הולכים בעקבותיו

במרחק של כ־650 מטרים בקו אווירי מהעיר שדרות לכיוון עזה, בשטח הצמחייה המדברית המזוהה כל כך עם האזור, קופצות שלוש איילות מעל תלולית חול גדולה שמסתירה שאריות של פיצוץ מנהרה.

כ־20 מטרים משם, מעבר לכביש שבו עוברים הלוך ושוב רכבים צבאיים, עומד עץ עירום, ענפיו שבורים וחציו מפויח. רס"ב (רב־סמל בכיר) נגה דוד, בחור גדול מימדים, שהשתתף במרדפים ובאירועים של חדירות מחבלים, משרת בצבא כבר 23 שנים וראה הרבה דברים, אבל באותה נקודה הוא לא מסוגל אפילו לרדת מהג'יפ הצבאי. 

הוא רק יושב מאחור, מדפדף במכשיר הסמארטפון וצופה בתמונות של דני ז"ל, חברו הטוב, שנהרג בדיוק באותו המקום. נגה הוא בחור מופנם, כמעט לא מדבר. הוא רק מצליח למלמל הסבר קצר להישארות בתוך הרכב המשוריין: "זה קשה מדי", הוא אומר, ועיניו מתמלאות בדמעות.

פתח המנהרה שפוצץ והשאיר את תלולית החול, והעץ המפויח, הם השאריות מהקרב הקשה שהתרחש במקום לפני קצת פחות משנה. בשלהי צוק איתן, עשרה ימים לפני תום המבצע, חוליה של תשעה מחבלים יצאה ממנהרה במטרה לפגוע במטרות צבאיות ואזרחיות, ואולי אף להגיע עד לשדרות ולבצע פיגוע גדול. 

בעקבות התרעה מודיעינית על דמויות חשודות, הגיע למקום ג'יפ צבאי שבו נסעו מג"ד גפן, סא"ל דולב קידר, הגשש רס"ב קסהון (דני) בייניסיאן, סג"מ יובל היימן וסמל נדב גולדמכר. לעברם נורו שני טילי נ"ט, ולאחר מכן התפתח במקום קרב קשה שבו נהרגו הארבעה. 

כמה מטרים משם, לגבעה שזכתה לכינוי "גבעת אהבה", הסמוכה לשדרות, גבעה שהפכה ממקום של אהבה למקום שאליו מגיעים סקרנים לצפות בפצמ"רים ובקאסמים בגודל טבעי, הגיעו בשבוע שעבר שניים מחבריו הקרובים ביותר של דני - נגה דוד ורס"מ (רב־סמל מתקדם) איתי ברו, שגם הוא, על אף היותו בחור חסון עם גוף של ספורטאי, מתקשה להסתיר את הדמעות כשהוא נזכר בחברו הטוב."כמה חודשים לאחר מכן עדיין הייתי מתקשר אליו לנייד, מתוך הרגל. אבל הוא לא ענה והוא עדיין לא עונה. הוא כל כך חסר", אומר איתי, מנגב דמעה ומשרה שניות ארוכות של שקט עצוב. 

דני, בן 39 במותו, היה חלק בלתי נפרד ממערך הגששים של החטיבה הצפונית. הוא השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הצעירה שבהם נולדה שבוע אחרי פטירתו, ואת חבריו למערך שליוו אותו עוד הרבה לפני הצבא והיו חלק בלתי נפרד מחייו.

איתי ודני היו חברים קרובים במשך 25 שנה. הם עלו לארץ בגיל 13 מאתיופיה והכירו בפנימיית חופים. בהמשך עברו למרכז שפירא ושם למדו מכיתה ט' עד י"ב. "למדנו יחד, ישנו באותו חדר, היינו באותה כיתה. הכל עשינו יחד", מספר איתי. 

כשהגיע גיל הגיוס, דני ביקש להתגייס ואיתי מספר כי שקל להמשיך ללמוד ולשפר בגרויות, אך החליט ללכת בעקבות חברו הקרוב. "דני סיפר לי על תאריך הגיוס שלו, שהיה גם התאריך שלי, אז החלטתי להתגייס איתו. העדפתי ללכת איתו". השניים עברו יחד קורס "מגן ציון", המכין עולים לקראת הצבא, שם גם הכירו את נגה דוד. 

בהמשך שובצו השלושה ביחידת הגששים במקומות שונים בצבא. דני שירת בחטיבה הצפונית ואיתי בדרומית, אבל גם המרחק לא היקשה עליהם להמשיך את החברות. "היה לנו קשר מיוחד. דיברנו כמה פעמים ביום, דיברתי איתו יותר פעמים מאשר דיברתי עם אשתי, כולם קינאו בקשר המיוחד שלנו. אמא שלו, האחים שלו, כולם אומרים שכל הזמן דני היה מדבר עלי. מדברים על חברים, אבל בשבילי הוא היה אחי לכל דבר. חלק מהגוף שלי. כשהוא הלך, גם חלק מגופי הלך". 

אחרי שדני נהרג הוצבה בפני איתי הצעה קשה לעיכול - להחליפו באותו התפקיד: "היו לי התלבטויות", הוא מספר. "מצד אחד קשה מאוד להיכנס לנעליים שלו, להיות איפה שהוא היה, לחיות אותו בכל יום. אני יושב בחדר שלו, ישן במיטה שלו, יש לי גופייה שלו ומגבת, ולא פעם אני עוצר ונזכר בו. זה קשה מאוד. מצד שני, זאת ההמשכיות של דני. להמשיך את התפקיד שלו זה להמשיך את המורשת שלו, את הדרך שלו. זה כבוד גדול עבורי".

גם לנגה דוד היה קשר מיוחד עם דני, הם הכירו בצבא. אפילו המספר האישי שלהם רץ ספרה אחר ספרה, סמל נוסף לקירבה ביניהם. נגה שירת בצמוד לדני עד רגעיו האחרונים. "אני קורא לחברות הזו קשר לא מוצלח, כי בסוף דני עזב", אומר נגה. "דני היה אדם מיוחד, אבא שלו נפטר בגיל צעיר, הוא לא היה האח הבכור ולמרות זאת היה האבא של כל האחים שלו. הוא היה אדם אחראי מאוד, וכך זה היה גם בצבא - כל משימה שנתנו לו הוא עשה הכי טוב שאפשר".

איתי מוסיף: "דני היה איש צנוע, חייכן, מצחיק, חברמן, אהוב על כולם. להיות בחברתו זה להיות בתוך קסם, כולם אהבו אותו. היו לנו שטויות רק שלנו, היינו מסתלבטים זה על זה. הוא היה צוחק עלי שאני 'צעיר', כי המספר האישי שלי היה אחרי המספר שלו למרות שהתגייסנו באותו היום".

"התפללנו שהוא פצוע"

החברים מספרים שדני כלל לא היה אמור להיות באירוע. "היה לו נופש שתוכנן חודשיים מראש", מספר רס"ן איימן אבו האני, קצין הגששים של החטיבה הצפונית, שפיקד על דני. "בתחילה אישרתי לו לצאת, חשבתי שנסתדר, אבל בסופו של דבר היינו צריכים אותו, התקשרתי אליו, הוא כבר היה בדרך לטבריה, אמרתי לו שאני מצטער אבל הוא חייב לחזור עכשיו כי המצב החמיר והיו הרבה בעיות. 

"הרבה אנשים היו כועסים, זה לא פשוט לבטל חופשה לילדים, לאישה, אבל דני הבין שיש משימה מורכבת ורצה להגיע כמה שיותר מהר. הוא אפילו עבר עם הילדים והאישה דרך הבסיס למרות שזה היה אזור מסוכן, כי רצה להספיק לקחת נשק מהנשקייה ולחסוך זמן. היתה לו אחריות עצומה". 

את האירוע שבו נהרג דני זוכרים חבריו היטב. "ערב לפני זה דיברתי איתו בטלפון כרגיל", מספר איתי. "הוא עבר למוצב החדש ודיברנו על פתיחת ציר וסגירת ציר ועל הגיזרה, והוא אמר לי שהוא חושש מאוד ממנהרות. הוא כאילו ידע על זה. הוא חשש שיבואו אליהם בהפתעה מאחור, ממנהרה. הוא אפילו אמר: 'אם אני אמות זה יהיה רק מהמנהרה'. 

"אמרתי לו 'תהיה מרוכז, תהיה חזק', ואחר כך המשכנו לדבר כרגיל. בשש בבוקר שמעתי שהיה אירוע, מייד התקשרתי אליו, הוא לא ענה. 

"צנוע, חייכן, אהוב על כולם". קסהון (דני) בייניסיאן

"הטלפון לא היה זמין, התקשרתי שוב ושוב. התקשרתי גם לנגה שהיה באזור, גם הוא שמע על האירוע והיה בדרך לשם. התקשרתי לעוד בן אדם שאמר לי שהוא פצוע, שהוא בדרך לבית החולים. כל הזמן קיוויתי שהוא רק פצוע. הייתי באוטובוס, רציתי להגיע לבית החולים, אבל אף אחד לא נתן לי מידע. 

"האמנתי שהוא פצוע, ואז אמרו לי לא לנסוע לבית החולים כי המצב 'שונה'. אחרי שהתעקשתי, דיברתי עם קצין הגששים בדרגת אלוף־משנה והוא ביקש שלא אספר לאף אחד, אבל דני נפטר. הייתי בשוק. התחלתי לבכות. לא חשבתי על כלום. רק בכיתי. 

"התקשרתי לנגה, אמרתי לו שזה המצב, התחלתי לצרוח בטלפון. אלה היו צעקות של 'לא' ארוכות, לא האמנתי". 

איתי מתקשה לעצור את הדמעות, ונגה ממשיך: "שמועות התרוצצו, ידעתי סופית מהנהג של המג"ד. בהתחלה ידענו שיש שני הרוגים ושני פצועים וקיוויתי שדני רק פצוע, אבל זה לא מה שהיה", אומר נגה ומצטרף לדמעות של איתי.

רס"ן איימן, שהגיע בין הראשונים למקום האירוע, מספר: "זו היתה היתקלות קשה מאוד. הם השתמשו בכמה סוגים של נשקים, וסוג הפגיעה בג'יפ לא הותיר להם אפשרות להישאר בחיים. כשהתקרבתי לדני, ראיתי אותו אוחז בנשק מחוץ לג'יפ. למרות עוצמת הפגיעה הוא הצליח לצאת מהג'יפ. 

"המחזה אמנם היה קשה לצפייה, אבל הבנתי שבאותה שנייה שהוא מת הוא יצא החוצה ונשכב עם הנשק בידיים, עם האפוד הקרמי, עם הקסדה, ואפילו הספיק לירות כמה כדורים, עד שהמחבלים ביצעו בו וידוא הריגה". 

לדברי איימן, דני וחבריו שנהרגו באותה היתקלות מנעו אסון גדול עוד יותר: "כשבדקנו את האירוע ושיחזרנו את מה שהיה שם, הבנו שאם הם לא היו מגיעים למקום ומנסים לחתור למגע ולחצוץ בין מחבלים לאזרחים, היתה מתרחשת קטסטרופה. הם קיפחו את חייהם ומנעו אסון של פגיעה באזרחים. בזכותם לא היו אזרחים הרוגים בצד שלנו, לא על הכביש ולא בשדרות".

למרות השיחות הרבות בין דני לאיתי במשך השנים, הם נמנעו לדבר על "מה יקרה אם". "לא אמרנו דברים כמו 'תשמור על המשפחה'. דיברנו על כך שאם יהיו היתקלות או קרב, היינו רוצים להילחם כתף אל כתף. הוא אמר שאם הוא ימות, זה יהיה במעשה גבורה. 

"פעם אחת בדרך לאירוע בנחל עוז הוא התהפך עם ג'יפ וקיבל מכה בראש וברגל. הוא היה מאושפז ונשאר בבית תקופה ארוכה. דיברנו בחצי צחוק וחצי רצינות, והוא אמר שהוא לא היה רוצה למות ככה, בתאונת דרכים, אלא למות בקרב, שיידע שעשה משהו, שנלחם". 

"לוקחים את הטובים"

איימן מוסיף כי "זה משלים לי את הפאזל של מה שראיתי בזירה. את הגבורה של מה שניסו לעשות למרות הפגיעה הקשה. לצערי, אפשר לומר שהחלום שלו התממש".

נגה מעיד שהוא כואב לא רק את האובדן, אלא גם את העובדה שאולי היה צריך להיות שם במקום חברו. "דני החליף אותי שם. ערב לפני זה ישבנו עם המג"ד דולב ז"ל ששאל על הגיזרה. אמרתי לו שאם דני איתו, הוא יכול להיות רגוע. ועכשיו אני כל הזמן חושב שאולי אני הייתי צריך להיות שם במקומו. זה אוכל אותך מבפנים".

למרות שעברה כמעט שנה, הכאב של החברים הטובים לא נרגע במאומה. "אין שעה שאני לא חושב עליו", מספר איתי, "בחודשים הראשונים כשניסיתי להתקשר אליו, אני יודע שזה היה סתם והגיע לתא הקולי. אבל ניסיתי. אתה לא מפנים שהוא איננו".

המשפחות תפסו מקום רב בקשר בין החברים. דני נהרג שבוע אחד בלבד לפני שאשתו, גלייטו, ילדה את בתם הרביעית. 

"דיברנו על זה הרבה לפני שהוא נהרג", מספר איתי. "אנשים אומרים הרבה פעמים שבילד הרביעי כבר מתרגשים פחות, אבל לא דני. הוא התרגש כאילו זו הפעם הראשונה. דיבר על זה וצחק עלי שאני ישן, שיש לי רק שני ילדים ולו עוד מעט יהיו ארבעה. 

"כל כך כואב שהוא לא הספיק לראות את הבת שנולדה לו. היו לנו הרבה תוכניות לאחרי הצבא, רצינו לגור יחד, שהילדים והמשפחות שלנו יתחברו. היו לנו תוכניות לטייל, לנסוע לאתיופיה. חבל שהוא לא הספיק לעשות שום דבר מזה. 

"הרבה פעמים אומרים שלוקחים את הטובים, שאלוהים לוקח את הטובים. הוא באמת אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיי. אני שמח מאוד שהכרתי אותו, שהיה לי כבוד גדול להיות חבר שלו. אני כל הזמן רואה את החיוך שלו מול הפנים שלי ואמשיך לראות את החיוך הזה כל הזמן". ¬

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו