בחזרה לשפיות
1. "זה לא טרגדיה, זה טוב לספורט ורע למכבי ת"א". ככה, בצורה שפויה ומדויקת הגדיר דיוויד פדרמן את ההדחה בחצי גמר הפלייאוף להפועל אילת. משפט אחד קצר שמתמצת את שינוי ה־DNA של המועדון. סביר להניח שפדרמן, שעבר טרגדיה אישית עם מותה של בתו שלי ז"ל, מכיר ויודע את הפרופורציות של התמודדות ספורטיבית לעומת הדברים הקשים שאנחנו חווים בחיים. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם משינוי המגמה המבורך בהנהלה הצהובה.
השמיים לא נפלו אתמול בבוקר, השמש המשיכה לזרוח, ואפילו שמעון מזרחי נשמע רגוע ומפויס וכאחד שהשלים עם המצב לאור המצב שאליו נקלעה הקבוצה ולאור ההחלטות שהתקבלו בהנהלה במהלך העונה, שהובילו בסופו של דבר להתפרקות מול אילת, ולסדרת תבוסות בליגה שפעם לא היו עוברות בשתיקה - תשאלו את עודד קטש, צביקה שרף ואפי בירנבוים.
2. לשינוי ב־DNA של המועדון יש גם צדדים שליליים, וזה בכל מה שקשור לקבלת ההחלטות המקצועיות ולכישלון של סוף העונה. בגלגול הקודם לא היה שום סיכוי שג'רמי פארגו יחזור למכבי, אחרי שבפעם שעברה הוא סיכם את תנאיו ואז הבריז לצסק"א; בגלגול הקודם אין מצב שסופו לא היה נחתך מהקבוצה אחרי עודף המשקל המשמעותי איתו הגיע מהפגרה וההזנחה של בעיית העיניים שלו; בגלגול הקודם לא היתה אפשרות שמכבי ת"א לא היתה מנסה למצוא מחליף למרקז היינס, הזר הכי גרוע שאני זוכר במועדון בשני העשורים האחרונים. כל ההחלטות הללו הובילו לכך שמכבי הגיעה לחודש יוני מוכה, פצועה, חבולה וללא אפשרות למענה מול קבוצה נחותה ממנה דוגמת אילת.
העובדה שמכבי לא מתייחסת לזכייה בתואר האליפות כדבר קדוש וייהרג ובל יעבור נובעת בעיקר מהעובדה שהיא יודעת שמקומה ביורוליג מובטח, ושאולי לא היה טעם להיכנס להרפתקה כספית מוגזמת דוגמת החתמתו של גל מקל באמצע העונה. ולראייה: בשמונה השנים האחרונות היו ארבע אלופות אחרות שהן לא מכבי ת"א, והמועדון נשאר בחיים והמשיך הלאה. ואם גודס יישאר בקבוצה (מה שלא בטוח בשלב זה בכלל לאור הסכסוכים הפנימיים במועדון), הוא יהיה המאמן השני אחרי דיוויד בלאט שלא יקבל מכתב פיטורים למרות שלא הביא צלחת. עוד הוכחה לכך שמכבי כבר פחות מתרגשת מהסטטוס החדש שלה, ואולי עוד צעד לעבר שפיות ניהולית וספורטיבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
