דברי ימי האוכל של מדינת ישראל יודעים לספר בפרוטרוט את סיפוריהן של חברות ענק, שהתחילו כעסק משפחתי קטן. הצמיחה ריסקה משפחות, אחרות מכרו את העסק, והיו גם משפחות שהיטיבו לכלכל את צעדיהן קדימה כדי שיוכלו לצמוח בלי לזעזע את המרקם המשפחתי.
מישהו אמר לי פעם שבדרך כלל אלה בני הדור השלישי שמחרבים את העסקים הטובים. הם כבר נולדו לכסף גדול, שמביא איתו פזרנות דעת וכיס, קנאות וחמדנות, שמחלחלות לתהליכים של קבלת החלטות ראויה. לכבוד חג השבועות הנה סיפורן של שלוש משפחות שהקימו עסקי אוכל ויכלו לקללת הדור השלישי. משפחות שנמצאות עד היום בצמיחה מתמדת, שמביאות בכל שנה ביכורים חדשים, שהעשייה שלהן מעידה על כוחם של יחידים בתוך משפחות, ובסיפור שלהן שזור הסיפור של מדינת ישראל בימים הקשים ובימים המיטיבים. שלושה סיפורים על זיעת חלומות, כוס יין ואוכל טוב.
גלידת באר שבע
סבתא יוליה הבריחה את המכונות מגרמניה
האסתמה היא שסידרה לנגב את יוליה רוטנברג, האמא של גלידת באר שבע, שהגיעה לארץ ב־1950 מבוריסלב שבגליציה עם בעלה, שמואל, התינוקת רגינה שהפכה לרינה ושתי מכונות לייצור גלידה. המשפחה התיישבה בפתח תקווה, אבל שמואל, בן למשפחה אריסטוקרטית ממוצא גרמני, סבל מקוצר נשימה, והם עזבו את לחות המרכז לטובת החום היבש של באר שבע.
"היא היתה סוחרת בדמה", מספר לי עודד בר, הנכד של יוליה וממשיך דרכה, "היא גדלה בחווה ולמדה רוקחות. בכל שנות המלחמה היא ברחה וסחרה, עד שהגיעה לאוזבקיסטן. אחרי המלחמה חזרה לעיר שלה עם כסף ופגשה מכר, שביקש ממנה להשקיע בבית חרושת לגלידה. אמרה לו: 'בסדר, אבל בתנאי שאני אשב שם'".
אף אחד לא יודע איך הצליחה יוליה לצאת מהמדינה הקומוניסטית עם שתי מכונות קטבריגה מודל 27', הלמבורגיני של מכונות הגלידה האיטלקיות, וספק אם היתה מספקת הסברים לו נשאלה. את השיטות שלה תמיד שמרה לעצמה.
בבאר שבע הם גרו בקומה השנייה של בית ערבי ישן בעיר העתיקה. בקומה התחתונה פתחה יוליה מסעדה קטנה, ובצמוד אליה החלה לייצר את הגלידה שלה. הכירה את הלקוחות שלה בשמותיהם, את הילדים והנכדים. אישה שהתעקשה על חומרים טובים ועל נוכחות קבועה, יומיומית.
שמנת, חלב וסוכר היו הבסיס, ובהם הטמיעה יוליה פירות טריים, כאלה שהכירו כולם, וגם פירות אקזוטיים שסיפק לה יוסף מזרחי מהמעבדות שלו באוניברסיטת באר שבע. את תמצית הווניל התעקשה לרקוח בעצמה מתרמילים, את גלידת המוקה הכינה מפולי קפה שגרסה בעצמה, עד שבאה עלית עם הנס־קפה והפכה את החיים לקצת יותר קלים. הנכדים שלה, כולם כבר אנשים גדולים, זוכרים איך היתה יושבת ומגררת קליפת לימון לסורבה שלה. תשוקתה הגדולה היתה גלידת מוקה עם לימון וקצפת.
הגלידה עדיין עומדת באותו המקום בבאר שבע, ובמקרר עוד אפשר למצוא בדיוק את אותם הטעמים שרקחה סבתא יוליה. סורבה דובדבנים מסוכרים, גלידת אינגליש קייק, וגם גלידה מריבת חלב, שלמדה להכין מהארגנטינאים שחיו בעיר ושהיו מבקשים שמעל הגלידה תמזוג להם מהקיימאק המוקצף שנוצר בזמן בישול החלב.
• • •
באתי לשם לפגוש את רינה התינוקת, הבת של יוליה, שהיום היא כבר בת 72, ואת הנכדים והנינים. במטבח הקטן, בחלוק לבן, עמד איתמר בן ה־16, הבן של עודד ושרון בר, והכין טעמים חדשים. גלידת קרם ברולה משובצת בשברים של זכוכית מסוכר שרוף, גלידת מקרונים שטעמה מביא אל הפה חלב שקדים וגלידת טירמיסו מאוזנת להפליא.
"במשפחה שלנו כולם מבשלים, כולם נולדו עם זה", אומרת רינה, אישה ישירה, מאוהבת בנכדיה ובחיים הטובים, כשהיא רואה איך אני מתמוגגת מהגלידות החדשות של איתמר, "כשעודד ופנינה, הילדים שלי, מכינים ארוחה - שום מסעדה לא עומדת לידם. ואני אכלתי בהרבה מסעדות בעולם".
ההתחלה. "סבתא (שנייה מימין) מעולם לא רשמה כלום, בטח שלא כמויות"
כמו שיוליה חשבה שבאר שבע זו יופי של עיר למכור בה גלידה, ככה היא לא סמכה על העיר בנוגע לחינוך שביקשה להעניק לרינה שלה. היא שלחה אותה לגור עם דודתה בתל אביב כדי ללמוד שם בבית ספר יסודי. את התיכון עשתה רינה בפנימייה באנגליה, וכשנסעה עם אמא שלה לטיול לפני הצבא בגרמניה, פגשה שם את מיכאל בר. אחרי חודש וחצי הם נישאו, היו החתונה הראשונה במלון דן וחזרו לגרמניה להשלמת הדוקטורט של מיכאל.
שני דברים ידעה רינה כשעמדה מתחת לחופה. האחד - שהיא, בת יחידה, רוצה הרבה ילדים, והשני - שהיא לא רוצה חלק בעסקי הגלידה של אמא.
"אני לא הייתי חרוצה כמוה, ואני לא בן אדם שיכול להתחייב ליציבות. אמא ידעה שאם מישהו יעצבן אותי, אני מסוגלת לתת לו את הגלידה בפרצוף, שאני מרוקאית יותר מכל המרוקאים של באר שבע".
מיכאל היה לפסיכיאטר מוערך, רינה היתה מורה ועבדה בתיירות, הם חיו ברמת גן ונולדו להם שלוש בנות ובן: פנינה, ננה, עודד ובת הזקונים מילי, שכמו אבא שלה, גם היא פסיכיאטרית. כששואלים אותה איך היא מסתדרת עם צעקות של מטופלים, היא תמיד אומרת שהלקוחות בגלידה באר שבע חישלו אותה.
"זה היה העסק היחיד בעיר שפתוח בשבת, והתור היה בלתי נתפס", מתאר עודד, שהיה בא עם אביו ואחיו לבקר את סבתא בסופי שבוע, "יותר מ־1,000 איש היו באים לחנות הקטנה לאכול גלידה, והיו צעקות, ומכות, ולפעמים גם סכינים. לא פעם זה נגמר במשטרה".
• • •
בגיל 12 עודד התחיל לעבוד בגלידרייה בחופשים. היו מעלים אותו ואת אחותו פנינה על מונית של "יעל דרומה", לארח לחברה לסבתא יוליה, שכבר בגיל 62 התאלמנה אחרי שסרטן לקח את שמואל שלה. עודד היה מניח עליה את הראש, והיא היתה מלטפת אותו שעות. מנהלת החשבונות של החברה אמרה פעם לסבתא שלו, "את רואה את הקטנצ'יק הזה שנשען על שק סוכר? הוא זה שימשיך".
"זה לא שבפועל היא ממש נתנה לי לעשות משהו או הכינה אותי לתפקיד", הוא אומר, ואני חשבתי על זה שעסק לא מקבלים, עסק לוקחים. בדיוק כמו שעודד לקח, עוד לפני שהבין.
כשהיה בן 16, הוא ופנינה הגיעו לבאר שבע לחופשת סוכות. יוליה היתה אז בת 72, אמרה שהיא לא מרגישה טוב. פנינה לקחה אותה לרופא, ועודד נשלח לחנות. בחדר המיון אמרו שהיא עברה התקף לב. למחרת כבר היתה ערנית, שלחה אותו שיפתח את החנות.
"שאלתי אותה מה אני צריך לעשות, היא אמרה שתסביר לי איך לייצר. היא מעולם לא רשמה כלום, בטח שלא כמויות. אז אחותי היתה מקפיצה אותי לבית החולים, שם היא היתה מסבירה לי בכל מיני תנועות וסימנים איך לשים חופן ובאיזה סיר, ואני הייתי חוזר לגלידרייה ומכין". ואני חושבת עליו, ילד בן 16, שהיו בו האומץ והכישרון להוציא תחת ידיו גלידה שלא תבייש את הפירמה.
החופש נגמר, יוליה חזרה לחנות ועודד לבית הספר, אבל מאותו היום הרשתה לו לעמוד לידה. בצבא שירת בחיל קשר, ביקש להיות קרוב לבאר שבע ועבר לגור אצל סבתא. "היה לה סדר יום קבוע. ב־6 בבוקר היתה מתעוררת ואורזת לעצמה מנה קטנה לצהריים, ב־7:30 היתה הולכת לבנק, להפקיד את הכסף המזומן, מגיעה ב־8, לפני שהסניף נפתח, והפקיד היה פותח לה את הדלת שתוכל להפקיד. על כספומטים היא לא סמכה".
ככה, עד שבחג שבועות 1988, בדרכה הקבועה לבנק, היא נשדדה. מאותו היום, האישה שלא נבהלה ממלחמות עולם באירופה או אצלה בעסק, סירבה לחזור הביתה ועברה לעומר, היישוב המבוסס בשולי העיר, שאותו לא חיבבה מעולם.
• • •
אחרי הצבא עודד כבר היה עמוק בעסק. שילב את העבודה בגלידה עם לימודי פילוסופיה והיסטוריה. בשנות התשעים הסכימה יוליה להפוך את העסק לרשת ולפתוח מפעל בקריית גת, בתנאי שיישמרו בו כל עקרונות הייצור שלה. כשהגיעה לגיל 91 התקשרה לרינה, אמרה שכבר אין לה כוח. רינה אמרה לה, "מה את מתקשרת אלי, תתקשרי לעודד". והיא התקשרה. ביקשה שיעבור לגור בעומר.
עודד לקח את שרון ואת שני הילדים, והם עזבו את הבית בנווה צדק ועברו. "זה היה באוגוסט 2003. שרון ירדה עם הילדים לסיני, ואני אמרתי לסבתא: 'מחר בבוקר את לא צריכה ללכת לחנות, אני אפתח'. היא באה לחנות בעשר וחצי, התיישבה, אמרה לי שאלך למפעל. באותו בוקר קיבלה שבץ. כאילו חיכתה שאגיע לדרום בשביל להרשות את זה לעצמה".
שנה וחצי אחרי זה עוד היתה יוליה חוקרת אותו אם עזב את החנות. מדי פעם בפעם באה לבקר. ב־2005, כשהיא בת 93, נפטרה.
מאחורי המקרר, לצד המשקוף המוביל למטבח, עומד כיסא מהוה בצבע כחול. הכיסא שהיה של יוליה רוטנברג. ורציתי כל כך שלרגע אחד, אחרי שתראה שהכל בסדר עם הגלידה, היא תשב בו שוב, תרים את מבטה החמור ותיתן עיניה במשפחה שלה, המסתדרת לצילום. תראה את הקירבה הגדולה בין הנכדים שלה והנינים, תטעם מהגלידות החדשות של איתמר ומהגלידה בטעם במבה, שהמציא יונתן (21), הבן של ננה. שתיתן עוד מבט בעודד שלה ובשרון שלו, שמנהלים עסק לתפארת, ואז תחליף מבט עם רינה, בתה האחת, שסירבה לעסקי הגלידה שלה אבל העמידה משפחה כל כך טובה ומצוינה.
יקב טפרברג
כשרבי אברהם הגיע לירושלים
ורבי אברהם טפרברג הוליד את זאב זיידה, שהוליד את מרדכי שמעון, שהוליד את מנחם, שהוליד את מוטי, שאהב את שרה אהבה גדולה מהערב הראשון שבו נחו עליה עיניו ומיהר לקרוע את מספרי הטלפון של בנות אחרות שהוצעו לו לשידוך, ונולדו להם בן וחמש בנות, שעכשיו הם, על בני זוגם וטפם, ממלאים את חדר החביות של היקב המשפחתי שבו תוססים מיני יינות, מחכים לתורם להיקרא אל הבקבוק. משפחה גדולה, יפת מראה, ששמחה בדברי ימיה, ובה גם נכדים שעוד לא מלאו להם 6 כבר יודעים את טעמו של היין.
ההגדה לבית משפחת טפרברג בראשית המאה ה־19, אז הגיע רבי אברהם טפרברג מרוסיה לאוסטריה. "משפחות יהודיות העדיפו להבריח את הצעירים מחוץ לרוסיה", מסביר לי מוטי טפרברג, בן הדור החמישי, מנכ"ל היקב ומדריך משובח לדרך היין של המשפחה, מוודא שאוזניי כרויות ושכוס היין שלי מלאה. "הצעירים גויסו אז לצבא הצאר, והיה חשש ששם תאבד יהדותם. כנראה ששם אומץ רבי אברהם על ידי משפחת ייננים והתוודע אל עולם היין והשיכר, ושם כנראה גם אימץ את שם המשפחה שלו, כי 'טפר' פירושו סיר, ו'ברג' הוא הר - שם גרמני־אוסטרי, הרבה יותר מאשר רוסי".
חדור אמונה ומצויד במקצוע הגיע רבי אברהם אל עיר הקודש ירושלים בסביבות שנות החמישים של המאה ה־19. הוא התחיל לעסוק במסחר יין ואלכוהול.
התיעוד הראשון שיש למשפחה הוא משנת 1852. נראה שאז הוחל בהקמת היקב, שהחל לפעול ב־1870 תחת השם "אפרת", כי הענבים הגיעו מאזור בית לחם, היא דרך אפרת. זאב זיידה, הבן של רבי אברהם, כבר היה אז עמוק בעסקים, והוא מבחינת בני המשפחה ראש היקב הראשון, ממנו מתחילה השושלת.
בתוך אלבומים, חנוטים תחת ציפוי פלסטיק, סדורים דברי הימים של יקב טפרברג, היקב המשפחתי הראשון שהוקם בארץ ישראל בעת החדשה וצמח להיות אחד הגדולים בה. את האלבומים אצר אמוץ (36), בכורם של מוטי ושרה ואיש השיווק של היקב, וצומחים מהם ימי שגשוג וימים של קשיים גדולים ושטרות מכירה ובקשה לרישיון לשלט. מתוך דפים בחום וצהוב מתחלף כתב היד במכונת דפוס, העברית זוקפת מילותיה מתוך היידיש ושטרות בריטיים יודעים לספר שהלכו כבר הטורקים.
• • •
היקב הראשון היה ממוקם באזור החניה של הרובע היהודי בעיר העתיקה, וב־1905, כשהוא שמח בכוסו ובכיסו, הלך לעולמו זאב זיידה, מוריש את היקב לבנו, מרדכי שמעון - סבא של מוטי. החיילים האוסטרלים שהוצבו בארץ במלחמת העולם הראשונה קנו הרבה יין, וכוס יקב אפרת מָלאה שמחה ותירוש, שרי יבש, פורט, מוסקט ויין הוק.
ב־1925 עבר היקב למיקומו החדש בשכונת רוממה. שמחה מגבירה את הצימאון, והטפרברגים שאפו להגדיל את עסקי הייבוא וייצור האלכוהול. הם החזיקו כמה עסקים בירושלים ובתל אביב, ועם משפחת סגל הפכו לבעליה של מזקקה בשכונת שרונה שבתל אביב. אלא שאז החליטו הבריטים לאפשר ייבוא כוהל במסים מופחתים, ויכולת התחרות הפכה אפסית, "בדומה למה שקורה היום", מחייך מוטי ומוזג לי עוד כוסית שרדונה, צידה לקראת ימים רעים המתרגשים על הסיפור שלו.
ההתחלה. הנכדים מכירים את טעם היין מגיל 5
המשפחה לקחה המון כסף טוב, שהרוויחה בייצור יין ברוממה, ושפכה אותו על כסף רע שהפסידה במזקקה שבשרונה. בנוסף, מישהו שם לב שהסמל של שני המרגלים שמחזיקים אשכול ענבים מופיע גם ביקבי כרמל מזרחי, ונפתחה חזית משפטית שהסתיימה בפשרה (שני היקבים יוכלו לשמור את הסמל שלהם), אבל עלתה בהרבה כוחות וכסף. המשפחה נאלצה למכור את כל מה שהיה לה ופשטה את הרגל.
מרדכי שמעון שקל לעזוב את הארץ ולהקדיש עצמו ללימודי תורה, אבל גדולי הדור שיכנעו אותו להמשיך הלאה. עסקי האלכוהול נסגרו, היקב התנהל בקושי עד שגווע. בניו, מנחם ויצחק, העירו את העסק לחיים בסוף שנות הארבעים, כשפתחו יקב חדש בחצר של מסעדת רחמו במחנה יהודה.
מוטי טפרברג נולד ב־1953, אחד מארבעת ילדיהם של מנחם ורבקה. אחיו דניאל פנה למשפטים והיום הוא שופט בבית משפט לענייני משפחה, שתי אחיותיו פנו לחינוך. הוא זוכר עד היום איך דרך ענבים במגפיים ביקב של אבא ("זה היה יקב קטן ופרימיטיבי, אבל הוא עבד וייצר כ־80 אלף בקבוקי יין קידוש בשנה"). לצד היקב הקימו מנחם ויצחק את מפעל אפרת למשקאות חריפים, שבו ייצרו ערק, וודקה ושרי יבש.
• • •
בתחילת שנות החמישים נפטר יצחק, ובנו יעקב נכנס לעבוד ביקב. ב־1964 הם קנו בדמי מפתח את יקב מוצא. אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשמוטי סיים את השירות הצבאי בצנחנים, נקרא גם הוא לדגל, "אבל העבודה היתה מאוד קשה. אחרי שנה ביקשתי לנסות את מזלי במקום אחר. קניתי וואן וויי טיקט לאמריקה".
הוא נסע לקנדה והמשיך לארה"ב. מכונית פונטיאק היתה לו לחללית מסע, ביתם של זוג יהודים מבוגרים קשי יום היה לו לקן, ועוד רגע יעלו בו דמעות של געגוע, כשלסיפור נכנס ג'ינג'י, בן הדוד, שמנחם שלח לאמריקה עם צ'ק פתוח כדי להחזיר את הילד לפני שיאבד.
אז מוטי חזר ליקב, לעבוד עם אביו. במקביל למד מינהל עסקים, וב־78' הפגיש אותו אלוהי השידוכים עם שרה, "צפונית תל־אביבית", עורכת דין, עובדת סוציאלית ובעלת תואר בחקר המקרא.
"אחרי שנתיים שבהן עשיתי את כל התפקידים, אמרתי לאבא שאני רוצה להתחיל למכור בעצמי. הוא הסכים. בתוך כמה ימים הבאתי לו בוחטה של הזמנות, והוא אמר: 'יופי, אבל במחירים האלה לא נחזיק מעמד'. אמרתי לו, 'תן לי כמה ימים, אביא לך מחירים טובים יותר'. חטפתי סטירה".
כשסלח לאביו, ביקש להבין למה סטר לו. "תקשיב", ענה לו האב, "זה בסדר לעשות טעויות. תשתדל לא לעשות אותן להבא. אבל זה שאתה חוזר בך מהמילה שלך, את זה אל תעשה שוב לעולם".
בכל השנים שבהן עבדו יחד הוא ביקש להסתובב בעולם וללמוד. אבא שלו חשב שאסור לעזוב לרגע. "הרוצה להפסיד את ממונו - ישכור פועלים ולא יעמוד עליהם", חזר ושינן באוזני בנו, שענה לו שבשביל לפרוץ ולגדול הוא לא יוכל להישאר בדל"ת אמותיו.
ב־1984 פינה מנחם את מקומו למוטי, שהפך למנהל היקב. האב המשיך לעבוד תחת בנו עד יומו האחרון. ב־2006 העתיק מוטי את היקב למקום שבו הוא נמצא כיום, לא הרחק מקיבוץ צרעה, שהנוף הנשקף ממנו מזכיר חבלי יין באירופה.
הטפרברגים ביקב המשפחתי. 6 מיליון בקבוקים בשנה // צילום: יהושע יוסף
שלא כאביו, מוטי משוכנע שהילדים צריכים להתחנך במקומות אחרים, "כי ברגע שאתה רואה את מה שיש לך בבית, אתה לא מכיר דרכים אחרות". אז מלכי (35) היא מנהלת תחום במיזם 929 ללימודי התנ"ך, חנה (32) היא גננת בחינוך המיוחד, ענת (29) היא מנהלת מותג בשטראוס, הילה (26) היא סטודנטית לכלכלה ומינהל עסקים, ורחלי (20) היא חיילת. אמוץ, הבן הבכור שעובד ביקב, נסע ללימודים פיננסיים בלונדון.
היום מבקבק היקב 6 מיליון בקבוקים בשנה, והוא הרביעי בגודלו בארץ. "אנחנו מנסים לחשוב 120 שנה קדימה", עונה לי מוטי כשאני שואלת איך מסדירים את העתיד, "אנחנו נעזרים בייעוץ של חברה שתוכל לתת לנו פרספקטיבה נכונה לאן אנחנו הולכים. משאלות ליבי הן להשאיר את היקב בניהול משפחתי. מבחינת הילדים, אין מה לדבר על מכירת היקב. אצל אבי, היקב היה הדבר הכי חשוב. אצלי זו המשפחה".
לקראת פרידה אני שואלת אותו אם הכיפה מונעת ממנו להכיר את טעמי היינות הגדולים בעולם. "אני מכיר אותם היטב", הוא מחייך, "נאמר לי בפירוש שזה בסדר לטעום כל עוד זה לצורכי למידה ולא לצורכי הנאה. אז אני טועם ומשתדל לא ליהנות".
שוקולד השחר
כולם אכלו רק חלבה וריבה
על הקיר במשרדים הצנועים של מפעל "השחר העולה" תלויה תמונה גדולה, ובה משפחה יראת שמיים לבושה בגדי שבת ובמרכזה ילד, פניו ירח, הוא שבתאי, הצעיר מששת בניהם ושתי בנותיהם של ישראל מאיר ובילה וידברג, עולים חדשים מחבל סוצ'אבה שבצפון רומניה.
שום דבר בעיניים של המצולמים לא יודע לספר על השוקולד שעתיד להימרח על פרוסת הלחם של המשפחה, לשנות את מזווה חייה ואת זה של המדינה, שטרם הוקמה. ספק אם מישהו מהם ידע בכלל טעמו של שוקולד בזמן שבו צולמה התמונה בסוף שנות השלושים, אז חלבה וריבה היו המתוקים היחידים שהרשו לעצמם בני עניים בארץ ישראל.
ועומדים שם יעקב, הבכור, אבא של אבנר, שהוא היום יו"ר הדירקטוריון, והאח שאול, אבא של משה הג'ינג'י, מנהל הרכש, והאחיות אלקה ורבקה, וחיים בן ה־16, שהוא אבא של איטה וציפי שעובדות במפעל, ואלטר, אבא של מוישל'ה המנכ"ל, וישעיהו, שנפטר בגיל 59, ושבתאי משה, שהיה בן שנה וחצי כשצולמה התמונה ובדצמבר האחרון מלאו לו שמונים.
"העוני הוא שהציל את המשפחה", אומר שבתאי, והמילים מתגלגלות מפיו בנחת, "אבא, שברומניה היה סוחר תבואות, סיפר לי איך בכל פעם שניסה לקנות חנות היה מישהו מקדים אותו וקונה אותה". לו היה ישראל מאיר מצליח להשיג לעצמו חנות ולו ראה ברכה בעסקיו, יכול להיות שלא היה נעתר ליעקב, שעלה לארץ וקרא לבני המשפחה לבוא אחריו לארץ אבות, ואז היתה המלחמה טורפת את החנות וטורפת את בני המשפחה.
פעילות הפועל המזרחי ברומניה היא שהבעירה ביעקב את הלהט הציוני. בגיל 17, סוף 1931, עלה לארץ, הגיע ליישוב הקטן כופריתא, שם ייפתח כעבור שלוש שנים בית חרושת "אתא" (אריגים תוצרת ארצנו), ובו עתידה לקום קריית אתא.
יעקב עבד בכל הבא ליד, ובכסף שהרוויח בנה צריף קטן למשפחה הגדולה. דרך המכסות של הפועל המזרחי הצליח לארגן סרטיפיקטים, אברמסקי שהיה אז המוכתר של הכפר סיפק לו אישור שהוא בעל משכורת קבועה במפעל הנבנה, וב־1934 עלתה המשפחה על רכבת לקושטא, ומשם הפליגה לישראל.
אבי המשפחה רעה פרות בין קריית אתא לשפרעם ועבד בבניין, יעקב ואלקה עבדו באתא. אבל כשיעקב אירגן תפילה במחאה על כך שבניית המפעל מתבצעת גם בשבת, הודיע לו אדון מולר, מייסד המפעל ומנהלו, שייקח את המעיל ואת אחותו ויסתלקו משם. פלוגות הפועלים הכניסו לבני המשפחה מכות ונמנע מהם הפנקס האדום, זה שבלעדיו לא יכלו אז לעבוד בשום מקום.
• • •
"אני זוכר את עצמי כילד בשנות השישים, יונק את כל השנאה למפא"י", אומר מוישל'ה וידברג, הבן של אלטר ומנכ"ל החברה. במשפחת וידברג הצביעו במשך שנים, כקול אחד, להפועל המזרחי. גם החילונים. "כי הם הצילו אותנו", אומר שבתאי בלי להפר את שלוות הדיבור, "פעם אחת כשהעלו אותנו לארץ, ובפעם השנייה כשעזרו לנו למצוא עבודה אחרי שזרקו אותנו מאתא. לא היתה עזרה סוציאלית. מי שעבד היה לו מה לאכול. היתה מלחמה על קבלת יום עבודה, על עוד שעות".
"הפיטורים האלה היו מזל גדול", חוזר שבתאי למהלכן המיטיב של הדלתות המסתובבות בתולדות המשפחה. יעקב ושאול מצאו פרנסה במפעל החלבה של דוידוביץ' בעיר גנים. היה ניסיון להיכנס כשותפים, שלא עלה יפה, והאחים החליטו להקים מפעל משל עצמם.
ההתחלה. אבי המשפחה רעה פרות בין קריית אתא לשפרעם
הם קראו אליהם את חיים, שכבר היה בעל מפעל לחלבה בצפת, וב־1948, כשפונו בסיסי המנדט הבריטי ממפרץ חיפה, קיבלו בחכירה שטח של שלושה דונמים. יעקב, חיים, אלטר ושאול ייסדו חברה, וכששבתאי הקטן סיים צבא, תבעה מהם אמא בילה שיצרפו את אחיהם הקטן תכף ומייד.
"שחר האחים וידברג", זה השם שנבחר, "שאינשאללה יבוא עליהם שחר חדש", מחייך אבנר, הבן של יעקב ויו"ר הדירקטוריון, מתעניין אם כבר שמעתי על הכשר הבד"ץ שקיבלו לפני שנה לממרח השוקולד החלבי של החברה. מי ששולט ברזי הכשרות יודע שמדובר בהישג חריג שיביא קהל חדש, כולל בני משפחה כגון משה (48), בנו של שבתאי, שהוא כבר סבא, ואפילו שהוא חי בבני ברק ומוסר שם שיעור תורה, התייצב לצילום המשפחתי.
"אל תגידי מפעל", מפציר בי שבתאי, "זה היה בית מלאכה קטן". בידיים העדינות שלו עדיין אצורה תנועת חיתוך הוופלים שהיה עושה בילדותו. מלבד ופלים פשוטים, התמקדו האחים במה שידעו להכין: טחינה, חלבה וריבה. מסלסילת המוצרים הזו חיו בני המשפחה כמה שנים. חלקם עבדו בייצור, חלקם בחלוקה לחנויות. היו מתחילים ב־4 בבוקר. ככה, שחר בשחר, עד שב־1958 זרח עליהם שחר חדש, והם התחילו לייצר שוקולד.
• • •
במסגרת הסכם השילומים הציעו הגרמנים מכונות לייצור ממתקים בזול, ואלטר נסע לגרמניה לסיבוב קניות. למפעל נכנסו שותפים חדשים, בני משפחת כ"ץ, פולנים שאחרי המלחמה עשו כסף גדול בגרמניה, ויעקב לבקוביץ' שפרש משותפות ב"טעמיה". שם המפעל שונה ל"השחר העולה", ופעילותו התרחבה מאוד. בתחילת שנות השישים עבדו בו יותר ממאה עובדים, ויוּצר מגוון עצום של ממתקים.
ב־1961, בדרך של ניסוי וטעייה, נולד ממרח השוקולד, שעתיד לצייר שפם מתוק לדורות של ילדים במדינה. באותן שנים יצאו לשוק ממרחים דומים, שניסו לעניין את פרוסות הלחם במתוק חדש. אבל רק הנוסחה של הווידברגים, שיצרו הבעלים עם עובדי המפעל, זכתה לתהילה.
הלוגו שהודפס על מיכלי הפלסטיק נחשב להצלחה גדולה בתחום המיתוג. מאז ועד היום, גם אחרי שהחברה הגדילה את מגוון הממרחים ולשוק הישראלי הגיעה נוטלה, הבריון הגדול של ממרחי השוקולד בעולם, לא שוּנה עיצוב הלוגו. שום ממרח שוקולד, עם או בלי אגוזים, לא הצליח לקטוף משוקולד השחר את ההובלה.
ב־89', בעקבות הכניסה של ישראל לשוק המשותף ושינויים בחוקי המכס שאיפשרו ייבוא ממתקים, צימצם המפעל את פעילותו. משפחת וידברג בחרה להתמקד במעט מוצרים, ובעיקר בממרח, שהיה לאחד מסמלי המטבח הישראלי. הבחירה הזו דנה את המפעל לחיים ארוכים ומשגשגים.
הווידברגים במפעל המשפחתי. "שאינשאללה יבוא עליהם שחר חדש" // צילום: יהושע יוסף
"אף אחד לא חלם להתעשר", אומר לי מוישל'ה, "אנשים רק רצו להביא הביתה לחם. עד לפני שלושים שנה השותפים לא משכו משכורת, כל אחד היה לוקח כמה שהיה צריך. היתה תרבות גדולה של נתינה. זה היה מפעל ששנים פעל בו גמ"ח, וכשעובד התחתן, הוא היה לוקח מהגמ"ח כסף ומחזיר כשהיה לו".
כשאני שואלת איך הוא מסביר את ההצלחה הגדולה, הוא אומר שאם הייתי שואלת את הדוד שלו שבתאי, הוא היה עונה שזאת ההשתדלות. "אני לא איש דתי, אבל אני איש מאמין, ואני חושב שהוא צודק. אנחנו חברה עם 15 שותפים, חמישה מהם עובדים במפעל. זה מודל סבוך ורגיש, שמקשה על התפתחות, שמערים קשיים. מודל שפירק הרבה חברות ומשפחות עם סיפורים דומים".
לצילום המשפחתי מוישל'ה לא הגיע, הוא שבר את הרגל ונבצר ממנו לעמוד בין בני משפחתו, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, הדור הראשון ודור הבנים, הנכדים והנינים, שיום אחד, אם יתרצו התנאים, ימשיכו גם הם את דרך השוקולד שהתחילה במקרה, מרצף אילוצים של משפחה שלא היה לה דבר מלבד אחוות אחים יוצאת דופן, ואם תשאלו את שבתאי - אז גם טיפת מזל מתוקה משמיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
