מהיר ורומני

עד כמה אני נהגת גרועה? בואו נגיד שבכל פעם שאני לוקחת לאבא שלי את המכונית, אני מבקשת ממנו שיזכיר לי אם הגז נמצא בצד ימין או בצד שמאל. ככה זה אחרי עשור על קטנוע. בדיוק בגלל זה שמחתי כשהוזמנתי להצטרף לקורס נהיגת מירוצים ברומניה. סוף סוף יש לי הזדמנות להרוס מכונית אחרת חוץ מזאת של אבא שלי. 

בתשע בערב נחתנו, קבוצה של עשרה אנשים, בבוקרשט. תמהיל אנושי מעניין שכלל, בין השאר, מורה לנהיגה, מנהל מכירות בחברת הייטק, מנהל סניף של מזון מהיר, מנהלת בחברת השקעות, ואני, שמנהלת בקושי את עצמי. 

לא מדובר בתחביב זול במיוחד. נסיעה לארבעה ימים ברומניה עלתה לכל משתתף 16 אלף שקלים, אבל כללה את כל ההוצאות (הלא זולות) של שכירת מסלול, רכבים ומדריכים. באופן מפתיע לא נרשמה נציגות של האלפיון העליון, רק אנשים שמרוויחים קצת מעל הממוצע עם תחביבים לא ממוצעים, כולם בני 55-35, ובלי רווק אחד לרפואה. טוב, אין ברירה אלא להתרכז בנהיגה. 

בעשר כבר אכלנו ארוחת ערב במלון. חלק מהחבר'ה שאלו את רון חכים, המלווה שלנו, לאן כדאי לצאת לבלות. "לפאב המיטה", הוא ענה. "יש לכם מחר השכמה בשש וחצי, ארוחת בוקר בשבע ויציאה לעבר המסלול בשבע וחצי". אהה, אז השופינג זה בטח אחרי.

און מסמן לי לעצור בצד כי הלופו צריכה לנוח ממני // צילום: יניב טיסמבאום

את החדר במלון חלקתי עם ליה, האישה היחידה בקורס חוץ ממני, בת 48 מירושלים שנראית בערך עשור פחות (האדרנלין עושה לה טוב). לליה זה כבר הקורס השלישי עם מסלולים, כולל קורס פורמולה בצרפת. יש נשים שצופות בטלנובלות ויש את ליה. בחדר דיברנו בעיקר על גברים ועל מכוניות. היא שאלה אותי באילו סוגי מכוניות יצא לי לנהוג. עניתי שבאפור, באדום ובכחול. 

בארוחת הבוקר אכלתי מלא, גם כי לא ידעתי כמה אנרגיה אני אצטרך לנהיגה, וגם כי הקממבר היתה כלולה. בדרך למסלול רון שאל כל אחד מהמשתתפים מה הציפיות שלו מהקורס. חלק ענו שהם באו לשפר ביצועים, אחד אמר שהוא בא בעיקר ליהנות, ואני עניתי שלהישאר בחיים. 

חצי שעה נסיעה מבוקרשט (אל תשאלו אותי לאיזה כיוון, אני טובה בניווט כמו שאני טובה בנהיגה) והנוף משתנה לגמרי, מבניינים אורבניים לצוענים שחולבים מים מהבאר. אני מקווה שבאזור של המסלול יהיו שירותים נורמליים. אז קיוויתי. איך שאנחנו מגיעים אני מגלה שחלק מהחוויה היא האותנטיות. לזכות רון ייאמר שהוא דאג שהשירותים הכימיים יהיו נקיים, ריחניים ויכילו מגבונים לחים. אירופה. 

פתאום אני קולטת שיש במקום גם שירותים רגילים, רק שהם עדיין בהקמה. לא משהו שיעצור אותי. רון מבקש מאנשי הצוות המקומי לאפשר לליה ולי להשתמש בהם. הם נעתרים. בדיעבד התברר שחבל. נודע לנו שממש בזמן השימוש שלי, מישהו מהעובדים היה מתחת לאדמה להשלמת עבודות האינסטלציה. אם רומניה תחליט לנתק איתנו יחסים, תבינו למה.  

על רקע נוף ירוק, אוויר צלול ופרות, משתרע מסלול נהיגת מירוצים מקצועי באורך של שלושה קילומטרים וחצי, שאותו אפשר לשכור לפי יום או שעה. המסלול מעגלי, סגור ומיועד לאימונים של נהיגה מקצועית. 

בסככה אנחנו פוגשים את שני המדריכים שלנו ליומיים הקרובים, און יעקובסון וליאור לוי, שניהם בתחום כבר יותר מעשרים שנה, מלמדים, מתחרים, מנצחים ובעיקר נטולי קמטים. מסתבר שאדרנלין עושה אנטי־אייג'ינג. און קולט שכולם כבר מתים לעלות לרכב, פולקסווגן לופו שעבר הסבה למכונית מירוצים. כלומר, יש בה מושב אחד (כלוב בשפה המקצועית) ושש חגורות בטיחות. הוא מציע שנצא לכמה סיבובי היכרות עם האוטו. "מי רוצה להיות ראשון?" הוא שואל. אני עונה שאני מעדיפה לחכות שמישהו יתרסק לפניי. 

למה האחרונים תמיד בסוף? נותנת לגברים לעקוף אותי // צילום: יניב טיסמבאום

האמת היא שכבר שנים שלא נהגתי על הילוכים ובלופו יש גיר ידני, אז ליאור המדריך לוקח אותי לסיבוב בטויוטה קורולה שהם שכרו. עד ההילוך השני אני דווקא מסתדרת מצוין, אבל אז אני מכניסה לחמישי במקום לשלישי ולראשון במקום לרברס. לטויוטה שלום. נדרשים לי כמה סיבובים להתרגל להילוכים, לקלאץ', לברקס ולגז. פתאום אני מתגעגעת לקטנוע שלי. פשוט מתניעים ולא נוסעים. 

אחרי התרגול על הטויוטה מגיע תורי לעלות ללופו. בזמן שהמדריכים עוזרים לי להיכנס לתוך הכלוב, לחנוק אותי במלא חגורות בטיחות, לעטוף אותי בקסדה ולהגיד לי שאין לי ממה להילחץ, אני שואלת את משה בן אבו, משנה למנכ"ל חברת 'מסלולים' שאירחה אותנו, אם אנחנו מבוטחים בביטוח ספורט אתגרי. משה מראה לי את טופסי הביטוח עם השם שלי. סבבה, אני רגועה, אפשר להתהפך. אולי סוף סוף איזה רופא ישים עלי עין. 

אני נכנסת לאוטו ומנסה להתניע, ללא הצלחה. "תסובבי את המפתח", מציע ליאור. "אהה, פשוט לא ממש הקשבתי בחלק הזה". הלופו אכן נדלקת. באותה המהירות היא גם נכבית. "נסי להשאיר את הרגל על הקלאץ' כשאת מתניעה", הוא מציע שוב. "אולי תתניע במקומי?" אני מבקשת. הוא לא צוחק. גם אני לא. 

בניסיון השלישי זה סוף סוף קורה. אני יוצאת לדרך. און וליאור מבקשים מאיתנו בשלב הזה לא להתעסק עם החלפת הילוכים, להישאר על שלישי ופשוט להתמכר לתחושה. בשני הסיבובים הראשונים אני בעיקר מתמכרת לפחד. בסיבוב השלישי אני מגלה שהשד לא כזה נורא ושזה דווקא כיף. פעם ראשונה בחיים שאני נוהגת רק בשביל לנהוג. 

מדגמנת פוזה סקסית. כנראה אשאר בעיתונות //  צילום: יניב טיסמבאום

פתאום אני קולטת שאני מזיעה נורא. לא ניסיתי להתרכז ככה מאז הפסיכומטרי. הסיבובים של המסלול חדים כיאה למסלול מקצועי ולא לדרך השלום. אני מגבירה טיפה ואז עוד קצת, צוברת ביטחון ונותנת פול גז. מעניין על כמה אני. לרגע אחד אני מרשה לעצמי להוריד את העיניים מהגז ולהסתכל במחוג. 60 קמ"ש. מודעות עצמית זה דבר חשוב.

און מסמן לי לעצור ולחזור לכיתה. אחרי שהתחממנו קצת הגיע הזמן להבין איך עושים את זה נכון. ומהר. הלו, אנחנו לא בקורס נהיגה מונעת פה. סוף סוף אפשר להגביר מהירות בלי שאני אצטרך לבכות לאיזה שוטר, שיגיד לי שהוא יוותר לי אם אין לי במסוף עבירות קודמות ואז יבשר לי שכתוב במסוף שכבר בכיתי פעמיים. 

יוצאים לסיבוב נוסף, הפעם חמש הקפות. לרשותנו עומדות שלוש מכוניות, כך שאנחנו מחולקים לשלושה מקצים. אני בכיתה הטיפולית, אחרונה במקצה האחרון. חבריי לכיתה עוקפים אותי מהר מאוד. בינינו, יכולתי לנהוג מהר יותר, אבל לא רציתי להרוס לחבר'ה את הגבריות. גם ככה בימינו הם מרגישים מסורסים. לאט לאט אני מגבירה ומגיעה ל־100 עד 120 קמ"ש.

חמש דקות הפסקה, ואז און מסביר לנו איך לנסוע בין הקונוסים במסלול. אה, היו קונוסים? 

 

• • •

בנהיגת מירוצים צריך לעשות הכל ממש כמו בנהיגה רגילה. רק הפוך. אם ביומיום אומרים לנו לנסוע לאט, כאן כל הרעיון זה לנצח. אם מלמדים אותנו לבלום לאט ובהדרגתיות, פה מדריכים אותנו לעצור בבת אחת. אם בשיעורי נהיגה מכריחים אותנו לנסוע ישר, כאן נוסעים בזיגזג. אם ביומיום אנחנו הולכים, אז כאן לומדים לעוף.  

און לוקח אותי לסיבוב נוסף בטויוטה ומראה לי איפה הקונוסים ממוקמים על המסלול. הם היו שם כל הזמן בצמוד לשוליים של הכביש, ככה שבזמן הנהיגה המטרה היא להתקרב אליהם כמה שיותר. 

אנחנו יוצאים לסיבוב נוסף. אני מנסה להתקרב לקונוסים, אבל ממשיכה לפספס אותם ולנהוג באמצע הכביש. ליאור המדריך מסביר לי שזה משום שאני לא משתמשת בראייה מרחבית. כלומר, אני לא מסתכלת רחוק כשאני נוהגת, וככה המיקום של הקונוסים מפתיע אותי בכל פעם מחדש. למה זאת בעיה? כי אני מפסידה מלא זמן. לכי תסבירי לו שזה לא שיש לי מה לעשות בחיים. 

אני והיפות שלי בטיול בעייריה סינייה מחוץ לבוקרשט // צילום: יניב טיסמבאום

רק שכאן זמן זה כסף, והחבר'ה של הקבוצה אמנם באו ליהנות אבל קודם כל לשפר ביצועים (סוף סוף גברים ישראלים שמעוניינים לשפר ביצועים). בעולם המירוצים, עשירית השנייה יכולה להכריע בין המקום הראשון לשני. אני עדיין מנסה להבין איך לעזאזל מודדים עשירית שנייה. 

אחד החברים בקבוצה מציע פרשנות משלו לנהיגה שלי: "את כמעט לא לוחצת על הברקס, שזה אומר שאת לא מרשה לעצמך להגביר מהירות".

"ואם אני אתהפך?" 

"מכונית מתהפכת רק אם יש עצם שמפריע לה בדרך. את תתהפכי חלילה רק אם נניח תהיה פרה על הדשא". מצד ימין אני קולטת חבורה של פרות עם מבט של "אל תתעסקי איתנו".

 

• • •

בדיוק כשאנחנו באים לשפר ביצועים לקראת המקצה הרביעי, מתחיל לרדת גשם. מגניב, זה בטח אומר הפסקה. לא שאני לא נהנית, חלילה, אני פשוט לא רגילה לנהוג כל כך הרבה ביום אחד בלי לקבל דו"ח.

"אז מה?" אני שואלת את און, "הפסקה?" 

"ממש לא", הוא מחייך. "בואי תראי איך את יכולה לנהוג בצורה מקצועית גם בגשם". 

אני מחליטה שאני לא עולה לאוטו בגשם, אבל אז כולם עולים. אוקיי, אז אני עולה לאוטו בגשם. עמוד שידרה זה לחלשים. מסתבר שכשלא פוחדים מהגשם, הוא לא מזיק. בסיבוב הראשון אני עדיין נוסעת לאט. בהקפה השנייה אני מבינה ששום שלולית לא תעצור אותי. בהקפה השלישית און עוצר אותי. 

"אם את רואה רכב מנסה לעקוף אותך, פשוט תאותתי ימינה, תיצמדי לימין ותני לו לעבור אותך", הוא מבקש. מסתבר שחבריי לקבוצה נתקעו מאחוריי ונוצר פקק. טוב, הגיע הזמן להתחיל להשתמש במראות. מוזר, אני תוהה, זה דווקא היה הכי מהר שלי עד עכשיו. טוב, תמיד הייתי לייט בלומר. 

השעה ארבע אחר הצהריים, בעוד שעה מסיימים את היום השני. אני עייפה ומלאת אנרגיה בו בזמן. החבר'ה בשמיים, מדברים על ביצועים, פניות וזמנים. אני מנסה לחשב כמה קלוריות אני שורפת בכל סיבוב של נהיגה אינטנסיבית. בכל זאת הידיים, הרגליים והמוח עובדים קשה. אני מגיעה למסקנה שהיום בערב מגיעה לי מנה כפולה של קבב רומני. 

 

• • •

בין תרגול לתרגול און מסביר לנו עוד ועוד טכניקות. מסתבר שאת הכי כיף הוא שמר לסוף. התרגול האחרון הוא על בלימות. מה זה אומר? שאתה מתחיל הכי מהר שאתה יכול, מגביר למקסימום שלך ואז בבת אחת בולם. המהירות המירבית של הלופו היא 170 קמ"ש. 

המטרה של כל אחד מאיתנו היא להגיע למהירות המירבית האינדיבידואלית שלו ואז לבלום בבת אחת בקו העצירה. תשכחו מלהוריד הילוכים בצורה הדרגתית עד לבלימה סופית. כאן הכל מהיר ועצבני. בדיוק כמוני, חוץ מהקטע של המהיר.

בפעם הראשונה בתרגול בלימות אני מאיצה עד 100 קמ"ש ואז מתחילה לבלום בערך חצי שעה לפני קו העצירה. אני פוחדת שלא אצליח לבלום ואמצא את עצמי בשיחה צפופה עם הדשא והפרות. בפעם השנייה אני מגיעה ל־100 קמ"ש, בולמת 50 מטרים לפני קו העצירה, קולטת שבלמתי מוקדם מדי, מגבירה שוב ואז עוצרת באיטיות. 

"אודליה", און אומר לי בצד, "הגיע הזמן לעבור להילוך רביעי". באמת תהיתי למה המכונית מרעישה ככה. בסיבוב הבא אני כבר בהילוך רביעי ב־120 קמ"ש ואפילו מצליחה לבלום בבת אחת ממש בקו העצירה עצמו.

יש שיגידו שמדובר בשיעור בנהיגת מירוצים, אני קוראת לזה גלולה לשיפור הביטחון העצמי. ללמוד לסמוך על עצמך שהבלימה תצליח בונה עמוד שידרה לחיים. בניגוד להרבה סוגי ספורט אתגרי אחרים, כאן רוב השליטה בנעשה בידינו. הסוד הוא בעיקר בטכניקה. לפנות בכל סיבוב בדיוק באותו מקום ובדיוק באותה מהירות. דיוק, ריכוז, תכנון. כמו החיים שלי רק הפוך.

סיבוב חמישי ואחרון. "יניב", אני מבקשת מאחד החבר'ה, "צלם אותי בווידאו". מה שלא עולה לפייסבוק לא קרה. הפעם אני מחליטה לתת הכי הרבה גז שאני יכולה. בסוף הפנייה אני מחליפה לרביעי, מתיישרת, נותנת גז, מעבירה לחמישי ולוחצת הכי חזק על הגז שאני יכולה. הסקרנות הורגת אותי ואני מציצה במחוג, למרות שזה לא מומלץ כי זה מאט. הופה, אני על 135. 

"אודליה, תסתכלי ישר", אני ממלמלת לעצמי, "תתרכזי, שחררי את הידיים, תרפי, תנשמי". אני מוכנה ללידה. לחיצה נוספת על הגז. זהו, אני הולכת לעוף, היו שלום, את הקטנוע אני מורישה לחלקי חילוף. אני עוברת את קו העצירה ובולמת בבת אחת. החבר'ה בסככה מדווחים לי שהם צפו בי ושהם גאים בהתקדמות שלי. אני גאה שהלופו עדיין נוסעת. 

 

• • • 

אז מה למדתי ביום הראשון לקורס? שבסך הכל אני נהגת לא רעה, שנהג מיומן יכול לנהוג גם בגשם, שאפשר לנסוע 150 קמ"ש ולסמוך על עצמי שאצליח לבלום בבת אחת ושלא תעזו לנסות את זה בבית. כמו כן, למדתי שכדאי מדי פעם להשתמש בהילוך החמישי. 

חמש וחצי בערב. אנחנו סוגרים תשע שעות על המסלול. השרירים עייפים, אבל הלב רוצה עוד. בשביל זה יש את מחר. עכשיו שופינג. ממש.

תשע בערב. אחרי קילו קבב רומני, ממליגה (קוסקוס שלא צלח) ושתי כוסות יין, אני שואלת את עצמי מה מספר החדר שלי. ואני בתוך החדר. 

 

• • •

בוקר היום השני. בשבע בבוקר אני כבר בארוחת בוקר. חביתה או סלט פירות? זאת השאלה. התשובה היא פנקייק. מה שקורה ברומניה נשאר ברומניה. 

הבוקר, לשם שינוי, הנהג לא מתבלבל, ובדרך רצות בדיחות בין כולם. אין ספק, זה בוקר שמח. כולם מצפים למסלול. אם אתמול התרגול התמקד בעיקר בלימוד הטכניקה, היום המטרה היא לעשות את הזמן הטוב ביותר. על כל שישה גברים בקורסים האלה יש אישה אחת בממוצע (בנות, חאלס עם השופינג). מבחינתי זה דווקא סבבה כי אני תמיד מקום שני במקצה של הנשים. 

 

• • •

איך שאנחנו מגיעים למסלול, מתחיל שוב לרדת גשם. און וליאור מחליטים לנצל את הגשם לכמה הסברים תיאורטיים, והפעם בפינתנו - איך לוקחים סיבוב חד. מסתבר שצריך להאט לפני הסיבוב, במהלך הסיבוב להיות עם רגל קלה על הגז, ורק ביציאה מהסיבוב, כשההגה מתיישר בחזרה בידיים - מאיצים. כמו כן, ליאור מסביר ביתר הרחבה על ראייה מרחבית לעומת ראייה ממוקדת. 

הידעתם שראייה לטווח קצר היא אחד הגורמים לריבוי תאונות הדרכים בארץ? אנשים מסתכלים קרוב מדי ואז הם מגיבים לסיטואציה שעל הכביש, שמפתיעה אותם, במקום להסתכל רחוק ולתכנן את הנסיעה. העניין הוא שראייה מרחבית כוללת גם ראייה ממוקדת, ככה שמבט רחוק מאפשר לנו לבחור מה לעשות מתוך כמה אפשרויות שעומדות לפנינו בכל רגע נתון.  

איך אני אסביר לכם את זה בעולם המושגים שלי? נניח שאת בבר עכשיו, אל תסתכלי רק על הדייט שלך, אלא גם על הדייטים של כל הבחורות האחרות.  

הגשם פוסק אחרי שעה קלה, השמש יוצאת ואנחנו מתחילים לתרגל ראייה מרחבית ולקיחת פניות, ולקוות שאני איישם את זה גם ביומיום. כרגיל, אני החוליה האיטית. מצד שני, זה הקורס הראשון שלי וקפצתי ישר למים, אז תירגעו. און נוסע מאחוריי בטויוטה כדי לראות מה אני עושה לא בסדר. הכל. אני מאיצה תוך כדי הפנייה ולוחצת על הברקס דווקא כשהיא נגמרת. להיות כמו כולם זה משעמם.  

המדריכים מחלקים לכל אחד מאיתנו טרנספונדר (מד מהירות). מה שנקרא, עד עכשיו צחקנו, נהנינו, עכשיו אנחנו יריבים. מי יוכתר כמלך המסלול?

מתארגנים לסיבוב ראשון. מטרת מדידת הזמן היא לשפר את התוצאה בין סיבוב לסיבוב. ליאור ניגש אלי ומבשר לי שבין הסיבוב הראשון לשני שיפרתי בתשע שניות, שזה מרשים ביותר. פחות מרשים הוא הנתון שלקח לי 40 שניות יותר מהממוצע הקבוצתי. המדריכים לא מאבדים תקווה ומסבירים לי שוב מה אני צריכה לשפר (תני גז!!!). מה שיפה באון וליאור זה שהם לא מוותרים לי או עלי. לזה אני קוראת מקצועיות. 

סיבוב אחרון. אני חובשת את הקסדה, נחגרת ולוקחת אוויר. מי יודע מתי ייצא לי לעשות את זה שוב. תני גז אודליה, זאת חוויה של פעם בחיים. אני נותנת את כל מה שיש לי ומנסה להתרכז במסלול. 120, 130, 140, 145. האגזוז מבסוט ממני. הוא צוהל. אני מרימה את העיניים מהגז, מסתכלת רחוק ומדמיינת אותי בפורמולה 1 באוברול צמוד בצבע ורוד פוקסיה. 

ברגע הנכון ולא שנייה לפני אני נותנת ברקס חזק. מד המהירות צונח בבת אחת. אני מורידה הילוך לרביעי, לשלישי, לוקחת את הפנייה כמו שצריך, מזגזגת בין הקונוסים, מיישרת את ההגה ומתכוננת להאצה הבאה. אין ספק, יש לי את זה. בשלב הזה בארץ אני בדרך כלל שומעת "טוסטוס, לעצור בצד", כאן מוחאים לי כפיים. אם אני יכולה, כל אחת יכולה (טוב, אולי חוץ מאמא שלי. אמא, אני אוהבת אותך, אבל 50 קמ"ש זה רק בתוך העיר).

זהו, סיימנו את הקורס. נשארתי עם טעם של עוד. מי יודע? אולי בשנה הבא אצטרף למסע למבורגיני בגרמניה ואגיע גם ל־170 קמ"ש. בינתיים אחזור לטוסטוס שלי בגבעתיים ואזכור איך למשך יומיים ברומניה גיליתי את חדוות הנהיגה. אז נכון שדורגתי אחרונה, אבל העיקר הספורט. 

הכתבת היתה אורחת חברת "מסלולים" מקבוצת "רוביקון", המארגנת טיולי וחופשות נהיגה בחו"ל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו