בקרב מארגני ההפגנה והשביתה החד־יומית שהתקיימה אתמול בדימונה, ובאופן חלקי גם בירוחם ובערד, נרשמה אכזבה לאחר שהגיעו רק כ־700 מפגינים, חלקם תלמידים שהובאו מבתי הספר בהסעות מאורגנות, בניגוד לצפי לאלפים. ההפגנה בדימונה עברה בשקט יחסי, ולא נרשמו בה אירועים חריגים.
צילום: אלברטו דנקברג
"למרות שהתקוות שלנו שלהפגנה יגיעו אלפים רבים לא התממשו, נמשיך במאבק עד לניצחון. אנחנו לא מתכוונים להיות החצר האחורית של מדינת ישראל", אמר יצחק בנישתי, תושב דימונה ומובטל מזה כמה שנים לאחר שפוטר ממפעל כיתן, שהגיע להפגנה יחד עם אשתו ושני ילדיו, אחד מהם חייל משוחרר. "אנחנו לא אזרחים סוג ב', יש לנו זכות לחיות כשווי זכויות, ויש לנו זכות לא פחותה מזאת של תושבי תל אביב והמרכז לתעסוקה הוגנת, בשכר הוגן ובתנאים שווים. זה שחברה כמו כיל מנהלת מאבק מכוער ואלים נגד המדינה על גבם של העובדים, לא אומר שניתן להם לפגוע בנו עם שוט הפיטורים ולפגוע ולהרוס מאות משפחות, רק בגלל גחמות של איש עסקים שיושב בלונדון ומנהל משם את המדינה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ראש עיריית דימונה בני ביטון, שמוביל את המאבק, סייר בשעות הבוקר עם בכירי העירייה בבתי הספר היסודיים שלא שבתו, והירצה בפני תלמידים על זכות העובדים לשבות. בהמשך הגיע לאנדרטה בכניסה לעיר, שם החלה ההפגנה, ואמר כי "אמרתי לראש הממשלה שעם כל הכבוד, תושבי דימונה והנגב יותר חשובים לי מכל המפלגות. המאבק שלנו הוא למען עובדי כיל, ולמען הנגב".
יו"ר ועד עובדי מפעלי ים המלח, ארמונד לנקרי, הודיע כי לאות מחאה הוא פורש מחברותו בליכוד. "אני לא רוצה לתמוך במפלגה שלא רואה את הנגב כחלק ממדינת ישראל", אמר. "אני מתקשה להבין את ראש הממשלה, נכסים כלכליים של המדינה מוברחים לחו"ל ואתה שותק. אנחנו רוצים לראות מעשים ולא דיבורים".
צילום: דודו גרינשפן
ח"כ מיקי זוהר, שהגיע כנציג הליכוד, ספג קריאות בוז אך הבטיח למפגינים כי "הליכוד וראש הממשלה לא יפקירו אתכם". נתניהו עצמו נועד אתמול בצהריים עם שר האוצר הנכנס משה כחלון, שר הכלכלה החדש אריה דרעי וראש עיריית דימונה, בני ביטון. בפגישה סוכם על הקמת צוות שרים לתעסוקה, בהשתתפות השרים כחלון ודרעי. הצוות קיים כבר אמש פגישות מקדמיות בנושא, ונתניהו אף שוחח עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, והציע לסייע בתיווך בין העובדים לחברת כיל.
המגעים בין הנהלת כיל לעובדים נמשכו אמש אל תוך הלילה. גורמים המקורבים למו"מ העריכו כי יש רצון טוב לנסות ולמצוא פתרון למשבר, הנמשך למעלה משלושה חודשים. העובדים, מצידם, מעוניינים בקיצוץ מספר המפוטרים, ואילו ההנהלה מבקשת לשמר את הגמישות התפעולית. התקווה היא כי הצדדים יצליחו לגשר לבסוף על הפערים. בכיל הגיבו להתפתחויות ואמרו כי בימים האחרונים אנו נמצאים במו"מ מואץ מול ההסתדרות והעובדים, במטרה להוביל את תוכנית ההתייעלות הנדרשת שתבטיח את קיומם של המפעלים בשנים הבאות. המו"מ מתנהל מתוך כוונה אמיתית של הצדדים להגיע להסכמה בימים הקרובים".
• • •
קולות התושבים
"לדימונה שלנו אין עתיד, רק הישרדות"
לא כולם יצאו אתמול להפגנת הדרום כדי לצעוק את אשר על ליבם. היו שהעדיפו להישאר בטריטוריה המוכרת וזעקו בעיקר בתוך הלב. "שלושים ושמונה שנים עבדתי בכיל. פעם זה היה כבוד גדול, היום זה נחשב לביזיון גדול", משתף הפנסיונר יוסף מחפודה בן ה־70, שעוזר בעסק המשפחתי, פיצוצייה בעיר. "מנכ"ל כיל מקבל מיליונים בשנה, בעוד העיר שלנו מושבתת. מדובר בחזירות שפגעה קשות בעיר", הוא מוסיף בזעם כשהוא מציג את ידיו, שנזקי הברום השאירו בהן חותמות מצולקות. אך הצלקת האמיתית היא בליבו, כך הוא מספר: "הרווחנו טוב בזמנו, יצאתי עם פנסיה טובה, אבל היום המצב שונה לחלוטין. אני מזועזע מכיל שהביאו מנכ"ל מגרמניה לנהל מפעלים, מאיפה הוא יודע מה זו ציונות? מה זה נגב ופיתוח?"
יוסף מחפודה מדימונה, אתמול // צילום: דודו גרינשפן
הבוקר של קרול גרייף בן ה־75 נפתח בשני כובעים שונים. מבפנים היה גרייף, תושב דימונה זה שנים, כל כולו בתוך ההפגנה, אך כלפי חוץ לא היה יכול לתת לרגשותיו להתפרץ. הלוא בתפקידו כמתנדב במשטרה, המדים מחייבים איפוק מלא.
גרייף, יליד אוקראינה וניצול שואה, אב לארבעה ילדים, סב לחמישה וסבא רבא לנינה אחת, התקבל בקרב המפגינים בחום ובאהבה שנדירים בין האוכלוסיות הללו. הוא אמנם היה אחראי לסדר ולביטחון כמתנדב במשטרה המקומית, אך כאשר רגשות המפגינים סערו, הוא התרחק הצידה והסתתר מאחורי משקפיו השחורים כדי להסתיר את הדמעות.
"תושבי האזור נמצאים במצב קריטי מבחינה כספית, כואב לי על המראות שאני רואה. ברור לחלוטין כי לממשלה יש תעדוף ברור לתושבי מרכז הארץ, ולכן אנחנו אלה שאוכלים אותה", הוא מסביר. "אמנם עליתי לישראל מאוקראינה, אך הלב שלי נמצא בדימונה. התרגלתי לאנשים הטובים פה, למזג האוויר הנפלא, לנוחות של העיר, ים המלח ואילת שקרובים לכאן, אך נראה כי לדימונה שלנו כרגע אין שום עתיד, אלא רק הישרדות קיומית".
גם רפי זרח (42), בעלים של כמה חנויות שמהן מתפרנסות כמה משפחות בעיר, מתאר מצב לא פשוט. "השביתה גומרת לי את העסקים, ירדתי בארבעים אחוזים ברווחים. אנשים בקושי נכנסים לחנויות ואם הם כבר נכנסים, הם מוכנים לוותר על מוצרים חשובים, כשעל מותרות אין בכלל מה לדבר", הוא משתף. "הגיעו אלי לקוחות שנפסלו להם המזוזות והם לא יכלו להרשות לעצמם לקנות מזוזה חדשה. אותו המקרה קרה לא אחת גם עם תפילין. קשה לי שאדם צריך להתפשר על הדברים שבהם הוא מאמין, כי אין לו איך לשלם. זה נורא בעיניי".
לא בטוח שיש אור בקצה המנהרה, מסביר בפה מלא כל תושב הנשאל על העתיד, אך נקודת אור רגעית ונחמדה מצאנו דווקא במקום מפתיע: דוכני הפיס שרושמים בחודשים האחרונים הצלחה. "אני מניח שאנשים מרגישים שאין להם יותר מה להפסיד והם פיתחו פנטזיה של מזל בעקבות המצב", מסביר יהודה מלול (59), המנהל את אחד הדוכנים. "אנחנו דוכן שמביא מזל, ובתקופה הזו צריך אותו", הוא מסכם.
דניאל רוט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו