"אני לא בפסקול"

תזמון יציאת האלבום החדש של הקליק, "אני לא בפסקול", לא תואם עם כניסתה של מירי רגב למשרד התרבות, אבל התחברות הצירים האלה מעניקה לאלבום קונטקסט שמחזק את הצעקה שיוצאת ממנו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הקליק לא חיים מתקציב התרבות, לא נהנים ממענקים ממשלתיים, לא יוצרים שירים שירככו לאזרחים קשי יום את השעות שאחרי העבודה. הם לא לחם ושעשועים, לא בפסקול. אבל הקליק לא נעדרים רק מהפסקול, הם נעדרים לחלוטין ממכ"ם האמנים של השרה החדשה ושל רוב אזרחי המדינה. הם הפריפריה האמיתית, הם אלה שנאבקים בעור שיניהם כדי להשמיע קול, הם לא נחמדים.

האלבום נפתח בשיר הנושא, פצצת פאנק טעונה שמהווה הצהרת כוונות לאלבום כולו. הקליק היא אותה להקה, פרט למאפיין אחד שהופך לנוכח כשמגיע השיר השני "מת להשתמט": הם נשמעים שטוח מדי. הניו וייב החינני וקל התנועה הפך לפאנק גברי ובשרני. הנער הצנום והמאופר הפך לגבר קירח עם כרס.

חלק גדול מההבדל בין הקליק של האייטיז לקליק הנוכחית נעוץ בעובדה שעל כיסאו של ז'אן ז'ק גולדברג ז"ל התיישב עודד פרח. חלק אחר הוא הגיל, והחלק המעניין ביותר הוא הרצון של חלק מהחברים לעשות "משהו אחד יפה לפני שיהיה מאוחר" (כמו שאמר עובד אפרת בסרט הדוקומנטרי "הקליק האחרון", שהקדים את יציאת האלבום) ולהעלות את המשקל של האסתטיקה המוסיקלית ביצירה. לא לאורך כל האלבום הכוונות האלה צועדות טוב יחד.

שירים כגון "המנון למלחמה" ו"המסיבה של ישראל" מבטיחים שהאלבום החדש לא יכניס את הקליק למיינסטרים, הם יישארו בפריפריה של המוסיקה הישראלית, וחבל. אם אנשים עובדים כל כך קשה וחוזרים הביתה תשושים ועניים - כדאי שיהיה מישהו שיגיד להם למה הכל כל כך חרא, ולא יזרוק עליהם לחם יבש וחסר טעם.