חוויה מתקנת

לאורך השיחה עם הסופרת תמי שני, קשה שלא לתהות מה לאישה הביישנית, הממעטת במילים, ולטקסט החושפני והאמיץ שכתבה, שכמעט כולו אוטוביוגרפי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ספר הביכורים של שני, "כתונת משחק" (אחוזת בית), הוא רומן חניכה בן שני חלקים: בחלק הראשון מתוודעים הקוראים לנתניה של אמצע שנות ה־80 ולמערכת היחסים האינטימית שבין התלמידה יהלי לבין המורה לציור שלה, אסיר ציון לשעבר, חריף ואידיאליסט, שאינו נענה לתכתיבי החברה המגבילים ומבקש לשחרר את יהלי, המגלה סימני כישרון אמנותי, מצרות ההתבגרות הבנאליות שלה.

החלק השני של הרומן מורכב ממכתבים נפלאים שכותבת יהלי הבוגרת, שנים לאחר מכן, לסופר הנערץ עליה, כשהיא עוטה על עצמה זהות בדויה ששמה אילי – חיילת בת 19, משעשעת ומלאת ביטחון עצמי. הסופר הוותיק אינו מודע תחילה לכך שזאת אותה יהלי, שעימה ניהל מערכת יחסים רומנטית וקצרה רק כמה שבועות לפני.

דרך שני סיפורי האהבה, שני בוחנת את גבולות המשחק הספרותי והאירוטי, בין מציאות לפנטזיה, וגיבורתה ממציאה את עצמה דרך אילי כדמות שהיתה רוצה להיות, ולמעשה נחנכת כבעלת קול ייחודי – כסופרת. בעוד יהלי עסוקה בשאלת הגוף ובתשוקה להינתק ממנו, אילי מתפארת בגופה ומודעת לכוחו המפתה.

לקראת סוף הספר, הדמויות "יוצאות" מהסיפור שהכתיבה להן שני, ומתעמתות איתה על מעשיה באקט ארס־פואטי מאלף - על הבחירה שלה בזהות בדויה ועל הקשר בין החיים לספרות.

גם שני לא חשבה מעולם שאותם מכתבים אמיתיים, שכתבה לסופר המוכר והמבוגר ממנה, יתרקמו לכדי רומן ויזכו אותה בתואר סופרת – אך התרחשות כזו קרתה לה במציאות. "בגיל 29, לאחר שסיימתי את הקשר עם הסופר, הרגשתי ריקנות", היא מספרת, "מערכת היחסים לא התאימה לי מבחינת הגיל, אבל אהבתי אותו והתגעגעתי אליו. ההחלטה לכתוב לו בזהות בדויה היתה מעין ניסיון לתיקון, לשחזור של מערכת יחסים".

השאלה המוסרית לא הטרידה?

"לא, רק רציתי שהוא יענה לי. כשהוא השיב, כל כך שמחתי. חלופת המכתבים שינתה לי את החיים כי דרכה התחיל להתבשל הרעיון לרומן".

איך הוא הגיב כשהוא גילה?

"בהתחלה הוא כעס, אבל אחר כך הוא חשב שזה מדליק".

חוטים עבים ומבלבלים מחברים בין חייה של שני (46), ילידת טורונטו שבקנדה, נשואה ואם לשתיים ומתגוררת כיום ברמות השבים, לבין הגיבורה שלה יהלי־אילי; מלבד שתי מערכות היחסים שהתקיימו במציאות והילדות בנתניה, נדמה שבדומה לגיבורה שלה, שדרך הכתיבה בזהות בדויה מקבלת חיות ומאשרת את כוחה ככותבת, כך גם שני כשהיא מדברת על ספרה ומתחמקת משאלות אישיות מדי.

בגב הספר כתוב שהרומן הוא "דיוקן של האמנית כאישה מאוהבת". מעט אירוני בהתחשב בעובדה שאת – גם במציאות וגם בספר - תפסת את מערכת היחסים עם המורה כאפלטונית. גם אילי בעצם לא מאוהבת אלא דורשת את אישורם של שני הגברים, קשה שלא לחשוב ששניהם מנצלים אותה.

"יהלי מבינה שרמת הקירבה שהיא מבקשת אינה אפשרית ולא תתקיים ללא קרבה פיזית, ושמדובר בעיסקת חבילה. העמדה שלה לגבי הפן הרומנטי או האירוטי של מערכת היחסים רחוקה מאוד מלהיות חד־משמעית. היא מבקשת את קרבתו של המורה בשפה היחידה שהיא מכירה, ואילו המורה מפרש זאת כאינטימיות מינית. יהלי מתבטלת ונכנעת כדי לשמר את החיבור איתו".

את שם הסופר שעימו היתה בקשר שני לא מעוניינת לחשוף, וגם לא את שם המורה. עם שניהם היא כבר לא בקשר. כשהספר עמד להתפרסם, התקשרה לסופר, שביקש למחוק חלק מהציטוטים שעשויים לחשוף אותו. היא נענתה לבקשתו. לדבריה, היא מופתעת שלא החלה חרושת שמועות סביב הזהות ולא מתחרטת על דבר. אולי קצת על המכתבים האינטימיים ש"הופקעו ממני, משהו באותנטיות שלהם נגוז".

מה הכוונה?

"זה כמו ציור על חול שמאבד את חד־פעמיותו כאשר הוא מתועד כצילום. חלופת המכתבים שינתה לי את החיים כי לפניה לא חשבתי בכלל שאני יכולה לכתוב. תמיד חשבתי על ציור, אבל היכולת לבטא תחושה אפשרית הרבה יותר במילים. דווקא האופי התבניתי של המילים - המילה "צל" לדוגמה, שבה אינסוף צורות אפלוליות נדחסות ונעלמות לתוך התיבה "צל"- מאפשר ביטוי יותר ממוקד".