למרבה הצער, גמר האן.בי.אי עם מאמן ישראלי לא מסמל סוג של התקדמות יוצאת דופן של הכדורסל הישראלי. הנבחרת שלנו לא מצליחה. כשמכבי ת"א מצליחה היא מקבלת בערך אפס נקודות משחקנים ישראלים בפיינל פור. אנחנו עדיין נחשבים לאחת ממדינות הכדורסל המשמעותיות עם הכי מעט שחקנים אי פעם באן.בי.אי. רק עמרי כספי וכמה משחקים של גל מקל עד עכשיו.
שתי מחשבות בעניין הזה: תראו איך הסמול־בול שר בקול גדול בפלייאוף הזה. חמישיות בלי שחקנים הרבה יותר גדולים מ־200 סנטימטרים, ואתם יודעים משהו? אנחנו כמעט המצאנו את הסמול־בול באירופה.
כשבועז ינאי נשלח לשחק כפיבוט וארבעה בעצם־גארדים לקחו אותו לגמר של 1979. נכון, אלו ימים אחרים, מרבית אירופה עוד לא התאהבה בכדור הכתום וברית המועצות ויוגוסלביה טרם התפרקו. אבל פעם הגארדים החכמים והפורוורדים הקטנים היו שלנו. לא היום. גם נדב הנפלד ודורון ג'מצ'י או עודד קטש כבר אין לנו.
הנושא השני הוא מת'יו דלבדובה. לברון ג'יימס או אפילו אנדרה איגואדלה לא יהיו לנו וגם תופעה של סטפן קרי יכולה לצמוח רק על דורות של הצטיינות־על בכדורסל. אבל דלבדובה האוסטרלי גדל במדינה שבה כדורסל הוא משני מאוד. אין לו גובה. הוא הגיע לאמריקה למכללת סיינט מארי, מכללה ברמה שהיתה מוכנה לקלוט לא מעט ישראלים. הוא פשוט מוציא מעצמו 300 אחוז.
למה? שוב כמה מחשבות. למשל, שהוא שיחק עוד ענף ספורט (פוטבול אוסטרלי) במדינה שבה מבינים שספורטאים צריכים לשחק בכמה ענפי ספורט. אם הכדורסל ייתן לך את הכישרון, הפוטבול יחזק את העמידות הגופנית. למשל, באוסטרליה אין קבוצות שישלמו לו יפה מאוד כדי להיות סביר עד חצי בסדר.
שוב, זמנים השתנו ואין לשקוע בנוסטלגיה, אבל פעם היו לנו שחקנים - ארואסטי, דניאל, אולי גם פפי תורג'מן - שהיו קצת דלבדובה.
התשובה: יציבות בסגל
פעם הכינוי "שושלת" היה שמור לקבוצות שהגנו על האליפות, אבל עם כל כללי השוויוניות ותקרת השכר וחלוקת ההכנסות בספורט האמריקני - גם הישגה של קבוצת ההוקי שיקגו בלקהוקס הוא ראוי מאוד.
עם ניצחון 2:4 בסידרה על הטמפה־ביי לייטנינג הם הבטיחו את הסטנלי קאפ ואת האליפות השלישית בשש שנים בהוקי הצפון־אמריקני. ליגה שבה שום קבוצה לא הגנה על האליפות במאה ה־21. הם עשו מה שאלופות סדרתיות עושות. במצב של 2:2 בסידרה, כשטמפה עם הביתיות ועם התחושה שהיא הקבוצה הטובה יותר, הם ספגו רק שער אחד בשני המשחקים הבאים, ניצחו 1:2 בטמפה ו־0:2 במשחק האליפות.
אולי באופן שהתאים לתצוגה הגנתית מוחצת, תואר הקון־סמיית' (השחקן המצטיין של הפלייאוף) הלך לסוס העבודה דאנקן קית'. שחקן ההגנה הקנדי גם כבש את השער הראשון במשחק האליפות.
פטריק קיין האמריקני הוסיף לקריירה שהולכת ונהיית לאגדית שער שהבטיח סופית שגביע הלורד סטנלי יחזור לשיקגו. השוער קורי קרופורד עצר את כל 23 ניסיונות ההבקעה של טמפה.
זה לא ההוקי המבריק בהיסטוריה, אבל הם לא נוצחו ב־42 משחקי עונה רגילה ופלייאוף שבהם הובילו אחרי השליש השני, וניצחו משחק פלייאוף תשיעי ברציפות כשהם מובילים 2:3 בסידרה. אלו נתונים שמגדירים יפה את הקבוצה: מרוכזת ויודעת מה היא צריכה בכל רגע משמעותי.
את הריכוז הקבוצתי הזה משיגים - כמו בברצלונה דרך סן אנטוניו - ביציבות גדולה בסגל. באופן מרשים, כמעט כל השחקנים המובילים בקבוצה היו בסגל במהלך כל שלושת האליפויות. לקיין וקית' אפשר להוסיף את הסלובקי מריאן הוסה והקפטן הקנדי ג'ונתן טואס, כשלד הבלתי שביר של הקבוצה השיקגואינית. באופן ראוי קית', קיין וטייבס חילקו ביניהם את תואר השחקן המצטיין בפלייאוף בשלוש האליפויות.
ואולי הסיפור הוא המאמן ג'ואל קוונוויל - גם הוא שותף לכל שלוש האליפויות. בענף שהוא משחק קוביות בקצב של מירוץ מכוניות, היכולת לשלוט באירועים המקריים היא יותר בהבנת הסתברויות מאשר בטקטיקה. קוונוויל הוא אולי מאמן ותיק, אבל הרקע שלו כולל גם הימורי סוסים ועבודה כברוקר.
קוונוויל חושב מהר, לעיתים מתיש את קבוצתו במספרי החילופים ושינויי הקומבינציות, עד שהוא מוצא את ההרכב המתאים ליריב ולסיטואציה.
זה בהחלט מעצבן פרשנים ואוהדים, בייחוד בעונה רגילה לא מרשימה כמו העונה. זה מעצבן אותם גם בחילופים תמוהים לעיתים במשחקי פלייאוף, אבל באיזושהי נקודה ביוני התקשורת מצלמת אותו שוב אוחז בסטנלי קאפ.
הקטאר ע"ש צ'אבי
צ'אבי. הדובר ואיש יחסי הציבור החדש של קטאר? // צילום: אי.פי
צ'אבי הרננדז הוא לא עוד שחקן שהולך לסיים את הקריירה שלו במקום שינפח לו את חשבון הבנק למימדים מפלצתיים. המהלך הראשון שלו לא היה לנחות בקטאר ולהגיד "התרשמתי מרמת הכדורגל, הליגה לא קלה", אלא מייד להתחיל לעבוד בג'וב האמיתי שלו: איש יחסי הציבור של קטאר למען שימור זכויות אירוח גביע העולם במדינה.
הדבר הראשון שהיה לו להגיד הוא ש"למשחקים יש יתרון כי נבחרות לא צריכות לנסוע למרחקים למשחקים" - אכן תוצאה של קיום המשחקים במדינה זעירה שגודלה וחשיבותה הכדורגלנית לא מצדיקים שתארח אירוע כזה לעולם. הוא גם תיאר אותה כמדינה נפלאה ומחויבת לספורט.
זה גם לא דומה לספורטאי שמשתתף באירוע ספורט או אפילו משחק במקום בעייתי מבחינת זכויות אדם. כדורגלנים לא אמורים להתעניין במיוחד בדברים הללו, אבל המקרה של קטאר שונה. השחיתות של קטאר יוצאת מדי יום מחקירות פיפ"א ומספר ההרוגים של עובדים בתנאי עבדות בבניית האיצטדיונים מתפרסם מדי יום בעיתונות הספורט של העולם. צ'אבי אמנם ישחק שם, אבל הוא בעיקר לקח על עצמו להיות הדובר ואיש יחסי הציבור של קטאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו