הסודות של הילארי

(עובד בבית הלבן על ביל והילארי קלינטון, בתקופת שערוריית מוניקה לוינסקי).

על מיטת הנשיא והגברת והראשונה היה דם. הרבה דם. אחד מאנשי הסגל קיבל שיחת טלפון בהולה מאחת המנקות, שמצאה את הבלאגן. מישהו היה צריך להגיע במהירות ולבחון את הנזק.

הדם היה דמו של ביל קלינטון. הנשיא נדרש לכמה תפרים בראש. הוא התעקש שנפצע כשנתקל בדלת חדר האמבטיה באמצע הלילה, אבל לא כולם השתכנעו. "אנחנו די בטוחים שהיא החטיפה לו עם ספר", אומר אחד העובדים. ומי יודע טוב יותר מעובדי הבית. בשידה שלצד מיטתה של האישה הנבגדת היו לפחות עשרים ספרים שמהם יכלה לבחור, בהם התנ"ך.

בנובמבר 1995 החל קלינטון לנהל רומן עם מוניקה לוינסקי, מתמחה בת 22 בבית הלבן. הוא ניהל איתה כמעט תריסר מפגשים מיניים במהלך השנה וחצי הבאות, רובם בחדר הסגלגל. כשהרומן התפרסם, כמעט שנתיים אחרי, איימה הסערה התקשורתית לבלוע את שארית הקדנציה שלו. הגילוי נבע מחקירה של קנת' סטאר, עורך דין וחוקר בלתי תלוי, שבמשך יותר מארבע שנים בדק האשמות אחרות הקשורות לבית הלבן, ובהן עיסקת הקרקעות בווייטווטר ופיטוריהם של עובדי הבית הלבן במשרד הנסיעות, סקנדל שזכה לשם "טרוול־גייט". 

ב־17 באוגוסט 1998 היה קלינטון הנשיא הראשון שהעיד כנחקר בפני חבר מושבעים גדול. החשמלאי הראשי ביל קלייבר, שסייע בהכנות הטכניות לעדות המרתונית שנמשכה ארבע שעות וחצי, זוכר שהנשיא "היה במצב רוח ממש רע". באותו ערב הודה קלינטון, בשידור טלוויזיה בפני כל האומה, שקיים יחסים "בלתי הולמים" עם לוינסקי. ארבעה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר, החליט בית הנבחרים, שנשלט בידי הרפובליקנים, להדיח את הנשיא, אבל אחרי משפט בן חמישה שבועות בסנאט, הוא זוּכה.

הציבור לא נחשף לפרשת מוניקה לוינסקי עד ינואר 1998, אבל חלק מעובדי הבית ידעו על הרומן בזמן שהתרחש, בין נובמבר 1995 למארס 1997. הבאטלרים בבית (שקשה להתייחס אליהם כאל "משרתים" במאה ה־21) ראו את הנשיא ואת מוניקה באולם הקולנוע המשפחתי, והם נצפו יחד לעיתים כה קרובות, עד שהעובדים התחילו ליידע זה את זה כשראו את לוינסקי בסביבה. הבאטלרים הם הקרובים ביותר למשפחה הנשיאותית ומגוננים בקנאות על סודות כאלה, אך מדי פעם הם חולקים שברירי סיפורים עם הקולגות שלהם, בעיקר כשהמידע יכול להיות מועיל, ולפעמים רק כדי להוכיח את הגישה החופשית שלהם למשפחה הראשונה של ארה"ב.

איש צוות אחד מהבית, שביקש להישאר בעילום שם, זוכר שעמד במסדרון הראשי מאחורי המטבח ששימש את עוזרי האגף המזרחי והמערבי. "זאת היא!" לחש אחד הבאטלרים והניד בראשו לעבר לוינסקי שחלפה על פניהם, "זאת החברה".

"כן, זאת היא. היא היתה בקולנוע באחד הלילות".

כמעט שני עשורים מאוחר יותר, רבים מעובדי המשכן עדיין נזהרים מלדון במריבות בין הקלינטונים, שלהן היו עדים. אבל הם חשו את העגמומיות שמילאה את הקומות השנייה והשלישית כשהסאגה נמשכה במהלך 1998. העוזרים באגף המערבי כבר חשדו מזמן שדרמה מהסוג הזה מתרחשת בקומה השנייה של הבית.

"היא היתה מרביצה לו במחבת אם מישהו היה מושיט לה מחבת", אומרת סוזן תומאסס, חברתה הקרובה של הגברת הראשונה והיועצת הפוליטית שלה, "אבל אני לא חושבת שהיא אי פעם דמיינה אפשרות לעזוב אותו או להתגרש ממנו".

בטי פיני, היום בת 78, התחילה לעבוד בבית הלבן כמנקה בשנת 1993. היא בילתה את רוב זמנה במגורים הפרטיים של המשפחה וזוכרת היטב איך הדברים השתנו בשנים האחרונות לנשיאותו של קלינטון. "דברים היו מתוחים יותר", היא אומרת, "פשוט ריחמת על כל המשפחה הזאת ועל הדברים שהם נאלצו לעבור. יכולת להרגיש את העצב. לא היה הרבה צחוק".

בוב סקנלן, שעסק בפרחים, משתמש במילים קשות יותר: "הקומה השנייה היתה כמו חדר מתים. גברת קלינטון לא היתה בשום מקום".

•   •   •   •

תקרית אחת אירעה סביב חג המולד ב־1996, בעת שהרומן של הנשיא עם לוינסקי היה בעיצומו. צוות הבית מילא את אחת המשימות השגרתיות של העונה - עטיפת המתנות שנתנה המשפחה הנשיאותית לבני משפחה, לקרובים ולאנשי הסגל. זה היה תהליך סבוך ומורכב, שהחל בתקופת הנשיאות של רייגן (כשהסטנדרטים היו גבוהים במיוחד), עם רישומים מדויקים של כל מתנה שנעטפה (שנגרסו בכל פעם שהמשפחה הנשיאותית התחלפה). העובדים שעטפו את המתנות תמיד הוסיפו תגית למתנה, ועליה תיאור של תכולת החבילה. את התגית הצניעו מתחת לסרט העטיפה. את המתנות העטופות הניחו על השולחן המיועד לכך באולם הישיבה המערבי או בחדר האובאלי הצהוב.

בעונת החגים ההיא זוכרת אחת מאנשי הסגל מתנה יוצאת דופן, עותק של הספר "עלי עשב" מאת המשורר וולט וויטמן, שאותו התבקשה לעטוף. היא הניחה את הספר העטוף על השולחן ולא הקדישה לו מחשבה נוספת. כמה חודשים מאוחר יותר, בפברואר 1997, נתן הנשיא מתנה ללוינסקי; רק מאוחר יותר גילתה העובדת שזו היתה כנראה המתנה שעטפה.

"אחרי החגים", אומרת העובדת, "הנשיא ניסה נואשות להוציא ספר מחדר השינה, אבל הגברת הראשונה עדיין לא היתה לבושה ואף אחד לא רצה להפריע לה. בטי קרי (המזכירה של הנשיא) התקשרה למשרת האישי של הנשיא, והוא בא אלי ושאל אם אני מוכנה להיכנס פנימה. אמרתי 'אין מצב' (כשהדלת לחדר השינה הנשיאותי סגורה, זה כמו שלט 'נא לא להפריע' במלון). בסופו של דבר, אני חושבת שבטי קרי התקשרה ישירות לגברת קלינטון".

רגעים מאוחר יותר הגיח מחדר השינה ספר מעופף. הילארי השליכה אותו אל המסדרון. המשרת האישי של הנשיא הרים אותו מהרצפה והביא אותו לבטי.

לא בטוח שהספר שהשליכה הגברת הראשונה מחדר השינה שלהם הוא הספר שנתן הנשיא ללוינסקי, אבל מתיאורי העובדים עולה תמונה מתוחה מאוד. איש הפרחים רון פיין זוכר שיום אחד עלה במעלית השירות עם עגלה כדי לאסוף את סידורי הפרחים הישנים, וראה שני באטלרים מחוץ לאולם ההסבה המערבי מאזינים לוויכוח אכזרי בין הקלינטונים. 

"הבאטלרים הצמידו את אצבעם לפה, בתנועת השתקה, ופתאום שמעתי את הגברת הראשונה צועקת על הנשיא 'בן זונה מחורבן!'. ואז שמעתי מישהו משליך חפץ כבד לאורך החדר. השמועה בקרב העובדים היתה שהיא זרקה אהיל. הבאטלרים התבקשו לנקות את הבלאגן".

בראיון לברברה וולטרס ניסתה הגברת קלינטון להפחית מחשיבותו של הסיפור. "יש לי זרוע די חזקה", היא אמרה, "אם הייתי זורקת על מישהו אהיל, אני חושבת שהייתי יודעת את זה".

פיין לא הופתע מההתפרצות. "שמעת כל כך הרבה דיבורים מלוכלכים בבית הלבן של קלינטון".

•   •   •   •

באופן טבעי, כל ענייני הניהול של הבית עברו לאש נמוכה בעת שהילארי התאמצה להציל את נשיאותו של בעלה, וגם את הנישואים שלהם. במשך שלושה או ארבעה חודשים במהלך 1998 ישן הנשיא על ספה במשרד הפרטי הצמוד לחדר השינה שלהם בקומה השנייה. רוב הנשים בסגל המשכן חשבו שהוא נענש בצדק. אפילו הבאטלר ג'יימס רמזי, "גבר של נשים", כהגדרתו, מסמיק כשהנושא עולה. "קלינטון היה חבר, אבל... בחייך".

חלק מאנשי הצוות אומרים שהילארי ידעה על קיומה של לוינסקי הרבה לפני שהסיפור התפרסם, ומה שבאמת הרגיז אותה לא היה הרומן עצמו, אלא החשיפה והסערה התקשורתית שבאה בעקבותיה. המזג של הגברת הראשונה היה עצבני במיוחד בחודשים הקשים האלה. הבאטלר ג'יימס הול זוכר שהגיש קפה ותה בחדר הכחול במהלך קבלת פנים למנהיג זר. לפתע ניגשה אליו הגברת הראשונה, בעת שהיה עדיין מאחורי הבר. "אתה מרחף!" היא גערה בו, "נאלצתי לפנות את כוס הקפה של אשת ראש הממשלה בעצמי".

הול נאלם דום. תפקידו היה להגיש משקאות, לא לפנות אותם - היו באטלרים אחרים שיועדו לפינוי המשקאות. אבל הוא ידע שאין טעם להגן על עצמו. קלינטון התלוננה עליו במשרד מנהל התפעול, והוא נשלח לחופשה כפויה של חודש. 

"היה מאתגר לעבוד עם הגברת קלינטון באותם חודשים קשים", אומר ביל המילטון, מנהל המחסן לשעבר, "כל מה שקרה פשוט היה יותר מדי בשבילה, ואם אמרת לה משהו, היא היתה עלולה להתפרץ. חשתי כלפיה בעיקר סימפתיה. היא ידעה שכולם מסתכלים עליה".

עדיין הוא אומר שאהב לעבוד עבור הקלינטונים. "למרות שפרשתי ב־2013, אני מצטער לפעמים שלא נשארתי בבית הלבן, אילו רק ידעתי שהילארי אולי תחזור לשם יום אחד, בתור הנשיאה הראשונה של ארה"ב. הייתי שמח מאוד לעבוד איתה שוב, אפילו אחרי שמונה השנים הסוערות שלה בבית".

השף האופה רולנד מסנייה אומר שרצה לעזור להילארי להרגיש טוב יותר בכל דרך שעמדה לרשותו. "הקינוח האהוב עליה היה עוגת מוקה, וברגעי השיא של הסקנדל הכנתי הרבה מאוד עוגות מוקה, תאמינו לי", הוא מצחקק, "בשעות אחר הצהריים המאוחרות הילארי היתה מתקשרת למאפייה. בקול שקט וצנוע, רחוק מאוד מהטון הרגיל שלה, העוצמתי, היתה שואלת: 'רולנד, אני יכולה לקבל עוגת מוקה הערב?'"

בסוף שבוע שמשי אחד באוגוסט 1998, ממש לפני הווידוי של הנשיא בפני האומה, התקשרה הגברת הראשונה למנהל התפעול וורת'ינגטון ווייט ובפיה בקשה לא שגרתית. "וורת'ינגטון, אני רוצה ללכת לבריכה, אבל אני לא רוצה לראות אף אחד מלבדך", אמרה.

"כן, גברתי, אני מבין", ענה ווייט בחמלה. הוא ידע בדיוק למה היא מתכוונת: היא לא רצתה לראות את אנשי השירות החשאי ששומרים עליה, היא לא רצתה לראות אף אחד מהעובדים הרבים שמטפחים את שטחי האחוזה, והיא בהחלט לא רצתה לראות אף אחד שבא לסיור באגף המערבי. "לא היה לה כוח לזה", הוא נזכר, "היא רק רצתה כמה שעות של שקט".

ווייט אמר לה שהוא זקוק לחמש דקות כדי "לנקות את השטח". הוא רץ למצוא את המאבטח הראשי שלה ואמר לו שהם חייבים לשתף פעולה כדי למלא את בקשתה של הגברת הראשונה. ומהר. 

"זאת היתה שיחה של עשרים שניות, אבל אמרתי למאבטח שלה: 'אם מישהו יראה אותה, או אם היא תראה מישהו, יפטרו אותי. וסביר להניח שגם אותך'".

הסוכנים החשאיים, האמונים על ביטחונה של הגברת הראשונה, הסכימו לעקוב אחריה מאחור, מרחוק, למרות שהפרוטוקול דורש שאחד מהם ילך לפניה והאחר מאחוריה. "היא לא תסתובב לחפש אתכם", אמר להם ווייט, "היא רק לא רוצה לראות את הפרצוף שלכם. והיא לא רוצה שאתם תסתכלו על הפרצוף שלה".

הוא פגש את קלינטון במעלית וליווה אותה לבריכה, כשהסוכנים הולכים מאחוריה ואין אף אחד אחר באופק. היא חבשה משקפי קריאה אדומים ונשאה שני ספרים. לא היה לה איפור, והשיער שלה לא היה מסודר. ווייט הירהר לעצמו שהיא נראית שבורת לב. הם לא החליפו ולו מילה אחת בהליכה לבריכה.

"גבירתי, האם תזדקקי לשירות כלשהו?" שאל אותה ווייט אחרי שהתמקמה. 

"לא".

"את זקוקה למשהו? כל דבר?"

"לא. זה פשוט יום יפה, ורציתי לשבת כאן קצת וליהנות מהשמש. אקרא לך כשארצה לחזור". 

"בסדר, גבירתי", ענה ווייט, "השעה עכשיו 12 בצהריים, אני מסיים לעבוד ב־1, ומישהו אחר יגיע במקומי".

קלינטון הביטה בו במבט חודר. "אני אקרא לך כשאסיים". 

"כן, גבירתי", השיב ווייט, והבין שפירוש הדבר שהוא יצטרך להמתין עד שהיא תחליט לחזור.

הוא נקרא לבריכה ב־3:30 אחר הצהריים. כשהגיע, ליווה את הגברת הראשונה בדממה מהבריכה אל הקומה השנייה. לפני שיצאה מהמעלית, אמרה לו הגברת הראשונה עד כמה היא מעריכה את מאמציו. "היא תפסה את שתי ידיי ולחצה אותן קצת, הסתכלה לי בעיניים ופשוט אמרה 'תודה'. זה נגע לליבי", מתאר ווייט, "זה היה כל כך חשוב בשבילי".

•   •   •   •

כמה מעובדי משק הבית מצאו את עצמם נגררים לתוך הדרמה. בשלב מסוים נקרא לינסי ליטל, אחד העובדים, לקומה השנייה, כדי לענות בפני ה־FBI על שאלות בנוגע לרומן. כשהגיע למעלה, פגש אותו סוכן מאיים ושאל אותו אם ראה את לוינסקי בעבר. הוא ענה בעצבנות: "לא".

"הם מנסים לגרום לך להרגיש שהם חושבים שאתה יודע משהו", אומר ליטל. הוא התעקש שמעולם לא ראה שום דבר בלתי ראוי, אבל אפילו אם היה רואה, הוא היה מהסס לסכן את מקום עבודתו ולהפוך לחלק מהחדשות. "הם היו מפרסמים את השם שלי בצבעים זוהרים", הוא אומר.

השף מסנייה מתאר את 1998 כ"תקופה עצובה מאוד", בזמן שצפה מהצד בשני אנשים מבריקים נבלעים בתוך סקנדל נוראי. כמו רבים אחרים, הוא הרגיש נורא בעיקר בגלל בתם של בני הזוג קלינטון, צ'לסי, שהיתה אז בת 18. "היא היתה ללא ספק האדם המתוק ביותר שאי פעם פגשתי, ואז לראות אותם עוברים דבר מטופש כזה? מטופש. היו הרבה קשיים".

הסדרן סקיפ אלן מודה שקל יותר לשרת משפחה שאתה מחבב מאשר להעמיד פנים, "אבל אנחנו מעמידים פנים היטב". אלן לא יכול להסתיר את ההסתייגויות שלו ממשפחת קלינטון. במהלך ארוחת צהריים ליד הבריכה, בביתו הגדול בפנסילבניה, הוא נזכר איך גברת קלינטון תמיד ביקשה ממנו עזרה בקשירת סרטים בתלבושות שלה, משהו שלא יכלה לעשות בעצמה. "אבל הקלינטונים מעולם לא סמכו במאה אחוז על צוות עובדי המשכן וחשדו במיוחד בעובדי משרד מנהל התפעול. הם היו כנראה האנשים הפרנואידים ביותר שפגשתי בימי חיי".

הוא אינו היחיד עם זיכרונות מרירים מהבית הלבן של הקלינטונים. הסדרן כריס אמרי, שהיה קרוב מאוד למשפחת בוש, זוכר שהרגיש שבני הזוג קלינטון מעמידים אותו כל הזמן במבחן. "ב־14 החודשים ששירתי אותם נדרשתי לעבור שלוש בדיקות סמים ובדיקת רקע. חלק מהשאלות שנשאלתי - כולל לאיזו כנסייה אני משתייך - היו אישיות בצורה יוצאת דופן, אז סירבתי לענות עליהן. אני חושב שהם פשוט חיפשו משהו שיעשה להם את החיים קלים יותר (כדי לפטר אותי)". ואכן, כשאמרי פוטר מהבית הלבן ב־1994, אחת הסיבות היתה טובה שעשה לגברת הראשונה לשעבר, ברברה בוש. 

במהלך תקופת הנשיאות של בוש אמרי סייע רבות לגברת בוש. "היינו מאוד קרובים. כריס לימד אותי להשתמש במחשב", סיפרה לי בוש. אחרי שעזבה את הבית הלבן, היא כתבה את ספר הזיכרונות שלה ואיבדה את אחד הפרקים. היא התקשרה לאמרי לבקש עזרה, והוא שמח לסייע. אבל הטובה הזאת הזינה את חשדם של הקלינטונים, כאילו הצוות קשור מדי למשפחת בוש. "כשהקלינטונים ראו את רישום השיחות, הם הגיעו למסקנה שאני חולק סודות אפלים עם משפחת בוש ביוסטון. דבר שכמובן לא עשיתי".

זמן קצר מאוחר יותר נקרא אמרי למשרדו של מנהל התפעול, הסדרן הראשי גארי וולטרס. "הגברת קלינטון לא חשה איתך בנוח", אמר לו וולטרס. "מה זה אומר?" שאל אמרי ההמום. "זה אומר שמחר הוא יומך האחרון פה".

אמרי ננזף על "חוסר משווע בדיסקרטיות", כפי שמגדיר זאת הדובר של הילארי, ניל לאטימור. "אנחנו מאמינים שהתפקיד שהוא מילא, כחבר בסגל משכן הנשיאות, דורש כבוד מוחלט לפרטיות של המשפחה הנשיאותית".

כשאמרי הגיע הביתה באותו ערב, הטלפון הראשון שקיבל היה מהעוזרת האישית של ברברה בוש, שאמרה לו שמשפחת בוש שמעה את החדשות ורוצה לעזור בכל שיידרש. "השיחה הבאה היתה ממשרדה של מגי וויליאמס (ראש הסגל של הילארי קלינטון), שהודיעה לי שאם אני מקבל שיחות מהתקשורת, עלי להפנות אותן לבית הלבן. מייד חשבתי לעצמי, 'ברור, הרי זה מה שאנחנו תמיד עושים'. ניתקתי את הטלפון, ואז אמרתי לעצמי: 'הי, רגע, הם פיטרו אותי!'"

אמרי אומר שאובדן העבודה שלו, ושל המשכורת הנאה בסך 50 אלף דולר שהגיעה איתה, מוטט אותו. "הייתי מובטל במשך שנה. הם משכו את השטיח מתחת לרגליי. אפשר רק לדמיין מה הם יעשו למישהו שיש לו באמת כוח בידיים".

אחרי כל השנים שחלפו, אומר לי אמרי בעצבות, הוא מבין למה פיטרו אותו. "הילארי קלינטון היתה צריכה להתמודד עם הרבה לחצים, ולמרבה הצער, אני הייתי קורבן של זה".

•   •   •   •

אבל לפחות אחד מחבריו לעבודה של אמרי מפריך את טענותיו. האדם הזה, שהסכים להתראיין רק בתנאי שנשמור על האנונימיות שלו, אומר שהפרנואידיות של בני הזוג קלינטון לגבי הסגל היתה מוצדקת, שכן רבים מהם שירתו נשיאים רפובליקנים במשך 12 שנים. לפי המקור הזה, "כולם במשרד הסדרן היו מאוכזבים כשהנשיא ג'ורג' בוש האב לא נבחר לכהונה נוספת... והם הראו את זה גם בפני הקלינטונים". 

לדברי המקור, אמרי, במיוחד, היה "רפובליקני מאצבעות הרגליים ועד הקודקוד". אמרי עצמו אומר שאם משפחת רייגן היתה מבקשת ממנו, הוא היה הולך איתה לקליפורניה אחרי שעזבה את בית הנשיא.

לקלינטונים היתה אולי גם סיבה טובה לחשוש בנוגע לאנשי הביטחון שלהם. הם עדיין היו בהשפעת הטענות של שוטרי מדינת ארקנסו, שהיו ממונים על אבטחת המושל קלינטון. אלה סיפרו לתקשורת שסייעו לקלינטון לממש את הרומנים שלו מחוץ לנישואים, בפרשה שנודעה בכינוי "טרוּפר־גייט".

•   •   •   •

תקרית אחת הטרידה את הקלינטונים במיוחד. באחד הלילות של 1994, בשעה מאוחרת במיוחד, בעת שהם היו בקמפ דיוויד כדי לחגוג את חג הפסחא, המטפלת לשעבר של צ'לסי ובאותה עת אחת העוזרות בצוות הבית הלבן, הלן דיקי, היתה בחדרה בקומה השלישית. לפתע שמעה רעשים מאזור המגורים של המשפחה, קומה אחת מתחתיה.

כשירדה לראות מה קורה, היא מצאה קבוצה של גברים לבושים שחור, חמושים בכלי נשק, עוברים על חפציהם האישיים של בני משפחת קלינטון. "מה אתם עושים? אין לכם שום זכות להיות פה", היא צעקה.

"אנחנו השירות החשאי, ואנחנו עושים את העבודה שלנו", הם אמרו לה. 

כשהילארי חזרה, היא ביקשה הסבר ממנהל התפעול, גארי וולטרס. הוא התנצל על כך ששכח לספר לה שהסוכנים סורקים את הקומה השנייה בחיפוש אחר מכשירי האזנה. הילארי זעמה. 

בני משפחת קלינטון נצרו את הזמן שהיה להם להיות לבד, זה עם זה. הילארי אמרה שאהבה את הקומה השנייה של הבית הלבן, כי זה היה המקום היחיד שבו אנשי השירות החשאי לא עקבו אחרי המשפחה שלה. "אנחנו יכולים להגיד לעובדי משק הבית שהם יכולים ללכת. אנחנו לא צריכים שהם יהיו שם", אמרה, "זאת הרגשה נפלאה מכיוון שבכל מקום אחר יש כל הזמן אנשים סביבנו".

על פי רוב הדיווחים, צ'לסי התייחסה לעובדי המשכן בכבוד. עם זאת, רון פיין מאמין שהיא הפנימה חלק מהעוינות של הוריה כלפי השירות החשאי. ממש בתחילת תקופת הנשיאות של קלינטון, כשצ'לסי היתה בת־עשרה, סוכנים הוצבו בישורת המדרגות בקומה השנייה, ליד המעלית של הנשיא. סוכן נוסף ניצב בקצה גרם המדרגות הראשי, מול חדר העבודה הנשיאותי (עמדות השמירה האלה הועברו מאוחר יותר לקומה הראשונה, לבקשת משפחת קלינטון). 

יום אחד, לטענת פיין, הוא חלף על פני המטבח הפרטי בקומה השנייה, כשסוכן נכנס מאחוריו והמתין כדי ללוות את צ'לסי לבית הספר הפרטי שבו למדה בצפון־מערב וושינגטון. צ'לסי דיברה עם חברתה בטלפון. 

"אוי, אני חייבת ללכת", אמרה, "החזירים פה".

"פניו של הסוכן הסמיקו", נזכר פיין, "הוא אמר לה: 'מיס קלינטון, אני רוצה לומר לך משהו. התפקיד שלי הוא לעמוד בינך לבין כדור. את מבינה?'"

"ובכן, ככה אמא שלי ואבא שלי קוראים לך", היא השיבה. 

הצצה לבית המפורסם בעולם

"אזור המגורים הנשיאותי מרגיש כמו דירה ניו־יורקית מאוד מפוארת", מגלה אחת העובדות

הבית הלבן יושב על שטח של כ־70 דונם במרכז וושינגטון, מרחבים שמטופחים לאורך כל השנה על ידי רשות הפארקים הלאומית של ארה"ב. הבניין המרכזי, שנקרא בתחילה "האחוזה הביצועית", מחולק לחדרים פרטיים וציבוריים. יש בו 132 חדרים, 147 חלונות ושלוש מעליות. האחוזה אולי נראית כאילו יש בה רק שלוש קומות, אבל העיצוב שלה מטעה: בבניין יש בפועל שש קומות, ועוד שתי קומות ביניים.

מלבד שתי קומות מתחת לפני האדמה, קיימת קומת הקרקע, שבה ממוקמים המטבח המרכזי, חנות הפרחים והנגרייה; הקומה הנשיאותית, הידועה יותר בתור הקומה הראשונה; שתי קומות הביניים, שם פועלים משרדו של מנהל התפעול ומטבחו של שף המאפים; והקומות השנייה והשלישית, המגורים הפרטיים של המשפחה הנשיאותית.

צוות המטבח ואזורי האחסון ממוקמים בקומות המרתף. לאגף המזרחי והמערבי יש קומות נסתרות משל עצמם, המפורסמת שבהן היא זו שמאכלסת את חדר המצב, מתחת לאגף המערבי. חדר המצב הפך לסמל לכובד משקלו של מוסד הנשיאות, שם אוסף הנשיא את שלל יועציו כדי להתמודד עם משברים ולנהל שיחות טלפון מאובטחות עם מנהיגים זרים.

לעובדי הבית הלבן יש קפיטריה משלהם, חדר אוכל, חדר מנוחה ואזורי אחסון במרתף ובקומת הביניים (שהיא בפועל קומה שלמה). במטבח המרכזי בקומת הקרקע מכינים את הארוחות של המשפחה הנשיאותית ומבשלים לאירועים רשמיים שמארח הנשיא. נוסף על כך, פועל בקומה השנייה מטבח קטן, שמשמש רק להכנת ארוחות משפחתיות אינטימיות.

באופן מסורתי נהגו להיפגש עובדי "הבית" בקפיטריה שבמרתף, כדי ליהנות מבישול ביתי דרומי, מסורתי, שכלל עוף מטוגן, לחם תירס ושעועית. על המטבח היה מופקד צוות של טבחים אפרו־אמריקנים שהכינו את האוכל באהבה, ובהם אישה בשם מיס סאלי, שחבשה תמיד כובעים מפוארים בשעות שבהן לא עבדה ואהבה להקניט את הקולגות שלה כשהגישה להם אוכל. לאכזבתם הרבה של העובדים, הקפיטריה נסגרה לאחרונה, כדי לחסוך כסף - אבל זאת עדיין נקודת מפגש שאליה הם נאספים כדי לאכול את האוכל שהם מביאים מהבית ולחלוק חוויות.

לעיתים יירדו לכאן אפילו העוזרים הפוליטיים הבכירים ביותר, כדי לאכול עם סגל העובדים של הבית. רג'י לאב, לשעבר העוזר האישי הצמוד של אובאמה, היה קרוב כל כך לחלק מאנשי השירות, עד שהיה יורד לאכול איתם בסופי השבוע, כשהקפיטריה של עובדי האגף המערבי סגורה. לאב עזב את הבית הלבן ב־2011, אבל עדיין משחק קלפים עם עובדי הבית כשהוא בעיר.

באגף המערבי של הבית הלבן נמצאים החדר הסגלגל ומשרדיהם של עוזרי הנשיא. באגף המזרחי נמצאים המשרדים של הגברת הראשונה ואנשיה. המעבר בין שני האגפים שווה, פחות או יותר, לחציו של איצטדיון פוטבול.

•   •

בכל בוקר נדרשים אנשי הבית הלבן לגלגל את השטיחים ולהציב מחסומים וחבלים באזורים שבהם עוברים סיורי הקהל, בקומת הקרקע ובקומה הראשונה. אחר הצהריים, אחרי שאלפי אנשים עוברים פה, הם צריכים לנקות, להסיר את המחסומים ולפרוס בחזרה את השטיחים, כדי שאם המשפחה הנשיאותית תרצה לבלות בקומה הראשונה, היא לא תמצא שם אתר תיירות צעקני.

"עד שלא עבדתי שם, לא הבנתי שהנשיא והגברת הראשונה לא רחוקים מהמקום שבו נערכים הסיורים הפומביים. הם נמצאים רק קומה אחת מעליהם", אומרת קייטי ג'ונסון, המזכירה האישית של הנשיא אובאמה בין השנים 2009 ו־2011. תפקידה כלל, בין השאר, לדאוג ללו"ז של הנשיא ולתאם אותו עם הגברת הראשונה וצוות בית המגורים. ג'ונסון היתה אחראית, למשל, למשימה הלא נעימה לדווח לאנשי האגף המזרחי, האגף של הגברת הראשונה, אם הנשיא עומד לאחר לארוחת הערב המשפחתית.

"אזור המגורים מרגיש כמו דירה ניו־יורקית מאוד מאוד מפוארת", היא אומרת בכנות, "קורים המון דברים בחוץ ומסביב, אבל ברגע שאת בפנים - זה הבית שלך".

קייטי מקורמיק לליוולד, מזכירת התקשורת הראשונה של מישל אובאמה, ישבה לפעמים במשרד ליד סלון היופי בקומה השנייה. היא זוכרת כמה שקטות הקומות הללו ביחס להמולה בקומות שמתחת. "בחלל הפרטי של הבית יש אולי תריסר אנשים, לא יותר. אין מאבטחים בפנים, הם עומדים בחוץ".

"הבית הלבן בנוי במימדים אנושיים", אומרת טרישה ניקסון קוקס, "יום אחד, אחרי טקס קבלת פנים במדשאה הדרומית, נסיך אירופאי שהגיע לביקור פנה אלי ואמר לי, 'זה באמת בית'. הוא נדהם מהמימדים של האחוזה הניהולית, בהשוואה לארמונות שהכיר: מבחינתו, זה נראה קטן".

המבנה אולי פחות מרשים מכמה ארמונות מלכותיים, אבל הוא בהחלט לא צנוע. אולם הכניסה הגדול בצפון נפתח בצד אחד לחדר המזרחי, שאורכו 25 מטרים, ובצד האחר לחדר האוכל הממלכתי, שלרוב משמש לארוחות רשמיות לכבוד ראשי מדינות זרים. בין לבין יש שלושה חדרים: החדר הירוק, החדר הכחול והחדר האדום.

החדרים הפרטיים של המשפחה הנשיאותית בקומות השנייה והשלישית מחוברים על ידי מסדרון מרכזי אחד בכל קומה. בקומה השנייה 16 חדרים ושישה חדרי אמבטיה, ובקומה השלישית עוד 20 חדרים ותשעה חדרי אמבטיה. עוזרות אישיות ומשרתים גרו לעיתים בקומות האלו.

לחדרי האורחים אין מספרים על הדלתות, אך הם מוכרים לצוות הבית לפי מספרים, בדיוק כמו חדרי מלון. בכל שבוע מקבלות המנקות את רשימת החדרים שעליהן לנקות. כולן שונאות את חדר 328. "זה החדר שקשה ביותר לנקות אותו!" אומרת המנקה בטי פיני, "בחדר 328 מוצבת מיטת מזחלת עתיקה, שבלתי אפשרי להציע אותה. כשמנסים לסדר את המצעים על מיטה כזאת, קשה מאוד לגרום להם להיראות טוב. כולנו ידענו שצריך לעשות את זה, אבל פשוט פחדנו מזה".

כל קומה ראשית מתגאה בחדר סגלגל משלה: חדר קבלת הפנים הדיפלומטי בקומת הקרקע, שממנו נשא הנשיא רוזוולט את נאומיו, וממנו נכנסת המשפחה הנשיאותית למגורים, בדרך כלל; החדר הכחול בקומה הראשונה, שמשקיף אל המדשאה הדרומית ומעוטר בשנדליר זכוכית צרפתית ובווילונות סאטן בכחול עז; והחדר האובאלי הצהוב, בקומה השנייה, שמוביל למרפסת טרומן. האחרון היה פעם ספרייה עם מעבר פרטי למשרדו של הנשיא לינקולן, שהפך לחדר לינקולן. החדר האובאלי הצהוב נוצר כדי לאפשר ללינקולן להימנע מהמוני האנשים שהמתינו לראות אותו בחדר ההמתנה. עכשיו זהו חדר העבודה של הנשיא אובאמה.

האגף המערבי, שבו ממוקם החדר הסגלגל, נבנה עשורים מאוחר יותר. עד אז שימש מבנה המגורים גם משרדו של הנשיא. ארבעה גרמי מדרגות ראשיים יש באחוזה: גרם המדרגות הראשי, "הגרנד", שעולה מהקומה הראשונה לשנייה; גרם מדרגות ליד מעלית הנשיא, שעולה מהמרתף לקומה השלישית; גרם מדרגות לולייניות ליד מעלית הסגל, שיורד מקומת הביניים הראשונה - שם נמצאת המאפייה - למרתף; והמדרגות "האחוריות" האמיתיות של הבית, שמחברות בין הקומה השנייה, ליד "חדר השינה של המלכה" (חדר אלגנטי צבוע ורוד, שנקרא כך לכבוד נשות מלוכה שהתארחו בו), לבין הקצה המזרחי של הקומה השלישית. עוזרות הבית משתמשות במדרגות האלה לעיתים, אם הן צריכות לנקות חדרים בקומה השנייה ולא רוצות להפריע למשפחה הנשיאותית. המדרגות מאפשרות להן ללכת את כל הדרך לקומה השלישית ולרדת בחזרה מסביב.

•   •

חדרים רבים בבית מספרים סיפורים השוזרים מאות שנים של היסטוריה אמריקנית. חדר המפות בקומת הקרקע היה פעם חדר ביליארד, לפני שהפך למרכז התכנון הסודי של הנשיא במהלך מלחמת העולם השנייה. כאן, כשהוא מוקף במפות שעקבו אחר תנועת הכוחות האמריקניים והגרמניים, דן פרנקלין דלנו רוזוולט בפלישה לנורמנדי. מעט מאוד אנשים זכו לאורך השנים להציץ פנימה. "כשהיה צריך לנקות את החדר", כתב מנהל התפעול ג'יי.בי. ווסט, "כיסה איש הביטחון את המפות בבד ועמד על המשמרת בעת שהמנקה שטף את הרצפה".

עשורים מאוחר יותר השתמש ביל קלינטון בחדר הזה, כדי למסור את עדותו המצולמת בפני חבר המושבעים הגדול בפרשת מוניקה לוינסקי. היום משמש החדר אזור המתנה לאורחי מסיבות החגים, שממתינים לתמונה המסורתית עם הנשיא ועם הגברת הראשונה. התמונה מתבצעת בדרך כלל בחדר קבלת הפנים הצמוד.

אביגיל אדמס השתמשה בחדר המזרחי רחב הידיים, שהוא הגדול ביותר בבית הלבן ותקרותיו מגיעות לגובה של יותר מעשרה מטרים, כדי לתלות כביסה. החדר, שמאוחר יותר שימש בית זמני לחיילים במלחמת האזרחים האמריקנית, משמש כיום למסיבות העיתונאים הנשיאותיות.

חדר האוכל הממלכתי, שמשמש לרוב בארוחות ערב רשמיות ומתוקשרות, בדרך כלל בעת חתימת הסכמים צבאיים או הסכמי סחר חשובים, היה פעם משרדו של תומס ג'פרסון. החדר הירוק, שהוא כיום חדר מנוחה רשמי בקומה הראשונה, התחיל את חייו כחדר השינה וחדר ארוחת הבוקר של ג'פרסון. ג'יימס מונרו השתמש בו כסלון קלפים, וכאן גם הוצגה למנחמים גופתו החנוטה של ווילי בן ה־11, בנו האהוב של אברהם לינקולן, כשפרחי קמליה מונחים בידיו הקטנות.

חדר המנוחה הקטן של לינקולן בקומה השנייה, בסגנון ויקטוריאני, שימש במאה ה־19 חדר הטלגרף. בימים האפלים ביותר של ווטרגייט מצא ריצ'רד ניקסון נחמה בינות לווילונות הכבדים והריהוט הכהה שלו ובילה כאן שעות כשמוסיקה מתנגנת בעוצמה מחרישת אוזניים, האש בוערת באח והמזגן מקרר את החדר במלוא כוחו.

בקומה השלישית יש מקום מסתור נחבא מן העין, על הגג, עם נוף של 180 מעלות לאנדרטת וושינגטון ולמוֹל, השדרה הראשית של העיר. החדר עוצב על ידי הגברת הראשונה גרייס קולידג' בתור "סלון השחקים" שלה. כיום הוא מוכר בכינוי "הסולאריום", חדר השמש הסודי והמאוּורר, שמשמש הסלון המשפחתי של הגברת הראשונה. כאן הלכה קרוליין קנדי הקטנה לגן הילדים, כאן התאושש הנשיא רייגן מניסיון ההתנקשות בו, וכאן מצחקקות סשה ומליה אובאמה עם חברותיהן שמגיעות למסיבות פיג'מה.