מעמד מחייב

משהו מעניין עובר על הפופ המזרחי. אחרי ההצהרות של אייל גולן בדבר שאיפתו להיות "השלמה ארצי הבא", הצהיר דודו אהרון מעל לדפים אלה כי המודל שאליו הוא שואף הוא אריק איינשטיין. מעניין שדווקא כשהז'אנר זוכה להכרה, מבקשים כוכביו להצטרף אל הקאנון האשכנזי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

האלבום החדש של אהרון, "טרמינל 3", הוא עדות לכך שאהרון הפנים את מה שגולן הבין כבר לפני כמה שנים: הפופ המזרחי הוא שחקן מרכזי במוסיקה הישראלית והוא לא הולך להיעלם. עכשיו, כשהמעמד מחייב והמשחק מתרחש במגרש של הגדולים, הם חייבים לדרוש מעצמם יותר. זה התחיל בתחרות לא רשמית על הופעות בלוקיישנים גדולים ועל כמות אירועים פרטיים שבהם כל אחד מהכוכבים מופיע, ונמשך בשינוי איטי שמחלחל למוסיקה עצמה.

אהרון, אחד המבצעים הטובים בישראל, מקיף את עצמו בנבחרת ענקית של מפיקים, מעבדים, כותבים, מלחינים ומנגנים, אולי מתוך כוונה להרחיב את הסגנון ולנסות ללכת בדרכים חדשות. התוצאה, גם אם מופקת כהלכה, מסרבת להיות אחידה ברמתה. בכל פעם שאהרון מבקש לעשות זינוק גדול מדי (למשל, הגיטרות דיסטורשן ב"הכל קורה בתל אביב"), משהו מתפספס.

כשהוא נמצא באזור הנוחות שלו, ברור מאוד איך ולמה הוא נעשה כוכב. שיר הנושא של האלבום, שנושא ניחוחות לטיניים, הוא להיט קיץ אולטימטיבי שעשוי בצורה כמעט מושלמת. לא מפליא לגלות שהוא זוכה לפי מאה צפיות בערוץ היו־טיוב של אהרון מאשר שאר שירי האלבום. ימים יגידו אם הניסיון הזה של אהרון להתרחב סגנונית הוא הבחירה המקצועית הנכונה עבורו.

הגבול הבא שעל אהרון לפרוץ הוא הנושאים. גם באלבום הזה כל השירים נוגעים, ישירות או בעקיפין, באהבה לאישה. איינשטיין, זה שאליו רוצה אהרון להידמות, העז לשיר גם על נושאים אחרים. בעיני רבים זה רק הפך אותו לרומנטיקן גדול יותר.