ונדי בירד, בת 11 ("ציף־ציף" עבור חבריה, בשל צחוקה הצפצפני), היא ילדה שובבה, דעתנית וחצופה. יש שיגידו שהיא אפילו די מעצבנת. הספר הראשון בסידרה מתרחש סביב הצגת סוף השנה בבית הספר. ונדי, שרוצה להיות רק "קצת מפורסמת", די בטוחה שתקבל את התפקיד הראשי במחזה "פיטר פן & ונדי" ("אני לא סתם קראתי את הספר. אני הייתי הספר"), ותדהמתה רבה כשסופיה נוביצקי החכמה והשקטה מקבלת את התפקיד הנכסף, ואילו היא "זוכה" לככב על הבמה כקרוקודיל זניח או, ליתר דיוק, כתחת של קרוקודיל זניח.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ספרה של ונדי מדור (ואיורי השחור־לבן המרשימים של מינה, בתה בת ה־11) מציג דמות שהיא מעין בילבי מודרנית, מסתבכת סדרתית שמצליחה לצאת מכל תעלול ולהכין לימונדה מכל תרמיל של לימונים חמוצים.
מי שגונבת את ההצגה מהעלילה הקלילה והמשעשעת היא ללא ספק השפה החזותית המושקעת של הספר. הוצאת "א־נו־ני־מה", הוצאה בת לדניאלה די־נור מוציאים לאור, שכרה את שירותיה של מיכל סהר, מעצבת גרפית, טיפוגרפית ומרצה בכירה בבצלאל, לעצב מערכת חד־פעמית של כותרות, מילים ומשפטים עבור הספר.

סהר. רצתה להיות בילבי
המערכת נקראת בשפה העיצובית "Lettring", ובניגוד לפונט רגיל שנועד לעבוד באינסוף מצבים וגדלים, ה"לטרינג" שיצרה סהר נבנה וצויר באופן שמתאים במיוחד לאישיותה התוססת והשובבה של בירד הצעירה, והוא מופיע בכריכת הספר, בכותרות שרצות בראש כל פרק - המחולק למערכות בדומה למחזה - ובמיני משפטי מפתח מרכזיים שחוזרים בספר.
חגיגה של חופש
סהר מציינת שהפונט לספר עוצב בעובי קו שמן ובולט יחסית, אך כזה שמשתלב עם הטקסט ועם האיורים: "המקרה של ונדי בירד דומה בעצם לספרים שהטקסט בהם צויר במיוחד לתוך המרחב האיורי, ולא נעשה בגופן חי. עם זאת, המיוחד בוונדי הוא ריבוי הקולות הבא לידי ביטוי בעושר הטיפוגרפי, ההופך את הקריאה לחוויה חזותית לא פחות מהדימויים המלווים את הסיפור, כשה'לטרינג' החזק נותן את הטון הראשי. נוסף על כך, כל הטיפוגרפיה בספר הותאמה לתוכן המשובב והאקלקטי של הדמויות השונות והמשונות ולאופן דיבורן הייחודי". עבור סהר, האתגר היה טמון "בשילוב של פונטים רבים בתוך עמוד אחד באופן הרמוני, קריא, נקי ומושך".
למה לדעתך היה צורך בעיצוב שכזה? מה היתרון לקוראים הצעירים, שלא מבינים באותיות ובפונטים?
"הבחירה העיצובית נעשתה בזיקה לספר המקורי, תפיסה של חגיגת עיצוב חופשי של קולות ושל מופעים חזותיים. עשינו בעצם תרגום של הרעיון העיצובי לעברית, שזו שפה מאוד שונה בבסיסה הצורני מאנגלית. קוראים אינם אמורים להבין בפונטים - לא צעירים ולא מבוגרים. התפקיד של 'סוג אות' בכלל (בין ש'פונט' ובין ש'לטרינג') הוא להעביר את המסר בהקשר של הסיפור/המוצר שהם מדבררים. אנשים חווים טקסט כפי שהוא מוגש להם, ובמקרה הזה הבחירה העיצובית מרעננת והולמת את הדבר. היתה פה הזדמנות לייצר חוויית קריאה טוטאלית על כל המשתמע מכך ולא לקונית, ואני מאמינה שקהל צעיר ירגיש טבעי וכיף בתוך המערך הזה".
מאיפה קיבלת השראה?
"כשהייתי קטנה רציתי להיות בילבי, אז אני מניחה שמכאן הגיעה ההשראה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו