"הליגה הישראלית לא מעניינת אותי"

בורטשיין, השבוע. "כשאמרו שאני משתמט - רציתי לעשות מסיבת עיתונאים ולפרוש מהנבחרת, אשתי עצרה אותי"

היו לישראל כדורסלנים טובים ממנו - אבל אין מעוטר יותר ממנו. התברכנו בקלעים משובחים ממנו - אבל הוא חתום על הסל החשוב ביותר של הנבחרת הלאומית באליפויות אירופה מאז טורינו 1979. טל בורשטיין, שלוש פעמים אלוף אירופה (לקבוצות), יציין השבוע 12 שנה לאותו רגע דרמטי מול סלובניה, ששלח אותנו בפעם היחידה ב־32 השנים האחרונות לשמונה הגדולות של אירופה - הישג שהיום נראה חלום.

"הליגה הישראלית לא מעניינת אותי, לראות את רכבת הזרים שכל הזמן מתחלפים - אני לא נהנה מזה, מה'ראן אנד גאן' הזה", מודה בורשטיין בכנות רבה ל"ישראל היום" בראיון לקראת אליפות אירופה, שתיפתח מחר (ש', ישראל מול רוסיה - 18:30, ספורט 5). בשלוש השנים מאז פרישתו קפטן הנבחרת ומכבי ת"א לשעבר שמר על שתיקה והתרחק מהנעשה בכדורסל הישראלי. "אחרי הנבחרת אני אעקוב", הוא אומר, "כי אני אוהב לראות את החברה הישראלים".

עד כמה משמעותית ההכנה שמסתיימת בניצחון אחד בלבד?

"אי אפשר להתעלם מזה לגמרי כי זה יכול להשפיע מנטלית. שחקנים עלולים לאבד ביטחון וזה יכול להציף בעיות. השאלה היא כמה הם מחוברים וכמה הם מאמינים בעצמם. מניסיוני זה יכול לעבוד לשני הצדדים, זה גם יכול להעיר את השחקנים. אם ניקח את עומרי כספי, שהוא המנהיג של הנבחרת, אז אי אפשר להגיד עליו שהוא לא אמיץ ופייטר, ויש שם עוד כמה כאלה. אם הוא יצליח להדביק את החבר'ה באופי הזה אז זה יכול להיות טוב. מקווה שהם יצליחו לעשות את זה כי זה חשוב".

אין לנו ממש את הפריבילגיה להופיע בהרכב חסר.

"זה יכול להשפיע, אבל מצד שני זו הזדמנות. שון דוסון יכול לתת קפיצה, דגן יבזורי יכול לתת את הקליעה שלו. בגלל שאין את החברה הוותיקים צריך ללחוץ, לרוץ, להרביץ, להתלהב ולטרוף את המגרש - אלו הדברים שתמיד היו לנו. יש לנו את השחקנים לעשות את זה, השאלה איך הם באים לאליפות מבחינת כושר ורצון. ברור שיש גם דינמיקה של אליפות: משחק אחד טוב יכול להרים אותך, ומנגד הפסד לבריטניה, כמו בתחילת הקמפיין הקודם, יכול לדרדר אותך. טורניר זה המון פסיכולוגיה. העלייה לשלב הבא היא ריאלית ואני מעריך שנעשה את זה".

התחושה היא שהשחקנים שבעים ועייפים, שמסתפקים בעלייה לאליפות.

"אפילו אני, שהנבחרת היתה סופר חשובה לי, אמביוולנטי לגבי הנושא הזה. צריך להבין שקריירה של שחקן היא לא ארוכה ושהוא רוצה לפתח את עצמו ולהתקדם. אין לך קיץ לנוח - לא רק פיזית, אלא גם מנטלית, זה שוחק מאוד. השאלה היא איך אתה בא לנבחרת: אם אתה מגיע עם הרבה רצון אתה תעשה את השינוי המנטלי. אם תבוא בלי חשק, אתה לא תוכל".

ארז היה המאמן שנתן לך את הצ'אנס בבוגרים. הוא מגיע לאליפות אירופה ראשונה.

"ארז הוא חיית כדורסל. הוא חי את זה, זה בדם שלו. בהיכרות שלי איתו הוא מבין את השחקנים. פעם הוא היה רוצה שהכל יהיה מאה אחוז והוא הבין שאין דבר כזה, הוא מאוד התבגר כמאמן. זה עניין של ניסיון ושל גיל. לא חושב שבגלל שזו אליפות ראשונה יש לזה משמעות. העניין המנטלי בא בעיקר מהשחקנים, ולא מהמאמן".

מ־2007 לא עברנו סיבוב באליפות אירופה.

"אנחנו תלויים בגארדים. אם הם לא בשיאם אנחנו לא יכולים לעשות את זה".

"מי הדוגמא של השחקנים הצעירים בחדר ההלבשה כיום - האמריקנים. לי היה את ליאור ארדיטי שהיה סוחב אותי כל שבת בבוקר לזרוק"

בורשטיין במדי הנבחרת. "מעריך שנפעיל לשלב הבא" // צילום: אלן שיבר

"החוק הרוסי - פיקציה"

מאז פרש, בורשטיין (35) לא נראה במגרשים. הוא הגיע ליד אליהו לטקס פרידה קצר ותו לא. "אני לא רואה כמעט כדורסל, רק משחקים חשובים", הוא אומר, "יכול להיות שבתת־מודע אולי זה בגלל שפרשתי כל כך מוקדם. למי שחווה כל כך הרבה, יש דעה ברורה בנוגע למצבו של הכדורסל הישראלי: "אם יש ירידה - היא באה הרבה מכיוון ששחקנים לא משחקים מספיק. חוץ מיוגב אוחיון וליאור אליהו, מי בליגה שלנו משחק כמות מספקת של משחקים? השאר לא משחקים במפעלים אירופיים. זה גורם לאינטנסיביות אחרת. שחקנים לא משחקים ברמות הגבוהות, לא מובילים קבוצות מספיק, משחקים רק משחק אחד בשבוע, זה לא מספיק. בתקופה שלי שיחקו הרבה יותר".

כאן כבר בורשטיין נפתח ופותח במונולוג: "כואב לי. חדר הלבשה אמריקני בא לידי ביטוי במחויבות. זה לא רק במכבי, זה בכל הליגה. מחויבות של שחקן ישראלי תמיד תהיה גבוהה יותר מאשר של שחקן זר. היו תלונות על ריבוי זרים גם בתקופתי, אבל היו הרבה יותר ישראלים דומיננטיים. הגבירו את הכמות והדומיננטיות של האמריקנים. שנה שבה יש למכבי בעיה בגוון הישראלי זו שנה שבה היא מקבלת מכה. שחקנים לא משחקים בקבוצות היותר קטנות. איך יתפתחו כאן שחקנים?"

"דוסון ('ממה שאני רואה, הוא הדבר הבא') עשה מהלך מדהים כשנשאר בראשל"צ", ממשיך בורשטיין, "אותי זרקו למים בגיל צעיר מאוד, היה לי את אדלשטיין בהרצליה ואת פיני גרשון במכבי, שהיה להם אומץ וגב לתת לי את ההזדמנות. אתה חושב שהשחקנים היום פחות מוכשרים מפעם? אני לא חושב. מי הדוגמה של השחקנים הצעירים שבאים היום לחדר ההלבשה? השחקנים האמריקנים - הם הדומיננטיים והם נותנים את הטון. באיזו שפה מדברים בחדר ההלבשה?

"לי בליגה הארצית בהרצליה היה את דוד כבודי, וכשעליתי לבוגרים הדוגמה היתה ליאור ארדיטי, שהיה סוחב אותי באוזן לזרוק בכל שבת בבוקר. החוק הרוסי הוא לא התרופה. הוא פיקציה: תראו איך בונים את הקבוצות ואיזה תפקיד מייעדים לישראלים. אנחנו לא גאים מספיק, לא פטריוטים מספיק. תראה את היוונים, הספרדים, הסרבים. דברים השתנו, נהייתה אמריקניזציה".

מביאים חיזוקים מארה"ב כדי להתגבר פה על בעיות, למשל המחסור שלנו בקלעים.

"במקום לעמוד לזרוק, שחקנים מחפשים הטבעות, רואים הרבה אן.בי.אי. אני שיפרתי מאוד את הקליעה כשהייתי צעיר. שחקנים מחפשים להיות אתלטים, אבל למה לא גם וגם?"

אתה לא מרגיש צביטה בלב כשאתה רואה שחקנים מהדור שלך, כמו פיליפה רייס, ממשיכים לכבוש את היבשת?

"מרגיש שלם לגמרי עם כל מה שעשיתי בקריירה. הפציעה גמרה לי אותה. צובט לי בלב ששחקנים מהשנתון שלי בספרד כמו רייס, פאו גאסול וחואן קרלוס נבארו עדיין משחקים ודומיננטיים. צובט לי בלב לראות את הכבוד שהם מקבלים. אצלנו מישהו מגיע לגיל 30 וקצת וכבר אומרים שהוא סוס מת. אין כאן כבוד לניסיון ולוותק, זו המנטליות כאן. כשחזרתי מהפציעה כל מה שהסתכלו עליו זה אם שחקן עשה עלי סל או אם החטאתי זריקה, ואז ישר אמרו 'אין לו רגליים, הוא לא מה שהיה'".

"צובט לי בלב לראות את הכבוד ששחקנים מהדור שלי מקבלים באירופה. אצלנו מישהו מגיע לגיל 30 וקצת ואומרים שהוא סוס מת. זה המנטליות כאן"

דוסון. "עשה מהלך מדהים כשנשאר בראשל"צ. אותי זרקו למים בגיל מאוד צעיר" // צילום: אלן שיבר

"נהנה מהאנונימיות"

בורשטיין די נעלם מהכדורסל. "רציתי קצת שקט", הוא מסביר, "הדבר היחיד שהיה זו הצעה של אריק שיבק בזמנו להיות בצוות של הנבחרת. יש לא מעט פוליטיקה וזאת אחת הסיבות שאני מתרחק. אני לא מחפש שום דבר. אני מניח שאם הייתי רוצה מאוד, הייתי עובד בכדורסל. נעלמתי וזה חלק מבחירה שלי. אני כל כך נהנה מהאנונימיות, מהמשפחתיות. הקיץ שבו פרשתי היה לי מאוד קשה. עד היום אני לא ממש יודע מה אני הולך לעשות (בורשטיין התעסק קצת בנדל"ן ועשה קורס מאמנים, א"ס וא"ס), אבל בניגוד לאחרים זה לא מלחיץ אותי. אני נהנה מהחופש, מתאמן (שומר על גיזרה מצוינת, א"ס וא"ס). אני עוד לא סגור על עצמי".

מה היה הרגע הקשה בקריירה?

"הפציעות כמובן. אני חושה שהפספוס הכי גדול היה הגמר של העתודה ב־2000 כשהפסדנו בשנייה האחרונה. האכזבה הכי גדולה היתה היחס שקיבלתי בעונת 2009 מפיני ומההנהלה של מכבי. זה הביא אותי לעזוב לספרד. זה מצחיק כי פיני הוא זה שנתן לי את הצ'אנס הגדול במכבי. לא ברור לי למה באותה תקופה הוא לא נתן לי את הכבוד, וזה לא היה לעניין. אתה אוהב את פניני? על הכיפאק, מה זה קשור אלי?"

"היתה גם תקופה שעיצבן אותי שאמרו שאני שחקן משלים במכבי הגדולה", הוא ממשיך, "תעברו אחד אחד אצל הכוכבים של אז ותשאלו מה היתה התרומה שלי לקבוצות הגדולות של אז. אין לי תדמית של סופרסטאר: אני לא מיוחצן, לא אוהב את השואו. אני אוהב את השקט שלי ואת המשפחה שלי".

לקחת ללב ב־2007 כשטענו שאתה משתמט מהנבחרת, ולמעשה הושבתת לשמונה חודשים.

"זה עוד נקודה שכאבה לי. רציתי לעשות מסיבת עיתונאים ולפרוש אז מהנבחרת. אשתי עצרה אותי. אחרי שאמרו שאני מזייף פציעה, לא הייתי יכול לשחק יותר מחצי שנה בגלל כאבים איומים בכפות הרגליים".

למה התחושה היא שמכבי לא יודעת להיפרד מהשחקנים שלה?

"זה קשור לאותה מנטליות שדיברתי עליה, וזה לא רק מכבי. במכבי זה בולט כי יש את הישראלים שנשארים הרבה זמן. המנטליות פה היא שנגמר - לך הביתה. תראה איזה כבוד, למשל, קיבל אלברטיס בפנאתינייקוס, שנשאר חלק מהמועדון עד עכשיו, אחרי שפרש. אני לא נעלב מאף אחד. חוץ מהמשפחה שלי ומהחברים הקרובים, אין לי ציפיות".