התאבדותו המצערת של מנהל לשכת האוכלוסין במשרד הפנים בתל אביב אריאל רוניס ז"ל היא מסוג המקרים שגורמים לכל מי ששומע עליהם להרגיש מאוד רע: רע, כי מדובר באדם שכפי שדמותו מצטיירת בתקשורת, הגזענות היא ממנו והלאה, והוא בחר להגיב לדברים שנכתבו עליו בעקבות מה שכנראה היה אי הבנה מצערת באופן הקיצוני ביותר שאדם יכול להגיב להאשמות נגדו - ונטל את חייו.
אבל מכיוון שאנחנו לא אוהבים להרגיש רע עם עצמנו לאורך זמן, מייד הגיע גם שלב הטיהור: מציאת האשמים, ובמקרה הזה - הפייסבוק. הפייסבוק הבוטה והמשתלח, המתבהם והמתלהם. ארור תהיה אֵל הפייסבוק הנורא, שהופעת בחיינו! יודע מה? אתה כל כך רשע, שמתחשק לי לכתוב עליך פוסט מעליב עד כדי כך שתתבייש להוציא את האף שלך מהשרת.
כי זה הרי הפייסבוק שתוקף בלי לברר את העובדות, זה הפייסבוק שמארגן חרמות, זה הפייסבוק שנוקם על דברים שבכלל לא נעשו. אלה לא האנשים שכותבים בו, חס וחלילה, זה הפייסבוק עצמו. ממש כמו אותן פרסומות למניעת תאונות דרכים, שכיכבו כאן בעשור הקודם והכריזו ש"המכונית היא כלי נשק מסוכן - שים לב למי אתה נותן את המפתחות": האחריות עוברת מהאדם שאוחז בהגה או במקלדת לכלי שהוא מתַפעל.
• • •
ובכן, בדקתי, השוויתי ומצאתי - מסתבר שזה קשקוש. כן, אני מקווה שאף אחד כאן לא ייכנס להלם, אבל מתברר שלצערי, ממש כמו מכונת כביסה, הפייסבוק לא עושה כלום אם לא מפעילים אותו. ככה שאם מישהו נעלב, הוא לא "נעלב מהפייסבוק", או "נעלב מהטוקבקים" - הוא נעלב מבני אדם. בני אדם שאולי מרוחקים ממנו, או לא מכירים אותו, או מתחבאים מאחורי שמות וזהויות שלא קיימים, אבל בני אדם, גם כשהם לא מתנהגים כמו כאלה.
והנה, קצת אחרי שפורסם המקרה המצער של ההתאבדות, כבר החלו הרשתות החברתיות להתמלא בפוסטים זועמים - הפעם בכיוון ההפוך: אותם אנשים שלפני שעתיים עוד שיתפו ועשו לייקים לפוסט כנגד רוניס ז"ל, שיתפו עכשיו סטטוסים בגנות האישה שהתלוננה עליו. הפייסבוק הוא גן עדן לקיצוניים, שבו אנחנו יכולים לעסוק בתחביב הלאומי שלנו, מה שיוסי בנאי ז"ל הגדיר במשפט הגאוני "להמליך מלכים בבוקר, כדי שיהיה למי לערוף את הראש בערב".
רק שמאז הפייסבוק, מי צריך לחכות עד הערב. תן לנו לערוף איזה ראש או שניים עוד לפני ארוחת הצהריים, ותמסרו דאעש בבית.
למה? כי אין דבר שגורם לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו מהידיעה שיש מישהו רע מאיתנו. בדיוק כמו שאנחנו משתפים כתבות על אלימות, התעללות או כל תקיפה אחרת גם אחרי שהתוקף כבר אותר ונתפס, וגם אם המקרה התרחש במסצ'וסטס ואנחנו יושבים ליד המקלדת בפתח תקווה. המהדרין, אגב, לא יסתפקו בשיתוף אלא יוסיפו למטה כתובית בנוסח "גועל נפש, בושה וחרפה, איך יש אנשים כאלה בעולם?" - ואפילו יגדילו לעשות ויגלשו לתיאור מדויק של מה יעשו לאותו בן־בליעל חסר לב אם וכאשר ייפול להם לידיים, ויזכו לטפיחות שכם וירטואליות מחבריהם ללינץ' המזכך.
וזה בכלל לא משנה אם מחקרים מראים שהפצת סרטונים של התעללות בבעלי חיים, למשל, רק מעודדת עוד מעשים כאלה, והמפיצים בכלל הופכים ללא ידיעתם לחלק מרשת הרעיונות של אותם סדיסטים, שמאוד שמחים לגלות שהם לא היחידים בעולם עם מוח מעוות. אבל מה זה משנה? העיקר שהעולם כולו יידע שאתה בצד של הטובים ולא של הרעים, ובמילים אחרות - העיקר שיש על מי להתנשא.
וכמובן, מייד אחרי שלב הטפת המוסר והצדקנות מגיעה השמרנות - שפע של הצעות ייעול ורעיונות ליישום מיידי כבר שטפו את הרשת בימים האחרונים, החל מהצעה לחייב טוקבקיסטים בחשיפת שמם (דווקא הגיוני) ועד לחסימת הפייסבוק כליל (הגיוני אם אתה קים ג'ונג־און). כאילו לפני עידן הפייסבוק אנשים כאן נהגו לפנות אחד לשני רק ב"צפרא טבא, ידידי", תוך כדי הרמת מגבעת מנומסת, ומעולם לא התנהגו זה לזה כמו חיות.
ולא רק כאן. להזכירכם, הפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות בוצעו בתקופה שלא היו פייסבוק או מחשב או אפילו טלוויזיה צבעונית, מה שלא מנע ממיליוני אנשים שעד אז נחשבו נאורים ואינטליגנטים להפיץ תיאוריות שטניות רוויות שנאה ומעודדות אלימות, ואפילו להשתתף בעצמם בפעולות האלימות.
אז אתם יכולים לסגור את הפייסבוק, לחסום את הטוקבקים, ואפילו לאשר להעלות לטוויטר רק קישורים לתמונות של קיש גבינה ופלפלים שהכנתם לשבועות (שזה בעיניי פשע נגד האנושות בפני עצמו). אבל שום דבר לא יצליח לשנות את העובדה שהמין האנושי, כשהוא רוצה, ובעיקר כשלא אכפת לו, הוא המרושע, המפלצתי והאכזרי מכל היצורים החיים.
בעצם, יש משהו אחד שכן יכול לשנות את זה: חינוך. חינוך לסובלנות, לכבוד, ובעיקר חינוך ליכולת לשים את עצמך במקומו של האחר. אבל זה הרי תהליך ארוך ומורכב, שמצריך חזון וסבלנות וראייה לטווח רחוק, והכי חשוב - בחייכם, מי ייתן לכם לייק על זה?
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו