בשורה התחתונה: הדברים שאמר אהוד ברק בשלל הקלטותיו שנחשפו ביממות האחרונות אינם כה דרמטיים.
אין חידוש גדול בכך שבעוד שנתניהו וברק דחפו לפעולה באיראן, השאר ובראשם הרמטכ"ל דאז אשכנזי התנגדו. גם על אותו לילה דרמטי שבו אירח בביתו במגדלי אקירוב את בכיר קדימה צחי הנגבי ויחד ניסחו הסכם עם אולמרט על סיום תפקידו באמצעות הכרזה על פריימריז לראשות קדימה כבר שמענו עוד בזמן אמת. את זעמו המתפרץ נגד מנדלבליט, אחד מגיבורי פרשת הרפז, אנחנו כבר מכירים, וגם הניתוח הפסיכולוגי שהעניק למחברי הביוגרפיה על עצמו, לגבי רה"מ נתניהו, כולל העקיצה הממוחזרת משנות ה־90' על "האזרח המודאג", לא כלל ציטוטים שהפילו את שומעם מהכיסא.
אז מה כן היה כאן? בעיקר חוסר אחריות וחוסר פואנטה. אף שמרבית הדברים נחשפו בעבר בידי גורמים אינטרסנטיים וחסרי אחריות כשלעצמם (דגן, דיסקין, אשכנזי), משמעות העובדה כי את הדברים אומר בגלוי לא פחות ולא יותר מאשר מי שכיהן כשר הביטחון היא מרחיקת לכת. אם לברק היה או ישנו שביב מחשבה לחזור לפוליטיקה, הרי שאחרי הדברים די ברור שגם אחרוני התומכים בו מבינים כי פשוט אי אפשר לסמוך על האיש.
דגן, אשכנזי ודיסקין לפחות הדליפו מתוך אינטרס: בהדלפתם המחוצפת ביקשו להפוך ליקירי השמאל שהצילו את המדינה מהתופת שהיה צפוי לה אילו הוציאו ראש הממשלה ושר הביטחון את זממם אל הפועל. אבל איזה עניין היה לברק להוציא החוצה חומרים רגישים? להראות שהוא גבר־גבר? הרי בשורה התחתונה הוא לא הפציץ. מכל הסיפור יוצא שברק לא נכנע לאיראן - אבל כן נכנע לשטייניץ. לא בטוח שזה המסר שאליו הוא התכוון כשדיבר בפתיחות חסרת אחריות אל מול המיקרופון הפתוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
