מלאכת ההרכבה

מאז חלוף חג הפסח עוסק ראש הממשלה בקצב מואץ בשני נושאים: הקמת ממשלתו הבאה ובלימת הסכם המעצמות עם איראן. השבוע הוא רשם התקדמות משמעותית בשתי הגזרות. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הפגישה עם משה כחלון בתחילת השבוע סימנה את סלילת הדרך לקואליציה שתקום בקרוב מאוד, וכניעתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה לקונגרס שקבע כי כל הסכם עם איראן צריך לעבור תחת עינו הפקוחה של הסנאט, עשויה לסלול את הדרך לקץ שיחות הגרעין. 

אבל נתניהו כבר חושב הלאה. לא לממשלתו השלישית, גרסת 2015, שתעמוד על רגליה - יהיה הרכבה אשר יהיה - אלא לממשלתו הרביעית שתקום מתישהו לקראת 2019. 

כן, נתניהו לא מתכוון ללכת לשום מקום. ומה שחיזק אצלו עוד יותר את התחושה שאין לו לאן ללכת הוא מה שהתחולל השבוע בארה"ב.

בזמן שנודע לכל על הזמנתו לשאת נאום בקונגרס, נותר נתניהו כמעט לבדו במערכה על הזכות להשמיע את קולה של ישראל בפני המחוקקים האמריקנים. מה לא אמרו נגד הנאום? שהעיתוי לא נוח, שהנאום יסבך את ישראל עם אובאמה, שהקונגרס בכלל לא רלוונטי כי במדיניות חוץ רק הנשיא קובע. 

אבל נתניהו התעקש. הזמן הוא קריטי, אמר. הקונגרס עשוי להתגלות כבעל השפעה חזקה יותר ממה שמעריכים, הסביר. אבל איש כמעט לא הקשיב. דוברי האופוזיציה, השמאל, והאמריקנולוגים הסבירו מעל לכל במה ומיקרופון שנתניהו יוצא לקרב אבוד מראש עם תוצאות הרסניות. 

ראש הממשלה מצא את עצמו, שוב, כמעט לבדו, ותוהה כיצד מסוגלים אנשים המגדירים עצמם מדינאים, חלקם רואים בעצמם חלק משדרת ההנהגה הבאה של ישראל, להתעסק בנימוסים והליכות, ביחסים ובדיפלומטיה, במקום לצאת לקרב בזירה שעשויה להיות מכרעת ביותר. 

גם את הזלזול בקונגרס הוא לא הבין. רק משום שהוא רפובליקני זה אומר שהוא חסר השפעה? הרי זה חוסר הבנה בסיסי של יחסי הכוחות במבנה הפוליטי האמריקני. כבר היו בעבר כמה מקרים שהקונגרס הלך נגד הנשיא ומחלקת המדינה בנושאי חוץ.  מדובר במקרה קלאסי שבו מספיק גפרור אחד כדי להצית את האינטואיציה הבריאה הטמונה אצל כל אמריקני, כדי שיתקומם נגד מסלול הכניעה שאליו מוביל האיש מהבית הלבן את עמו, ולמעשה את כל העולם החופשי. נתניהו הגיע לקונגרס רק כדי להצית את הגפרור הזה. השבוע הוא הצליח.

החוק שדרש פיקוח של הסנאט אמנם קוצץ ונוסח מעט אחרת, אבל המהות נותרה - אין הסכם עם איראן בלי הקונגרס. סביר להניח שהסכם כמו זה שהצטייר בהסכם המסגרת לא יעבור את אישור הסנאט. 

אובאמה יאלץ, בניגוד לרצונו, לעבוד הרבה יותר קשה לשפר את ההסכם כדי שיצליח להעביר אותו, ולחלופין לנטוש את המו"מ ולהודיע כי אי אפשר לגשר על הפערים שבין האינטרס העולמי לרצונם של המטורפים מטהרן, ולהוסיף כישלון נוסף לרשימת כישלונותיו בניהול יחסי החוץ של ארה"ב. 

ליברמן

זמן לעשות חשבון

ביום רביעי תסתיים תקופת המנדט הראשונה. נתניהו יגיע פעם נוספת לבית הנשיא כדי לבקש ארכה של שבועיים נוספים. בליכוד מעוניינים להגיע לסיכום עד ליום רביעי עם משה כחלון כדי לא להגיע לנשיא בידיים ריקות. ההעדפה לחתום עם כחלון חשובה לנתניהו בשל כמה מסרים שהוא מבקש להעביר באמצעות המהלך: הראשון הוא שכחלון הוא השותף הבכיר. מפלגתו היא הגדולה שבמפלגות הקואליציה אחרי הליכוד ולו שמורה הבכורה. 

המסר השני הוא שהחרדים אמנם חוזרים להיות השותפים הטבעיים, אך הם לא הולכים להיות בעלי הבית בממשלה. כמה מהישגיו של לפיד בממשלה הקודמת ישוגרו היישר לסל המיחזור ממאגר החקיקה של הכנסת, אולם לא עומדת להיות השתוללות של חוקי דת ופיזור כספים מאסיבי לחרדים. 

המסר השלישי הוא כלפי השותפים הטבעיים של הממשלה הקודמת: נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. שעל אף השתייכותם באופן מובהק למחנה הימין לא הפגינו לויאליות, בלשון המעטה, לנתניהו ולמחנה שלהם. עכשיו הם עשויים לשלם מחיר. 

גם בנט וגם ליברמן היו בטוחים שנתניהו ייחלש משמעותית. שזה המירוץ האחרון. שהוא יגיע לבחירות עייף וחבול וירכיב ממשלה שתהיה כנועה ונתונה ללחצים של המפלגות השותפות, ובה לליכוד לא יהיה אף שר בכיר כיוון שכל השלושה - אוצר, חוץ וביטחון - יחולקו לשאר חברות הקואליציה. 

הם צפו קואליציה משברית שבה כל ח"כ מהספסלים האחוריים עלול לפרק הכל. יהירותם של השניים זירזה את נפילתם. הדיבורים של בנט על עצמו כשר הביטחון הבא, ושל ליברמן כראש הממשלה ברוטציה אחרי המלכת השמאל, ניתקו אותם מהציבור שלהם. בנט למד על זה כבר בפרשת אלי אוחנה. ליברמן חטף את זה בתוצאות הבחירות. 

זה לא רק שהשניים עשו פוליטיקה במהלך מבצע צבאי מורכב ברצועת עזה. נתניהו לא שוכח שליברמן היה שותף לכאורה לניסיונות להדיח אותו באמצעות ממשלה חלופית באמצע הקדנציה, בעודו מכהן כשר החוץ בממשלתו. 

ליברמן, מצידו, מוכן להישבע שנתניהו ואנשיו הם שעומדים מאחורי חקירות המשטרה נגד מפלגתו בעיצומה של מערכת הבחירות. עכשיו הם משחקים פוקר: נתניהו משאיר את ליברמן לסוף. ליברמן מצידו מבהיר כי אם לא יתמנה לשר החוץ, תהיה לנתניהו קואליציה של 61 ח"כים בלבד, בלעדיו. 

בנט // צילום: יונתן זינדל

הטעויות של בנט

נפתלי בנט האשים השבוע את נתניהו מהתנערות ממחויבותו לפני הבחירות למנות אותו לשר הביטחון. לנתניהו אכן היו כוונות למנות את בנט לשר בכיר בממשלתו. לא הביטחון, אבל שר החוץ זה עניין שבהחלט נשקל. 

אולם מה שגרם לו לשנות את דעתו הוא דווקא בנט עצמו. במקום להביע תמיכה ברורה בנתניהו כמועמד המחנה הלאומי לראשות הממשלה, בהתאם לסיכום, העדיף בנט להותיר את השאלה הזאת עמומה ולרמוז שיעדיף אולי להמליץ דווקא על עצמו. כשהסקרים הצביעו על 17 מנדטים לבית היהודי ו־20 וקצת בלבד לליכוד, סבר בנט כי התרחיש אפשרי. שעוד מאמץ קטן והוא עוד יוכל לכפות על נתניהו למנות אותו לשר הביטחון. 

בתחילת מערכת הבחירות, כשבנט עוד הריח את אוויר הפסגות, הוא אמר בראיון לאתר וואלה: "אנחנו שואפים להיות מפלגת שלטון. אנחנו מפלגת הליבה של עם ישראל". בראיון באותו אתר כמה שבועות קודם אמרה מקורבתו של בנט, איילת שקד: "אני לא פוסלת את האפשרות שבנט יהיה ראש הממשלה. לא מדובר בתרחיש דמיוני. הפער בין הבית היהודי לליכוד לא גדול". 

לוין // צילום: דודי ועקנין

כשנשאל בנט באותם ימים אם ימליץ על נתניהו לראשות הממשלה, אותו ראש ממשלה שהבטיח לו כדבריו להתמנות לשר הביטחון שלו, השיב: "אנחנו נמליץ על מועמד מהמחנה הלאומי. אנחנו צריכים להיות מפלגת שלטון".

מלבד התכתשות פומבית בין שר הביטחון יעלון לבנט בנוגע להתנהלותו של בנט בצוק איתן, הקפיד נתניהו לשמור על הסכם אי הלוחמה עם הבית היהודי. להפך, ככל שבנט הראה סימני מצוקה מהברית, שהחלה לפגוע בו אלקטורלית בסקרים, הידק נתניהו יותר ויותר את לפיתתו כשהודיע פעם אחר פעם שהבית היהודי יהיה שותף בכיר בכל ממשלה שיקים. 

בשלב מסוים בקמפיין החליט בנט להפר לחלוטין את ההסכם עם הליכוד והחל לתקוף באכזריות את נתניהו, בעיקר בישורת האחרונה, ערב פתיחת הקלפיות, כשהיה נדמה שהמחנה הציוני כבר צבר רוב בלתי ניתן לגישור. 

כשהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" מסמך הוויתורים שהתברר מהר מאוד כשקרי, הודיע בנט כי מדובר במסמך אותנטי שבו נסוג נתניהו מירושלים ומסכים לגבולות 67' והודיע כי "נשף המסיכות הסתיים. ההתנתקות הבאה כבר כאן והיא שוב מובלת על ידי הליכוד וציפי לבני".

בסטטוס בפייסבוק שלו כתב בנט, שבוע וחצי בלבד לפני פתיחת הקלפיות: "ראש הממשלה, תחת לחץ כבד של הממשל, הגיש הצעה לאבו מאזן שעיקריה חזרה לגבולות 67' עם חילופי שטחים, דחיית נושא ירושלים והפליטים להמשך, יישובים יהודיים לא ייהרסו אלא יועברו לריבונות ערבית, או יתפנו בהסכמה. כן, אלו העובדות".

בניגוד לליברמן, שכלפיו נתניהו עוד לא החליט, את הבית היהודי הוא דווקא כן רוצה בממשלתו בכל תרחיש. גם בקואליציית ימין־חרדים וגם במקרה של ממשלת אחדות. התפקידים שדורש בנט, בעיקר הדרישה לתיק החוץ, אינם מיטיבים עם בוחריו. בתחילה ניסו בליכוד לשכנע את בנט לקחת את תיק החינוך. אפילו להחזיר לו את סמכויותיו המסורתיות של המדע, התרבות והספורט היו מוכנים. 

בליכוד סברו כי הלחץ של הציבור הדתי־לאומי והרבנים יביא לכך שבנט יחשוב שוב על ההצעה שאולי לא יוכל בסופו של דבר לסרב לה, ממש כמו שדחפו ליאיר לפיד את משרד האוצר בניגוד לרצונו. 

אבל סירובו העיקש, כמו גם ההכרה בציבור הדתי עצמו כי בנט פשוט לא מתאים לתפקיד, שיכנעו אותם להפסיק לנסות. אחרי הסגירה עם כחלון והחרדים יוצעו לבנט כמה אפשרויות, אולי אפילו שילוב של כמה תיקים בינוניים. החוץ לא יהיה בהם. 

 

כל האפשרויות פתוחות

במארס 2009 התקדם המו"מ הקואליציוני בקצב מהיר. בעוד יו"ר קדימה, ציפי לבני, מתעקשת לא להיכנע להפצרותיו של נתניהו להיכנס לממשלה, לאור המלצתו של חיים רמון שניבא באוזניה כי נתניהו נופל בתוך שנה וחצי לכל היותר, היה נדמה כי קואליציית ימין של 65 מנדטים היא הקואליציה הבלתי נמנעת של ראש הממשלה המיועד. 

הראשון שזיהה שמשהו דרמטי מתחולל מאחורי הקלעים היה אריאל אטיאס, אז ח"כ חדש בש"ס, שנמנה עם הצוות הקואליציוני של המפלגה. ימים בודדים לפני סיום המנדט הראשון מהנשיא הוא יצא מחדר המו"מ ואמר לעיתונאים שחיכו בחוץ: עד עכשיו הכל איתנו רץ. פתאום עכשיו מתחילים למרוח אותנו. משהו מתבשל עם מפלגת העבודה. איש מהעיתונאים שנכח במקום לא פירסם את הגילוי הדרמטי. אף אחד לא האמין שדבר כזה ייתכן. 

היום, ברור לכולם מהרגע הראשון שאופציית ממשלת האחדות קיימת. היא רחוקה יותר אך אפשרית. המגעים וחילופי המסרים מתקיימים כל הזמן בין הצדדים. המחיר של הרצוג גבוה ביותר. מינויו לשר החוץ הוא רק אחת הדרישות. להרצוג יהיו הרבה מאוד פיות רעבים להאכיל בממשלה הבאה אם וכאשר. 

הקרב על ראשות העבודה בפתח, והכניסה לממשלה יכולה להיות תעודת הביטוח שלו. אך הוא לא יהיה מוכן לקרוע את המפלגה כמו שעשה אהוד ברק. בשלב הזה הוא מתעקש עוד על שמירת המבנה לבחירות, עם לבני. נתניהו מסרב שלבני תצטרף. 

דמות מפתח נוספת, אולי אף יותר מלבני, היא שלי יחימוביץ'. אפשר להניח שרק הסכמה שלה לכניסה לממשלה תסלול את הדרך. אבל המחיר שלה עשוי להיות עוד יותר גבוה משל הרצוג, אולי לא בתפקיד אבל בהחלט במדיניות הכלכלית וחלוקת התקציבים.

שטייניץ // צילום: דודי ועקנין

בליכוד מחכים לתיקים

מייד אחרי יום העצמאות יתחיל נתניהו לחשוב גם על חברי הליכוד שממתינים בציפייה דרוכה לחלוקת השלל. נתניהו, כך נראה, חופשי הפעם מכל שיקול זר או הפעלת לחצים של בכירי הליכוד, וההערכה היא שאת המינויים הבאים יבצע בהתאם למה שנוח לו. 

הנאמנים יקבלו. המורדים והמתנדנדים יסתפקו כנראה בשאריות. לכן כל אלה שמכריזים על מועמדותם לתפקידים בממשלה הבאה מעל דפי התקשורת, מתאמצים כנראה לשווא. נתניהו ממילא לא מתכוון להתייחס.

חמשת שרי הליכוד המכהנים יישארו כמובן שרים. אם תיק החוץ יישאר בליכוד, ההערכה היא כי נתניהו יצטרך לבחור בין יובל שטייניץ לגלעד ארדן. ישראל כץ גם הוא אופציה. 

אפשרות שלישית, שתתרחש במקרה שנתניהו ירכיב בתחילה קואליציה של 61, ורק לאחר מכן ימשיך במו"מ עם ליברמן או עם הרצוג, היא שנתניהו ישאיר את החוץ לעצמו. אם החוץ לא יועבר לאיש מהליכוד - ארדן מועמד לתפקיד שר החינוך.

ארדן // צילום: דודי ועקנין

אם תיק החוץ לא יישאר בליכוד, ייתכן שישראל כץ יעדיף להישאר בתפקידו הנוכחי. בימים האחרונים מופעלים על כץ לחצים עצומים להמשיך לכהן כשר התחבורה ולהמשיך את הרפורמות שהוביל בשנים האחרונות, שעליהן עשה הליכוד קמפיין שלם בבחירות. 

על תיק המשפטים מתמודד בעיקר יריב לוין. אם אין ספק במשהו זה שלוין יהיה שר בממשלה הבאה, וכך גם זאב אלקין. ציפי חוטובלי מצפה אף היא למינוי, כמי שהביאה את נתניהו למעוזות הציונות הדתית במהלך הקמפיין, וגם גילה גמליאל - המחזיקה בהבטחה למינוי עוד מהקדנציה הקודמת. 

מירי רגב סייעה רבות לליכוד בבחירות כשחרשה את השטח, אולם סימן שאלה מרחף סביב מינויה. בניגוד לגמליאל ולחוטובלי - רגב עדיין לא היתה אפילו סגנית שר. 

נתניהו מאוד היה רוצה לראות סביב שולחן הממשלה גם את צחי הנגבי, בני בגין ואופיר אקוניס. לדני דנון פוטנציאל נזק כיו"ר מרכז הליכוד, שראש הממשלה ייאלץ לבחור אם לכבות אותו על ידי מינוי או להתבסס על ההערכה כי איש לא יכול לעמוד מולו בליכוד נוכח תוצאות הבחירות. 

בפעם הקודמת שבה נבחר לכנסת הצליח איוב קרא לשכנע את נתניהו כי עליו למנות לפחות נציג לא יהודי אחד בממשלה, מה שהביא למינויו לסגן שר. הפעם משוכנע קרא כי יצליח לשכנע את נתניהו למנותו לשר וכך להוריד ממנו לחץ בינלאומי, בייחוד אחרי אותה הצהרה ביום הבחירות. 

אוסטרליה: ההורים לא יחסנו את ילדיהם? המדינה תשלול מהם קצבאות וזכויות סוציאליות

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו