"למה אנחנו נהנים דווקא מדברים שמזיקים לנו?" שואל ד"ר פרינס הגוסס את ג'קי פייטון, רגע לפני הסוף. אח, הסימבוליות. יומו האחרון של ביה"ח הניו־יורקי הוא יומה האחרון של ג'קי בתפקיד ואולי יומה האחרון בכלל. כמו ב"סופרנוס", גם כאן קיבלה אידי פאלקו סוף פתוח, המגלם בתוכו אפשרות לכל מעריץ לדמיין את הפינאלה הראוי לאחות "אול סיינטס" המכורה לסמים. רגע לפני שהיא עצמה את עיניה - לתמיד בכל מקרה, סרט לא ייצא מזה - דמיינה ג'קי את עצמה בתוך המון ניו־יורקי, נכנעת לצורך לשכב על גבי מזרן ולהגיד לעולם "היו שלום, ויתרתי". הפנטזיה של ג'קי עוררה שוב את הדחף הבלתי נשלט לצעוק "לאאא ג'קי! תישארי!!" והנה מוסר ההשכל. את ג'קי כולם רצו להציל. כולם, חוץ ממנה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שבע עונות שרדה פייטון, לא מעט עבור נרקומנית. כמצופה מגיבורה דרמטית, היא עברה "תהליך". ועוד איך. פייטון החלה את דרכה כאחות חמורת סבר וקצוצת שיער, נשואה באושר (גם אם מנהלת רומן מהצד) ואם מתפקדת לשתי בנות. היא היתה מסוממת כבר אז. בעונות שחלפו פייטון היתה בגמילה, נפלה שוב לסמים, נעצרה, ישבה בכלא, התחרטה, נגמלה, פיצתה את הסביבה ושבה לסורה. פייטון היתה גיבורה קשה על גבול הבלתי אפשרית. היא היתה מעציבה, מכאיבה ומרגיזה כמו שרק מכורה אמיתית יכולה להיות. היא גם היתה מרושעת, קרה ואגואיסטית. פאלקו גילמה גיבורה שההתמכרות שולטת בה ולא היא על ההתמכרות. הריאליזם הזה היה בלתי נסבל, במובן הטוב של הביטוי.
אנחנו רגילים להאפי אנד. לסגירת קצוות מושלמת. לגיבורים שטועים, מבקשים מחילה, מתקנים ומקבלים תשואות על השינוי הכביר שעשו. ג'קי לא היתה מעולם גיבורה קלאסית שכזו. ולכן היא גם לא קיבלה סוף קלאסי שנשלף מהמדריך לתסריטאים. ראשית, היא לא היתה מודל יופי. אחות בי"ח עם קמטים ומבט מוטרד היא לא בדיוק חומר לשערי מגזינים. פאלקו הזדקנה עם התפקיד, ופייטון האפירה לתוכו. לא כל כך בגוני השיער כמו בהוויה. לרגע אחד פאלקו לא גילמה פנטזיה גברית או אידיאל נשי. להפך. היא היתה גיבורה טרגית, מיוסרת, כזו שאמורה לצעוק לצופים "אל תהיו כמוני". אבל גם את זה היא לא עשתה.
שנית, וחמור מפגיעה במודל ההוליוודי, פייטון רמזה שיש רווחים בהתמכרות. שאפשר גם וגם. גם להיות אשת מקצוע מעולה וגם מכורה (עד לנקודה שכבר אי אפשר). היא הצליחה לאגד סביבה חברים וקרובים שדאגו לה, שהעריצו את האדמה שדרכה עליה ואספה מאהבים שרק רצו את מגעה (ומרובם היא רצתה גם משהו בתמורה: סמים). הדיסוננסים האלו היו יכולים להפוך את "האחות ג'קי" לאופרת סבון בינונית, אבל פאלקו והצוות שלה לקחו את פייטון הכי רחוק שאפשר. והכי נמוך.
בכל פעם שהיה נדמה שג'קי חווה את שיא ההשפלה, הגיע שיא חדש. בסיום, גניבת קוקאין ממטופל והסנפתו בשירותים התקבלו כבר כהתנהגות שגרתית. זוהי ג'קי, טייק איט אור ליב איט. מכורה היא מכורה היא מכורה. בסוף נסגרו כמה קצוות בכל זאת, עם הגעתה של ד"ר אוהר'ה ממושבה בלונדון (אין כמו מבטא בריטי משובח כדי להפיח חיים בדרמה אמריקנית), סגירת דלתות בית החולים ופנייתן של כל הדמויות לכיוונים חדשים. אבל קתרזיס לא היה שם. ההבטחה שעמדה באוויר לחתונה של ג'קי עם אדי התנפצה לרסיסים, יחסיה הקרובים עם זואי הגיעו לקיצם ("אני כל כך גאה בך", דמעה ג'קי. טוב, בלי קצת קיטש אי אפשר), ואת טקס הסיום של בתה הקטנה ראתה פייטון אולי כבר מהצד השני של הירח. תחליטו אתם. היה שווה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו