קול ההיגיון חייב לגבור

קול ההיגיון חייב לגבור. זה יותר מחמש שנים שמתנהל כאן מסע הפחדה ציבורי שאיבד כל קשר אל הקרקע. יש כאן מלחמה מרקסיסטית שמזינה את עצמה, ושכבר לא מתחשבת באנשים שהיא אמורה להתחשב בהם מכל - אזרחי מדינת ישראל.

בהתחלה היתה ועדת ששינסקי. הממשלה רצתה לשלש את גובה תשלומי המס על הגז שנמצא. הייתי בטוח, ואני עדיין משוכנע, שמדובר במאבק הציבורי הנכון שהיה כאן זה דור.

בתחילת שנות האלפיים היה ניסיון דומה, אולם הוא הובלע והושתק. אבל מאז ששולש המס, תנו למען השם שיגיע לקופת המדינה. למה לקבור את פיתוח המאגרים ואיתו להשאיר את הכסף שמגיע לקופה הציבורית כחלום לא ממומש?

לאחר שעברו מסקנות ועדת ששינסקי הראשונה בחקיקה בכנסת, נפתח הפתח לסידרה של מאבקים מטורפים. בהתחלה אמרו ליזמים כמה גז מותר להם לייצא. אחר כך החלו לריב על כמה מס הם ישלמו. כשזה לא עצר את העניין, החלו להפחיד על דליפת גז בים התיכון. תקעו את פיתוח הצנרת בדרך שגרמה למדינה נזק אדיר מימדים של 20 מיליארד שקלים.

ואז הגיע המאבק על התחרות ופירוק המונופולים. אני הראשון לתמוך בתחרות. כאשר הממונה על ההגבלים, שפרש בגלל ענייין זה, הציג את תפיסת עולמו - כיצד לייצר תחרות - היה בה משהו יפה וכמעט אוטופי. ומהסיבות האלה זה התגלה כמהלך לא ריאלי בעליל. זה היה קרב הרואי לייצר את התחרות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה יחריב את עתיד משק הגז.

אנחנו בהתעללות שלנו ביזמים פוגעים בעתידנו. האם ממשלת ישראל תדע להפיק את הגז בעומק של קילומטרים רבים בלב הים? הרי לחפור רכבת קלה בעומק של עשרה מטרים בת"א היא לא יודעת. הגז הזה הוא "שלנו" באותה מידה כמו החול שעל הירח. גם הוא "שלנו". ממשלת ישראל יכולה לבנות קו חלליות שייסעו להפיק אותו? לא.

קול ההיגיון חייב לגבור. צריך לסיים את הפארסה הזאת. אנחנו מתנהלים כמו בקרקס מרקסיסטי. צריך לאפשר ליזמים לפתח לנו משק אנרגיה עשיר. ואחרי הכל, יש סיכוי לא רע שממילא יום אחד לא רחוק מאוד, בקפריסין ובמצרים יהיה גז והם ימכרו לנו אותו.