותו האצילית, המחזקת והתומכת של אלכס והתפעלתי איך האישה החזקה הזאת הניחה לעצמה להישען על אהבתו, לשאוב ממנה כוח ולהיתמך.

"המקור של הקושי שלי", ממשיכה נעמי, "הוא אותו ה'צדק' שצווינו לרדוף. אם תשימי לב, כמעט בכל אחד מספריי, וגם במחזה שלי 'מניין נשים' שעלה בהבימה, הצדק הוא הנושא המרכזי - לנשים מוכות, לאישה שילדיה נלקחו ממנה שלא בצדק, צדק לקורבנות הונאה, לאלמנה וליתומים. השתתפתי כאחת התובעות נגד משרד התחבורה וחברות האוטובוסים, במאבק שהסתיים בניצחון, נגד הושבתן של נשים בחלק האחורי של האוטובוסים. תפיסת עולמי בנויה על יסוד הצדק, והנה אני, כשהייתי זקוקה לצדק, רדפתי אותו ולא השגתי".

אני חושבת בליבי שאולי, יום אחד, תבשיל מסכת הסבל שעברה נעמי לכדי רומן עתיר עלילה, אולם דרכי הטווייה של הסיפור נסתרות גם מעיני הסופר עצמו. אני עצמי נרתעת כשאומרים לי, "עכשיו יהיה לך על מה לכתוב", אחרי שנופל דבר בחיי. במקום ליפול למלכודת המרגיזה הזאת, אני שואלת שאלה של סופרת לסופרת. 

מהי ההשראה שלך בכתיבה, מניין את שואבת את הרעיונות? אני רואה אצלך גיוון גדול בנושאים, בדמויות. יש לך אפילו שני רומנים היסטוריים.

היא מתעודדת. "נכון, שני הרומנים התקופתיים שלי, 'כמיהה לעדן' ו'בידך אפקיד רוחי', היו מבוססים על מקורות היסטוריים בדוקים ומשולבים בסיפורי חייהן של נשים יהודיות בנות זמננו. האחד עסק בדונה גרציה מנדס, הגבירה היהודייה מוונציה, שעלתה ארצה במאה ה־16 וניסתה להקים אימפריה כלכלית בטבריה. השני סיפר על שרה פונר מווילנה, הסופרת היהודייה הראשונה שכתבה רומן בעברית במאה ה־19. 

"אבל אם את שואלת על השראה - החיים הם ההשראה שלי. כל ספר שלי חייב להיות מבוסס על המציאות, על סביבה, על פרטים אמיתיים. אני עובדת קשה מאוד להשיג את הפרטים הנחוצים לי, מחפשת אותם מתחת לפני האדמה, קוראת, חוקרת, מחפשת מקורות, וכך, בעבודה קשה, נברא ספר, נבנה עולם.

"את יודעת", היא אומרת בנימה מהורהרת, "בגלל החתירה הבלתי נלאית שלי לפרטים נגררתי לבית המשפט. נשים חרדיות, שלא נמנעו מלהודות בטינה האישית שרחשו לי, האשימו אותי בהעתקה. הספרים שלהן היו מז'אנר התיעוד, אבל נוצר דמיון בקטעים מסוימים, כי העובדות, המנהגים והכללים בחברה מונוליתית נוטים להיות דומים, ממש אחידים". 

עם ספר חדש - ומוצלח - ביד, עם הזמנות להרצאות בחו"ל ועם תמיכתם האיתנה של סוכניה הספרותיים, של המו"לים שלה, של משפחתה וחבריה, ובעיקר של קוראיה הרבים, נראה לי שהיא השאירה הרחק מאחוריה את העניין הכאוב. האומנם? כשאני שואלת אותה על מה יהיה ספרה הבא, היא מפתיעה אותי. "אני לא חושבת שיהיה 'הספר הבא'", היא עונה ופניה מתעננות.

באמת? אבל למה?

"'שבע השנים הרעות' גבו ממני מחיר יקר. אני מותשת. פתאום התעורר בי חשק לצייר. כשאני מציירת, אני לא מכעיסה אף אחד. כשאני כותבת, תמיד יש אנשים שנפגעים, גם כשמדובר בספר שהוא כולו בדיון", היא נאנחת ושואלת, "ומה איתך, מה עם הספר הבא שלך?"

"יש לי מחסום כתיבה. בצורת, תחושה שמיציתי את הנושאים שלי", אני קובלת, "אני חוששת שהרומן האחרון שלי, זה שיצא לפני שלוש שנים, יהיה באמת האחרון".

"לא, זה לא יכול להיות", היא דוחה בתוקף את דבריי, "רק עכשיו, כששוחחנו, שלפת מהזיכרון שתי התחלות לשני ספרים. תבטיחי לי שלא תוותרי".

"בתנאי שגם את תבטיחי".

אנו קובעות להיפגש שוב, בתום תקופת היובש. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו