סלח לי, אבי, כי כתבתי

מהר מאוד עברה השיחה בביתם הנעים של האורלבים, לשיחה על אבות ובנים. ירושלים החמה, המתוחה כל כך, של תחילת קיץ שמי יודע מה הוא צופן בתוכו, נשארה מחוץ לבית בשכונת ימין משה. באמצע ההמולה שהתרחשה בחוץ והכילה בתוכה תיירים, קבצנים וזוגות שבאים להצטלם למזכרת ביום כלולותיהם, מצאנו את עצמנו מדברים על ספרות ישראלית. 

איתמר בן ה־40 חוגג את צאתו של ספר חדש "בנדיט" (הוצאת עם עובד) ולצידו, על הכורסה, אורי אורלב בן ה־84, מגדולי סופרי הילדים העבריים ואורקל אמנותי בכל הקשור למלחמת העולם השנייה ולשואה בספרות בני הנוער, עם נכסי צאן ברזל שבהם "חיית החושך", "האי ברחוב הציפורים" ועוד יותר מ־30 ספרים שראו אור על פני 50 שנות כתיבה. 

המטען האדיר שמביא עימו אורלב האב לא נותר בחוץ כשאנחנו מדברים על ספרו החדש של איתמר, שהביוגרפי זולג לתוכו בקלות. איתמר שילב את החוויה האישית שלו, כבן לניצול שואה שעלה ארצה. 

הקוראים מצטרפים ל"בנדיט" 20 שנה אחרי שטאדק, בחור פולני, בן לאב נוצרי, ברח לישראל. זמן קצר אחרי שאשתו עוזבת אותו עם בנו בן החמש, מחליט טאדק לחזור לפולין ולחפש את סטפן, אביו. כל השנים סירבו בני המשפחה לסלוח לאב על שתיינותו הכבדה ועל כך שהפליא בהם את מכותיו. הוא לא היה אב מתפקד - ובכל זאת, החיפוש מתחיל. 

טאדק מגיע לוורשה ברגעים שקדמו למאורע היסטורי לאומי, שבו לך ולנסה מוטט את הלבנה הראשונה בחומת הקומוניזם. הנסיעה שמטרתה פרידה מאב הופכת למסע מורכב יותר אל כפר הולדתו של האב ואל העבר שיש בו מטענים שנויים במחלוקת. המסע מעמיד את טאדק בפני ניסיון גדול: ללמוד איך להיות אבא טוב יותר ממה שאביו היה.

על אף הניסיונות של טאדק לא להגדיר ולחשוב על חייו רק במסגרת יחסים בתוך המשפחה, הרי הספר שם במרכזו סיפור של אבא ובן ואת הניסיון הגברי להתמקם במערכת הזו. זהו ספר על ניסיון לסליחה ולכפרה, אולי ניסיון אבוד מראש. 

איתמר אומר כי "לא בטוח שכל מה שנובע מן הקריאה היה גם הכוונה שלי כשכתבתי את הספר, אבל הבנתי איך לכתוב אותו רק אחרי שבני נולד. לפני שהוא נולד היו לי את כל החרדות שיש כנראה לכולם - האם אני יכול להיות אבא ואיזה מין אב אהיה. לפני שיש לך ילד, אתה לא יכול להתייחס לעצמך בצורה כזו. החששות הללו, בעצם, מלווים את הגיבור בספר. בהתרחשות - זה היה הפוך. כי בשנייה שהבן שלי פתח אלי עין בחדר לידה, הכל הסתדר. וכשהסעתי אותו בעגלה לחדר התינוקות והוא בכה, אמרתי לו בשקט: 'אל תבכה, אבא כאן'. הכל נראה לי פתאום טבעי מאוד, ומאז, להבדיל מהאבא בספר, אני אבא נהדר, אני חושב".

גדול, גם ביפן

אורלב הצעיר מגלה כי עברו המסקרן כסופר צללים סייע לו בתחקיר לספר שלו. "העיסוק ביחסים בין אבות לבנים הוא משהו שיצא לי להיתקל בו הרבה בעבר, כיוון שהתפרנסתי מכתיבת ספרי חיים. רוב הספרים שכתבתי היו עבור אנשים מבוגרים שביקשו שסיפורם ייכתב. גיליתי בתקופה ההיא שאחד הדברים הטעונים במערכות יחסים משפחתיות זה יחסים בין בנים לאבות. בנות ואימהות זה משהו פשוט יותר".

פולין מוצגת ב"בנדיט" בצורה מדויקת מאוד, התיאורים מדוקדקים וניכר כי איתמר ביקש לחוש את הפולניות גם ברחוב, לא רק בנפש ובתרבות. זו עובדה מפתיעה לאור כך שאביו לא הסכים לצרף אותו לנסיעותיו התכופות לפולין - למעט פעם אחת. 

כשאני שואל את השניים מה היחס שלהם לפולין, גם כיום, אורי מבהיר: "היחס שלי לפולין הוא כמו של יאנוש קורצ'אק, של פטריוט פולני. זו המולדת הראשונה, אבל יש לי עוד מולדת, ישראל. פולין גרמה לי לחזור לילדות, כשהתברר לי שאני יהודי, ולאט לאט גם התברר לי מה זה ואיזה מחיר אני משלם על זה".

אורלב האב גדל במשפחה יהודית מתבוללת, וכמו שהוא מספר, התגלית הזו הפכה למשמעותית רק כשהנאצים הגדירו אותה ככזו. לאחר שעלה לארץ ישראל נשלח לקיבוץ גניגר, שם מצא שוב את ספרי הילדים שכל כך אהב ואת הספרות הפולנית, רק הפעם בעברית. הוא עסק בתרגומים של קורצ'אק ובהחדרת הספרות הפולנית לקאנון העברי ("אבל בדברים הארוכים באמת לא נגעתי"), וזכה במספר רב של פרסים. 

אנחנו פונים לחדר העבודה של אורלב האב, והוא נרגש להראות מכתבים עדכניים שהגיעו אליו מקוראים צעירים. הקוראים כותבים בנימה גלויה של דאגה לבריאותו, לאור גילו המתקדם. "הילדים מודעים", הוא צוחק ומביט בניירות, "הם צודקים - זה נכון שהזמן שנותר הוא לא רב. אבל לאחרונה, במפגשים עם הילדים, אני זוכה לחוויה חדשה - רבים מהם רוצים לחבק אותי בסיום של מפגש. הם שואלים אם זה אפשרי, וזו הרגשה נפלאה". 

הוא מגלה כי הספרות שלו עדיין מתפתחת ומתפשטת - "עכשיו הכניסו ספר שלי לתוכנית החינוך היפנית", הוא מספר, "זה מאוד הפתיע אותי, כי לפתע גיליתי שמגיע לי כסף מיפן", הוא מחייך.

הילדות במשפחה מתבוללת והלימודים בבית הספר הנוצרי בפולין, נותרו באורלב האב כחותם עד היום. "לפני כמה שנים עברתי ניתוח לב פתוח", הוא מספר, "באותו הזמן פחדתי מאוד, ועשיתי את מה שאני עושה תמיד במצבי פחד - מתפלל את התפילות שלימדו אותי כשהייתי ילד בן ארבע. התפילות הללו הן כמו כדורי הרגעה. בבית הספר לימדו אותי להתפלל למריה הקדושה ועבורי המילים שאני אומר בתפילה לא ממש חשובות - זה רק מין טקסט שהוא מין השבעה, שעושה לך הרגשה טובה יותר. סמכתי על זה כשהייתי ילד קטן ואני סומך על זה היום, ולא משנה מה ההיגיון שלי אומר - והוא אומר לי שאין בכלל אלוהים, מפני שזה לא הגיוני שיהיה".

איתמר מסכים ש"הסיפור הפולני לא לגמרי פתור במשפחה שלנו". גם לו, כילד, "תמיד היתה מין חולשה לפולין, אבל לא פולין של הגפילטעפיש, אלא זו של הגויים, של התרבות. כשגיליתי את המשוררים הפולנים, למשל, זה היה עבורי עניין אדיר. קראתי אותם בזה אחר זה, את הרברט, מילוש ושימבורסקה, למדתי להכיר את אנשי הקולנוע בפולין. ההיכרות שלי היתה במקומות רחוקים מהדימוי שיש על הפולנים בארץ. אני זוכר שהייתי בהודו, מדי פעם הייתי פוגש איזה מישהו מפולין, ישר הייתי שר לו את השיר היחיד שאני יודע בפולנית. באולימפיאדות אוטומטית עודדנו את נבחרת פולין. ככה זה היה. זה לא שמהבוקר עד הערב אני חולם בפולנית, אבל בהחלט יש לי חולשה".

פרויד אמר שלקבל עליך שפה, זה לקבל עליך מקום. אורלב הגיע לארץ והחל לכתוב בעברית ספרים לילדים. עם כל הפולניות, הוא בחר להתפרנס מספרות עברית, "כי רק מזווית של ילד יכולתי לספר על השואה", הוא מבהיר. הוא מספר כי לפני שנים רבות ביקר בפולין והתבקש לפגוש סטודנטים פולנים שלומדים עברית, כדי שישוחחו עם סופר ישראלי בעברית. "באתי לפגוש אותם באוניברסיטה, ודיברתי איתם פולנית כמובן, ואחרי כמה זמן הם ביקשו שאעבור לעברית כי זו בעצם הסיבה שבגללה הזמינו אותי. ואז בכלל הבנתי שדיברתי כל העת פולנית. הייתי בטוח שאני מדבר עברית. פתאום שתי השפות התאחדו בתודעתי לכדי שפה אחת".

אורי אינו מרבה להשתתף בשיחה; הוא מרגיש כמו אב גאה וחיוך גדול על פניו במשך רוב השיחה. נראה שהוא חש שזה הרגע החגיגי של בנו, והוא רק משתדל לא להרוס אותו. גם האם, יערה, שחומקת מדי פעם מהמטבח - מתקשה להסתיר את התרגשותה. את אורי היא הכירה כבר כ"אורי הסופר" ("אני אולי הייתי סופר והיא פירנסה, אבל אני גידלתי את הילדים", אומר אורלב). עכשיו, פתאום, גם איתמר, עם כל הניסיון להצטנע, הוא סופר בזכות עצמו.

 

מילה מיהודה עמיחי

איתמר אורלב אולי גדל בירושלים, בבית המיתולוגי בימין משה, אבל את ילדיו הוא כבר מגדל בתל אביב. אביו אורי אומר שגם הוא עצמו, אחרי הכל, לא כל כך קשור לירושלים, אבל בשכונה גם הדוור וגם עוברים ושבים יודעים לספר בגאווה שכאן גרים "איתן ששינסקי מהגז וגם אורי אורלב, הסופר".

בילדותו, מספר איתמר, בכלל נמשך לחרקים. המחשבה שאבא שלו סופר לא העסיקה אותו במיוחד. בתור ילד ידע אמנם שאמא תשלח אותו עם הספר החדש של אבא כמתנה למסיבות ימי ההולדת בכיתה, אבל זהו זיכרון אוטומטי, מעין טבע ילדותי.

מאוחר יותר, הוא מספר, הספרות משכה אותו פנימה. ככה זה - גם אם אתה מתחמק מאביך הסופר, לשכן שלך עדיין קוראים יהודה עמיחי. יום אחד הגיש למשורר הגדול סיפור קצר פרי עטו וזכה לתשובה מצמררת: ברוך הבא למועדון. "זה הרגיש וואו גדול", מספר איתמר, "אמנם עמיחי היה שכן שגר כאן במורד הרחוב, אבל בשבילי הוא עדיין היה 'יהודה עמיחי'".

אבל ממש כמו בסיפור של טאדק ב"בנדיט", גם איתמר עצמו היה חייב בהכרה של אבא כדי להרגיש באמת חלק מהמועדון. הוא עבד כדי להשיג אותה - פירסם במשך השנים סיפורים קצרים בכתבי עת, כתב לתיאטרון ולמד תסריטאות בסם שפיגל. עתה הרומן הראשון שלו בחוץ (קדם לו ספר לילדים), אבל זה עדיין זר לו. אמנם הוא זוכה לתגובות טובות ושבוע הספר מעבר לפינה, אבל חוסר הביטחון קיים.

האם הצל הענק של אביו מוטל על איתמר כשהחותם "סופר" כבר מהדהד על גבו? לדעתו, וגם לדעת אביו, לא - העניין לא היה מעולם דומיננטי. איתמר מזכיר סצנה זכורה מאוד מספרו, שיש בה אפשרות לאסון. "בסצנה המדממת הזו, בחלום שמגיע לסופו, יש לגיבור הזדמנות לבצע רצח אב מפואר, אבל במקום זאת הוא משתף פעולה עם האב הרוצח ואז שניהם מכוסים בדם. הוא שוכב בזרועותיו כמו ב"פייטה" של מיכלאנג'לו ויונק ממנו. זה חלק מהשרשרת הזאת של בן־אב־בן - אתה לא באמת יכול לרצוח את אבא שלך כי אתה רוצה שהוא יחבק אותך, וכך זה נמשך ונמשך לאורך הדורות".

 

בטריטוריה של אבא

הסלון בבית אורלב מוקף בספרים, הנוף הירושלמי יצא מרומנים של עגנון ועוז. הכל מקרין אקס־טריטוריה ספרותית, ונוכחותו השקטה והעוצמתית של אורי אורלב רק מחזקת את התחושה.

איתמר, עם סביבה כזו אתה לא יכול להגיד שגורלך כסופר לא היה ידוע מראש.

"את הספר הראשון שלי כתבתי בטריטוריה של אבא שלי - ספר ילדים. לא רק שרציתי להיות סופר, אלא לעשות את זה בטריטוריה שלו. בכיתה שלי בבית הספר זה היה כבוד להיות הבן של אורי אורלב, וברור שזה היה נוכח שם ולא ניסיתי וגם לא יכולתי להתחמק מזה. אבל מה שאני בעיקר זוכר מהילדות שלי זה רעש מכונת הכתיבה של אבא, בזמן שאני רוצה לראות טלוויזיה. אני זוכר בעיקר שזה הפריע לי שהוא מתקתק כל הזמן".

אז בילדותך התחמקת מספרים?

"קראתי ספרים בילדותי אבל לא בטירוף, כנראה שזה גם בגלל שאבא שלי היה סופר כל כך מצליח, אז אולי התרחקתי מהם. כשהייתי בן 17 חליתי במחלה נדירה שחלפה רק לאחר שנה - אז לאחר השנה ההיא רציתי להיות רופא וממש לא סופר. שיפרתי ציונים, עבדתי במעבדה וזה החליף את הרצון מהילדות להיות חוקר של חרקים. 

"אבל אז נסעתי לאירופה עם ידידה שלי, בחורה מאוד ספרותית, שהקריאה לי שירים וסיפורים של נתן זך ושל סופרים ומשוררים אחרים. יום אחד היא הציעה הצעה: שכל אחד מאיתנו יכתוב סיפור ויעניק אותו לשני לקריאה בסוף היום. וכך היה - היינו מקריאים אחד לשני סיפורים בוונציה, והכל היה מאוד רומנטי. כך למעשה חזרתי, או אולי נכנסתי לראשונה, לכתיבה. לפתע הבנתי שאני לא רוצה להיות רופא ושאהיה סופר".

ואז גם הגיע רגע ההכרה מאביו, שאיתמר כה ייחל לו. "באחד הלילות עלה בי רעיון לסיפור קצר. כתבתי אותו באותו לילה, השארתי אותו על השולחן ואמרתי לאבא, 'כתבתי סיפור'. כשחזרתי הביתה אחר הצהריים, הוא עדיין ישן. חיכיתי שהוא יתעורר ויקרא - ולהפתעתי הוא אהב את הסיפור. אמי חזרה הביתה, ומצאה את אבא ואותי ליד המחשב, עושים תיקונים בסיפור. למרות שהיא גם אהבה אותו, היא לא חסכה ממני ביקורת וצעקה בסלון 'ספרות זה לא מקצוע!'"

אורלב הצעיר הוא אב לשניים, נשוי למתרגמת, ומבין שאם רצה או לא, הוא נשאר עמוק בעיסוק עם המילה הכתובה. "גם הילדים שלי רואים קצת את מה שאני ראיתי", הוא מודה, "אבא כאילו יוצא לעבודה אבל נשאר למעשה לעבוד בבית, וגם אמא שם. עכשיו אשתי עובדת על תרגום הרומן שלי לאנגלית, וזה בהחלט מרגש אותי. אני יודע שהספר יגיע גם לפולין, וזה גם, כמובן, מעניין מאוד". 

בהמשך השבוע הוא יתלווה לאביו בהליכה המסורתית לדוכני שבוע הספר. הפעם גם הוא יחתום בדוכני ההוצאה - עובדה שהוא עדיין לא הספיק להפנים. "גם הגיבור בספר שלי מחפש להיות אבא שעונה על הציפיות, ובהן גם הציפיות שאביך מצפה ממך", הוא אומר, אבל ממהר להבהיר: "כנראה אין דבר כזה; הגיבור שלי הבין זאת, וכך גם אני. במבנה של משפחה, הניסיון לרצות את האב צריך להיפסק במוקדם או במאוחר. גם הרצון להיות אבא מושלם הוא אשליה. אין כזה באמת". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו