מזרח תיכון חשש

מדי שנה, ב־24 במאי, נוהג חסן נסראללה לנאום בלבנון. נאום קבוע, ביום נסיגת צה"ל מדרום לבנון, שמוקדש על ידי מנהיג חיזבאללה לדברי הרהב ולאיומים המוכרים על ישראל. אלא שהנאום ביום ראשון השבוע היה שונה: לראשונה זה 15 שנה קיבלנו בו נסראללה אחר, פחות זחוח ובטוח בעצמו, ואת האויב הקבוע בדבריו - ישראל - החליף דאעש, שאותו הגדיר נסראללה כ"איום קיומי".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הנאום הזה (אחד משלושה השבוע, שבכולם נאמרו דברים דומים ובאף אחד מהם לא התייחס כמעט נסראללה לישראל) היה הביטוי המוחשי ביותר לאירועים הדרמטיים, לא פחות, שעברו בימים האחרונים על המערכה בסוריה, ועל תאומתה בעיראק. המהלכים הצבאיים האחרונים של דאעש - ובראשם ההשתלטות על העיר רמאדי בעיראק ועל העיר תדמור (פלמירה) בסוריה - הציגו תמונה הפוכה לזאת שניסתה הקואליציה בראשות ארה"ב לשדר עד כה: במקום ארגון נרדף ומוכה, שמנהיגיו מחוסלים בסיטונות, ארגון שכובש ומתרחב, ואף מציב סכנה קיומית מיידית, לא פחות, בפני השלטונות בדמשק ובבגדד.

בעוד לכיבוש רמאדי היתה חשיבות סמלית בעיקרה (האמריקנים הקימו בה, אחרי כיבוש עיראק, את "מועצות ההתעוררות" שהיו אמורות לייצב את המדינה לאחר נפילת שלטון סדאם חוסיין), לנפילת תדמור היה ערך כפול. סמלי, כאתר מורשת בינלאומי מוכר שמיקד שוב את תשומת הלב אל הארגון הרצחני בעיקר על רקע החשש מהרס העתיקות בעיר, וצבאי - היא ממוקמת בצומת דרכים אסטרטגי, בלב המדבר הסורי, שמאפשר גישה נוחה לכיוון צפון־מערב, לעבר העיר חומס, או לדרום־מערב, לדמשק, מרחק של 230 ק"מ.

הקלות היחסית שבה נכבשה תדמור העידה שוב על המשבר העמוק שבו שרוי הצבא הסורי - מורלית ומבצעית. מדובר בצבא בהתפוררות, לא פחות, שאלמלא מעורבותם העמוקה של איראן וחיזבאללה היה מתפרק כבר מזמן, ומוביל בהכרח לקריסת שלטון אסד. מצבו של צבא עיראק טוב יותר, אבל לא בהרבה; הימלטותו מרמאדי היתה מביכה, והובילה לביקורת קשה מוושינגטון כי "צבא עיראק איבד את הרצון להילחם". בניסיון לשנות את המגמה יצא צבא עיראק, השיעי בעיקרו, במתקפה משולבת - מילולית על וושינגטון, שלא מנהלת כהלכה את הלחימה בדאעש, וצבאית בניסיון להחזיר את השליטה ברמאדי.

 

מערכה קיומית

אלא שהבעיה רחוקה מלהיות עניינם הבלבדי של הסורים והעיראקים. נסראללה הבין זאת היטב, וכמוהו גם קאסם סולימאני, מפקד "כוח קודס" של משמרות המהפכה (האחראי לכל הפעילות מחוץ לאיראן), שבכנס של ותיקי מלחמת איראן־עיראק דיבר אף הוא על דאעש במונחים של "איום קיומי". הזהות בדברים לא מפתיעה על רקע הקירבה בין הדוברים, אבל היא לא סמנטית בלבד: באיראן ובלבנון, ולא רק בהן, מסתכלים על דאעש בחרדה. חלק מזה נובע מהעובדה שהסלפיה־ג'יהאדיה, הזרם הדתי שאליו משתייך דאעש, רואה בשיעים כופרים ובני מוות, אבל חלק מזה נובע מהכרה ברורה של המציאות; דאעש הוא ארגון במומנטום, והמשך התפשטותו עלול לערער מהיסוד גם את החלקים שעוד נותרו לכאורה יציבים במזרח התיכון.

על הרקע הזה הכין נסראללה השבוע את הלבנונים לאפשרות של "גיוס כללי". החשש ברור: נפילה של משטר אסד והעברת הלחימה מערבה, לשטח לבנון, תוך הישענות על 1.3 מיליון פליטים סונים שנמלטו בשנים האחרונות מסוריה. חיזבאללה יודע שהמטרה צוירה מעל ראשו וארגונו לא רק בגלל מלחמות האיסלאם; תמיכתו הצבאית באסד והלחימה העיקשת שמנהל חיזבאללה בסוריה הפכו אותו ליריב מר בעיני הארגונים הסלפיים - דאעש וחזית אל־נוסרה, שמנהיגה, אבו מוחמד אל־ג'ולאני, הצהיר שלשום (בראיון נדיר) שפני ארגונו להפלת השלטון בדמשק, ולאחריו - להבסת חיזבאללה בלבנון.

בינתיים, מצליח חיזבאללה לבלום את המגמה הזאת בלחימה שהוא מנהל מול הארגונים הסלפיים בהרי קלמון שחוצצים בין סוריה ללבנון. כלפי חוץ מדבר הארגון על הצלחות צבאיות מרשימות, אולם די לעיתים באירוע סמנטי לכאורה כדי להעיד על עומק הבעיה: בשבוע שעבר הזמין חיזבאללה כתבים ל"יום עיון" אצל כוחותיו שנלחמים באזור. לעין מערבית זה יישמע כדבר שבשיגרה; עיתונאים מבקרים אצל מושאי הסיקור שלהם. אלא שמדובר היה בתקדים: חיזבאללה לא חושף לעולם את לוחמיו ואת מלחמותיו, והעובדה שעשה כן מעידה על צורך כפול - לעודד את מורל אנשיו ומשפחותיהם בבית, ולגייס תמיכה ציבורית נרחבת בלבנון לאותה מערכה קיומית שעליה דיבר נסראללה.

על פניו, משרת חיזבאללה במלחמתו זו את האינטרסים שלו. מעשית - אינטרסים רחבים בהרבה, לרבות של אויביו־יריביו. גם במדינות ערב המתונות ובמערב מבועתים מהאפשרות של התפשטות דאעש והשתלטותו על עוד אזורים ומדינות, אבל נמנעים כרגע מנקיטת פעולות ממשיות שישנו את המגמה ויהפכו את הארגון הרצחני מרודף לנרדף. זה נובע משלל מניעים: סעודיה, טורקיה וקטאר - המדינות הסוניות המובילות - רוצות קודם כל בנפילת שלטון אסד, ואף מחמשות ומממנות את יריביו (בעיקר מארגוני האופוזיציה המתונים והחילוניים, ובראשם "צבא סוריה החופשית", ששולט באזור אידליב שבצפון המדינה), ואילו במערב חוששים מהיגררות מחודשת למעורבות צבאית עמוקה במזרח התיכון.

המדיניות המערבית הזאת הובילה בשלהי השנה שעברה להקמת קואליציית תקיפות מהאוויר, שלוותה בהצהרה־הבטחה של הנשיא אובאמה שחיילים אמריקנים לא יילחמו נגד דאעש על הקרקע. האמריקנים דיברו אז על מערכה בת שלוש שנים, שבסיומה יובס הארגון. כל מי שמבין משהו בתחום הצבאי הרים גבה אז, ומרים שתיים מאז: מאליו היה ברור שאין דרך לנצח ארגון טרור מסוגו של דאעש מהאוויר בלבד (ויעידו על כך המבצעים הרבים שערך צה"ל ברצועת עזה), וללא פעילות קרקעית מאסיבית, אינטנסיבית וארוכת מועד - המערכה נידונה לנוע בין הצלחה חלקית מאוד לכישלון מוחלט.

 

במערב אין כל חדש

אלא שהאמריקנים, חבוטי השהייה והאבידות בעיראק, לא מוכנים לשמוע על כך. תקיפות מהאוויר בטוחות הרבה יותר, ובשונה מאצלנו - אותם איש לא מאשים על החטאת מטרות או על הרג אגבי של חפים מפשע. ואם מצרפים לזה מבצעים הרואיים לכאורה - כמו זה שבו חוסל בראשית החודש איש הכספים של דאעש בביתו במזרח סוריה בפשיטה של "כוח דלתא" - אפשר לנסות לשווק את העסק כהצלחה גדולה בהרבה מהמציאות בשטח, שממילא לא ממש מטרידה את האמריקני הממוצע.

אלא שלארה"ב אין פריבילגיה לשבת מהצד או להילחם בפינצטה. לא רק משום שמלחמה שלא תנוהל במזרח התיכון תגיע במוקדם או במאוחר לאירופה ולצפון אמריקה; זה כבר ברור, ויעידו הפיגועים המתרבים ביעדים במערב ובעיקר ההצטרפות מרצון הסיטונית של ארגוני טרור מרחבי העולם לדאעש. הבעיה המרכזית היא במסר: כשארה"ב לא רוצה (או גרוע מכך, מפחדת) להילחם, מבינים את זה היטב במזרח התיכון. זה לא רק דאעש שמקבל אומץ וחוצפה, אלא דווקא היושבים על הגדר, ההמונים, שחוששים לגורלם ומעדיפים להצטרף ל"הצלחה" ולהיות חלק מהכובשים, מאשר להפוך במוקדם או במאוחר ליעד ולנכבשים תחת השלטון האכזרי ביותר שאפשר לתאר.

המגמה הסוציולוגית הזאת, שהפכה את דאעש לסיפור הצלחה, צריכה להיות כאב הראש העיקרי של מי שנלחם בו. בינתיים היא מטופלת באופן חלקי בלבד (בלחץ מערבי סגרה טורקיה את מעברי הגבול לסוריה ובכך צימצמה משמעותית את שטף המתגייסים לשורותיו), אולם כל עוד לא ירגיש הארגון - וירגיש האזור - שמול דאעש עומד איום ממשי, קיומי, הסחף לכיוונו יימשך.

מי שאמר זאת השבוע במילים ברורות, לא דיפלומטיות, היה ריצ'ארד דאנאט, לשעבר רמטכ"ל צבא בריטניה, שבמאמר ב"מייל" הבריטי תקף את המדיניות הנוכחית של המערב וקרא למעורבות צבאית אמיתית, מיידית, בעיראק ובסוריה. הממשלה בלונדון מיהרה להדוף את דבריו וקבעה שזה לא יקרה: "לא יהיו חיילים בריטים על הקרקע", הובהר בתגובה, שמייצגת נאמנה את הקו האמריקני־בריטי העכשווי - שגם בא לידי ביטוי במו"מ מול איראן על פרויקט הגרעין שלה - שנרתע באדיקות מהפעלת כוח וממעורבות צבאית, בוודאי במזרח התיכון.

גורם מערבי בכיר ניסה השבוע, שלא לציטוט, להציג את הצד החיובי של התמונה: לא מדובר בכישלון מוחלט, אמר. למערב יש גם הצלחות. חלק מהבכירים נפגעו, ואלה שלא נמצאים במנוסה. תשתיות הנפט של הארגון ניזוקו, ומכאן גם צומצם משמעותית תזרים ההכנסות והמזומנים שלו. המאמץ המודיעיני סביב הארגון ממוקד הרבה יותר, וכבר מניב לא מעט הצלחות שיתורגמו בעתיד לפגיעה הרבה יותר משמעותית ומדויקת בו, וגם המאמץ הדיפלומטי־כלכלי מתחיל להתעצב ולהקשות על פעילות הארגון.

גם בהנחה שכל זה נכון, התמונה בכללותה נותרת עגומה ומדאיגה: דאעש הוא השם החם באזור, והוא הגורם היחיד שמצליח להפחיד את כולם. את איראן וחיזבאללה כאמור, ואת הסונים המתונים והמערב, אבל גם בישראל מביטים אליו בדאגה גוברת. זה מתבטא בעיסוק האינטנסיבי של גורמי המודיעין בו (שגדל עשרות מונים בשנה האחרונה), ומבטא דאגה עמוקה: מהפעילות של סניף הארגון בסיני - "אנסאר בית אל־מקדס" שנשבע אמונים לדאעש ומאתגר את השלטון המצרי על בסיס יומיומי, הרבה יותר מכפי שניתן לכך ביטוי בתקשורת - מההתקרבות האיטית של פעילי הארגון בסוריה גם לכיוון רמת הגולן, ובמשתמע לגבול עם ישראל - שבו כבר פועל ארגון אחר שנשבע אמונים לדאעש, "שוהדא אל־ירמוכ" - ובעיקר מהידיעה שמדובר בארגון שאין לו חשבון. תנו בידיו, למשל, את 100 אלף הטילים והרקטות שבידי חיזבאללה, ולא תקבלו אפילו שנייה של חסד. הרציונל הרגיל, זה שמקיים מחשבה ואסטרטגיה נרחבות ומאפשר הרתעה, לא פועל עליו; מטרתו היא דם, וכל האמצעים לכך כשרים.

התובנות האלה עשויות להוביל בעתיד הלא רחוק לשיתופי פעולה הזויים לכאורה. חיזבאללה, שמוגדר כארגון טרור בארה"ב, משרת כבר עתה את האינטרסים האמריקניים במלחמתו בדאעש, ועשוי להידרש תיאום עתידי בין וושינגטון לביירות אם האיום על לבנון יהפוך למוחשי. ואם להרחיב את המחשבה הזאת, אז גם שיתוף פעולה עתידי בין ישראל לחיזבאללה נראה פתאום כמו משהו שאי אפשר לשלול: בהשוואה לדאעש נראה חיזבאללה כסניף של הצופים, ובוודאי כגורם רציונלי ומורתע שאפשר להחיל עליו את הקלישאה שקובעת כי "Better the devil you know".

 

המחלה והאנטי־וירוס

ביטוי למאזן האינטרסים המורכב הזה נתן השבוע ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי. בנאום בכנס השנתי של מכון פישר אמר הלוי מפורשות כי "חיזבאללה תורם לביטחון ישראל" בשתי דרכים: האחת, מאבקו בדאעש, שמהווה איום משמעותי גם על ישראל, והשנייה - הלחימה הזאת מחלישה את חיזבאללה (כוחו הצבאי נשחק, לוחמיו נהרגים) שגם הוא אויב מר של ישראל.

בינתיים מצליחה ישראל להישאר מחוץ למאבק הגלוי בדאעש, וכמעט לחלוטין מחוץ למלחמת האזרחים בסוריה ולקרבות בסיני. אלא שהפריבילגיה הזאת עשויה שלא לעמוד לנו לאורך זמן. דאעש מאתגר גם את שלטון חמאס בעזה, וניצניו מתרבים גם ביהודה ושומרון, אמנם באיטיות אך בתהליך מתמיד. האיום הביטחוני שנשקף מכך כרגע הוא שולי, אבל הדאגה העיקרית היא למגמות החברתיות שהפכו את דאעש מארגון לתופעה ומציבות אותו כאלטרנטיבה קוסמת, בעיקר לדור הצעיר. מאחר שכאב הראש הזה משותף גם לשלטונות בגדה וברצועה, הם עוסקים בכך באינטנסיביות, בדיוק כפי שעושים חיזבאללה ואיראן, אבל ייתכן שבעתיד הלא רחוק תידרש ישראל לשיתופי פעולה ממשיים עם מדינות וגורמים כדי לתאם ולקדם את המאבק בדאעש.

עוד קודם לכן יידרש המערב להחליט, ולהחליט מהר. בישראל אמנם לא מעריכים שנפילת שלטון אסד קרובה, אבל בה בשעה - לא יופתעו אם הוא יקרוס באחת. כדי למנוע זאת צפויים צבא סוריה וחיזבאללה לפתוח בקרוב במתקפת נגד, שתחזיר להם שליטה בשטחים שנכבשו, אבל ספק אם זה ישנה את המגמה; רק מעורבות מערבית משמעותית - שתכלול פעילות צבאית "קלאסית" על הקרקע, עם טנקים ותותחים ונגמ"שים וכוחות חי"ר שעוברים מבית לבית - תבלום את דאעש, שכמאמר סרט הילדים החביב "צעצוע של סיפור" מעוניין להתרחב "עד לאינסוף ומעבר לו", ועל פי ההתנהלות בימים האחרונים הוא עושה זאת בהתמדה ובקצב שהופכים אותו במהירות לאיום המשמעותי ביותר שניצב כיום מול בני האור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו