הגיע הזמן להשתחרר מכבלי ההתערבות הבלתי פוסקת במשק הגז. המתווה שהושג הוא אולי לא אידיאלי, אבל הוא מספיק טוב כדי לאפשר לחברות האנרגיה לזוז קדימה. הוא מייצר פתח לתחרות על ידי מכירת מאגרי כריש ותנין. הוא קובע מחיר סביר לגז. והוא אמור לאפשר סוג של יציבות רגולטורית. אנחנו אחרי כמה שנים של יוזמות לא פוסקות מצד המדינה והממשלה, שהובילו לגרירת רגליים ולהרבה סחבת.
צילום: בני פלבן
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בתחילה הקים השר שטייניץ את ועדת ששינסקי, שתיקנה עיוות היסטורי של שיעורי מיסוי נמוכים מאוד. אבל מאז היו אי אילו ועדות. ועדה שקבעה כמה מותר לייצא. ואחר כך תהליך שהחל הממונה על ההגבלים שרק הלך והסתבך עד שקרס. ועכשיו יש את המתווה הזה שגובש על ידי גורמים מקצועיים בתוך הממשלה. אם הוא לא יאושר, שוב נלך לאזור הדמדומים של הביורוקרטיה והכל ייתקע.
אפשר לטעון: נו, אז מה כל כך נורא? שייתקע. העיקר שנשיג את ההסדר הצודק והטהור ביותר. הרי הגז כבר זורם משדה תמר, אז מה הבעיה? אבל ככה גם היינו ערב פיתוח שדה תמר. אז זרם גז ממצרים וכולם התווכחו מאיפה יעבור צינור הגז. התווכחו והתווכחו, ופתאום קרה משהו לא צפוי. נפל משטר מובארק. וזה עלה לנו בשנה יקרה מאוד, שבה חברת חשמל קנתה דלקים במחירים מופקעים.
צריך לאפשר ליזמים להקים את התשתיות, וכדי שהם יוכלו לעשות זאת - הם צריכים יציבות. ובפוליטיקה הישראלית לאפשר יציבות זה כנראה מתכון כמעט בלתי אפשרי, ולכן טוב שהושגו ההסכמות הנדרשות. לו היה אפשר, הכי טוב היה פשוט להשתחרר מכמה שיותר מעורבות ממשלתית שרק מכבידה. ככל שהפוליטיקאים מנהלים יותר את התהליך, ככה הוא מסתבך יותר ומסתרבל.
חשוב לדעת שבזמן שכולנו כאן רבים על כל פסיק במתווה, מתרחשים עוד דברים בעולם. כאן מתווכחים על קידוחים מורכבים בלב הים בעומק של חמישה קילומטרים, שאין הרבה חברות בינלאומיות שמתמחות בביצועם ואין חברות ישראליות שיש להן את הידע הדרוש לבצע זאת. באותו זמן נוהרים האירופאים לאיראן, שם יש גז בכמויות עצומות וברמת מורכבות פחותה בהרבה להפקה.
העולם לא מחכה לנו. אנחנו צריכים להפסיק לריב עם עצמנו, ולכן טוב שהממשלה הגיעה למתווה שמאפשר את פיתוח מאגרי הגז. ובקיצור צריך להגיד לצדדים: סבלנו מספיק, תנו גז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו