מזרח רחוק חדש

אני? טרקים??? אפילו מהמקלחת לסלון אני נוסעת על הטוסטוס, אז שאני אטפס שלושה ימים בתוך ג'ונגל כדי לראות פיסגה של הר??? למה??? אפשר לראות את זה בגוגל, לא? אז אני אראה את זה בגוגל.

זהו, שזה לא היה כל כך פשוט. השתתפתי בתחרות כתיבה, שאירגנה לשכת התיירות של תאילנד, זכיתי במקום הראשון, ורק אחרי הזכייה התברר לי שהפרס כולל טרק של שלושה ימים באזור בתולי בדרום תאילנד (כנראה הדבר היחיד שנשאר שם בתולי). כזאת אני. קודם זוכה, אחר כך בוכה.

הצעתי לידיד שלי איתמר להצטרף אלי לטיול. הוא עט על המציאה מייד. הגענו לבנגקוק יומיים לפני היציאה לטרק, וכל מה שחשבתי עליו זה איך אני מתחמקת מזה. אחרי יומיים בבנגקוק טסנו לעיר נאקון סי טמרט, בירת המחוז השני בגודלו בדרום תאילנד. את הלילה שלפני היציאה למסע ביליתי בלינה ביתית בכפר האמנים קיריוונג שליד העיר. המארגנים רצו שנחווה שינה אותנטית, או כמו שאני קוראת לזה, חסכו עלינו.

כל הלילה לא נרדמתי. לא הצלחתי להפסיק לדאוג אם תהיה קליטה בנייד במהלך המסלול. אם יש משהו שמפחיד אותי יותר מטרק של שלושה ימים זה שלא יהיה לי למי לקטר שלושה ימים. החלטתי להתחיל את הטרק, ובשלב כלשהו - נניח, אחרי כמה דקות - לבכות ולבקש לחזור. העיקר ההשתתפות. 

ב־7 בבוקר העירה אותי בעלת הבית לארוחת בוקר. שמן עם קצת חביתה, אורז לבן (שיהפוך לתזונה העיקרית שלי בשבוע הקרוב), כדורי אורז לבן, וריאציה נוספת של ביצים (בתוך עלי תרד) ופפאיה לא בשלה. התמלאתי באנרגיה. של עצבים. ב־8 הגיע טואי, המדריך התאילנדי שלנו לאותו השבוע. לא, הוא לא עושה איתנו את הטרק.

למעשה, בדרך לנקודת ההתחלה של המסלול התברר לי שאני הישראלית הראשונה שמטפסת לפיסגת קאו לואנג, ההר הגבוה ביותר בדרום תאילנד. 1,800 מטרים של ג'ונגל, מפלי מים, 300 סוגים של סחלבים ואותה כמות של יתושים.

אחרי שעה של נסיעה הגענו לנקודת המוצא. לא הבנתי למה אי אפשר להמשיך לנסוע עד הפיסגה של ההר. על רחבת הדשא חיכו לנו חמישה חבר'ה: וואה, המדריך הרשמי של הטרק, שכבר טיפס את ההר הזה עשרות פעמים (אז לא הבנתי למה לעשות את זה שוב); סם (סמנתה), מדריכת תיירים שנראית תאילנדית אבל חשה אמריקנית; זאק (עוד תאילנדי בהכחשה); פארסט, התאילנדי היחיד עם שם תאילנדי; פאלם, עוזר מדריך וחתיך במונחים מקומיים; והו־הו, שזה סתם קוף שהיה שם. חשוב לציין שהקוף היה חכם יותר מכולנו, כי הוא לא עשה איתנו את הטרק.

איתמר ואודליה. רגע (נדיר) של בונדינג

בשטח הכינוס היתה לי תחושה קצת מוזרה. קלטתי שאני הרבה פחות לבושה משאר החבר'ה. חמשת התאילנדים היו לבושים בגרביים מקצועיים, כאלה שנדבקים לך לגוף כמו חליפת לחץ, מעליהם עוד זוג גרביים, ומעל הגרביים מכנסיים ארוכים מניילון ושתי חולצות ארוכות. אוקיי, אז הביקיני פחות מתאים פה. 

"קחי", וואה זרק לעברי זוג גרביים ארוכים וצמודים. "זה בסדר, יש לי גרביים", עניתי. אמנם כאלה שלא רואים, כי אני אוהבת שהם מכסים לי רק את הקרסול ואז זה נותן לרגל שלי מראה ארוך יותר.

"תגרבי, זה נגד עלוקות", הוא אמר. ואני קלטתי שיש שם עוד עלוקות חוץ ממני.

מייד תפסתי את טואי לשיחה צפופה. "שומע, אני מאוד רוצה לעשות את הטרק, אבל אני כבר יומיים סובלת מקלקול קיבה, אז באופן היפותטי תהיתי מה יקרה אם נניח באמצע הדרך אני ארגיש שאני לא יכולה להמשיך. זאת אומרת, לא אני, הבטן שלי, כי אני באופן אישי מאוד רוצה לעשות את כל הטרק".טואי ניגש לוואה לשאול אותו מה עושים עם הבכיינית הישראלית. אל תראו אותי ככה, אני הייתי קצינת כושר קרבי בצה"ל. אבל החיים.

וואה ענה לטואי שאם ארגיש לא טוב, חלק מהצוות יחזור איתי ולא יטפס עד הפיסגה. אני יודעת מה אתם חושבים, איזו אגואיסטית אני, שבגללי שניים לא יסיימו את הטרק. אבל יש עוד דרך להסתכל על זה, והיא שלא אכפת לי מה אתם חושבים. אז אחרי שגרבתי על עצמי שני זוגות גרביים אטומים בצבעי ורוד־אדום־צהוב פלוס חולצת ניילון ארוכה נגד גשם בצבע קרם ובנדנה בצבע כחול (או בקיצור, נראיתי כמו מתעמלת שברחה לגלעד ינקלביץ'), הרגשתי מוכנה לצאת לדרך.

בתום טקס הגרביים, סם חילקה ארוחת צהריים: גוש אורז בתוך שקית פלסטיק. אין על החיים האלה.

•   •   •

אחרי שעה בשטח הכינוס יצאנו לדרך, אם אפשר לקרוא לזה ככה. כי דרך מסומנת לא ממש היתה. היו סלעים, אבנים, ענפים, ביצות. אין איזו קרן קיימת לתאילנד?

עשר דקות בתוך הג'ונגל, וכל מה שעובר לי בראש זה מתי הזמן הנכון לבקש לחזור בלי שזה ייראה מביך. אני מחליטה על עכשיו, אבל זה כבר מאוחר מדי. איך אתאר את מה שהרגשתי? כבר לא הרגשתי. לא נורא, בטח עוד מעט יפציעו שביל מסומן, חתיכת מישור קטנה, קורטוב של תקווה.

ובכן, לא.

אחרי שעה סם מכריזה על הפסקה ראשונה באמצע קרחת יער קטנה. פתאום אני קולטת שבמשך שעה לא רק שלא נשמתי, אלא גם לא הסתכלתי למעלה, כי הייתי מרוכזת בלא להחליק. לפניי אני רואה שמיים בהירים ומגוון פרפרים. נראה לי שיש לי צניחת סוכר.

סם מוציאה חטיף "מארס" ונותנת לי. "אז מתי מגיעים לקטע הליכה שיש בו מקום לדרוך עליו עם כל כף הרגל?" אני שואלת אותה כאילו בצחוק. "ככה זה כל המסלול", היא עונה. אני מבקשת עוד "מארס".

ממשיכים לטפס. פאלם בראש, ואני מחליטה להיות צמודה אליו, כי פסיכולוגית זה ייתן לי מוטיבציה אם אדע שאני מגיעה בין הראשונים להפסקה הבאה, שלפי ההערכה של סם, אמורה להתרחש בעוד שעה בדיוק. אני מנסה לעמוד בקצב של פאלם, למרות שהוא כל הזמן נעלם לי. אין לי מושג איך הוא עושה את זה, בחור בן 27 ששוקל בערך 50 קילו וסוחב על הגב את כל המטבח שלנו לשלושת הימים הקרובים. ביקום מקביל הייתי מתחתנת איתו. ביקום הזה אני מעדיפה מישהו עם דרכון אירופי.

ואז זה קרה בפעם הראשונה. החלקתי.

סם ופארסט ברגע של נחת. "זה עוד רחוק, דרדסבא?"

כל מה שהטריד אותי זה לא אם אני אמות, אלא שאני צריכה לטפס עכשיו את כל החלק שהידרדרתי. פאלם יורד אלי, נותן לי יד ועוזר לי להתייצב. אני ממשיכה לעקוב אחריו, והוא פשוט מטפס על איזה עץ, הולך על שיח ומתכופף מתחת לענפים כדי להמשיך. בדיוק כשאני באה לשאול אותו אם התבלבלנו בדרך, כי אנחנו פשוט מרחפים באוויר, הוא מוציא מצ'טה ומוריד כמה ענפים כדי שאוכל לעבור. עכשיו הבנתי, המסלול נבנה ברגעים אלה ממש.

יש סיבה שאני הישראלית הראשונה שעושה את זה. כמה מטומטמים כמוני עוד יש?

פתאום אני קולטת שאנחנו מטפסים כבר שעתיים וחצי, ושיש רגעים קצרים, שברירי שנייה, יחידת הזמן הקצרה ביותר, שבהם קצת נעים לי. אני מקשיבה לציפורים ביער, הראש שלי ריק ממחשבות, הנשימה מתייצבת, ואני מרגישה שלווה סטואית כזאת ותוהה אם אני חווה מוות קליני.

אחרי שלוש שעות טיפוס מגיע הצליל הכי יפה בעולם. עד עכשיו חשבתי שזה צליל של כוס שנשברת בחופה. מי היה מאמין שזה דווקא הרעש של מפל מים. מתברר שאת הג'ונגל חוצה נהר. אנחנו מורידים את התיקים, סם ממלאת מים בקומקום קטן, פאלם מדליק גזייה, והנה יש קפה על האש. לא בדיוק טורקי, אבל פינוק זה לחלשים.

איזה שקט, איזה נוף, איזו עלוקה מנסה להשתחל לי לבגדים. אני מתחילה לצעוק. כולם מסביב מתחילים לצחוק. סם אוחזת בעלוקה בשתי ידיה ותולשת לי אותה מהטייץ. "בפעם הבאה אל תבואי בטייץ לטרק", היא צוחקת. 

"לגבי הפעם הבאה אני לא דואגת", אני לא צוחקת.

•   •   •

"זה הזמן למלא מים מהמפלים", וואה מציע. רגע, אבל אמרו שאסור לשתות בתאילנד מים לא מינרליים. רק זה חסר לי עכשיו. טיפוס הבטן. "זה בסדר, תמלאי רק מהמפל למעלה, לא מלמטה, איפה שנמצאים החיידקים". לא ידעתי ממה אני אמות קודם, מלמלא את המים או מלשתות את המים. אני מחליקה שוב, כמובן. ממש לתוך הפרצוף של פאלם, שמצליח לעצור אותי בשנייה האחרונה מטביעה בנהר. 

אנחנו ממשיכים לתוך הג'ונגל, דרך הצד השני של הנהר. כל מה שעובר לי בראש זה שחבל שעשינו הפסקה, כי החזרה למצב הליכה הרבה יותר קשה. אני מתחילה להרגיש תחושת נימול בברך. זהו. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר. סליחה, קבלו תיקון. זאת סתם עלוקה נוספת שזוחלת עלי. 

אני מציעה בקול שלא נעשה עוד הפסקות עד שנגיע לחניה שלנו ללילה, אבל אז מתברר לי שיש עוד שש שעות של הליכה. טוב, אני צריכה הפסקה רק מלחשוב על עוד שש שעות כאלה.

אודליה ופאלם. בדרך לעוד נפילה מוצלחת

בארבע אחר הצהריים אנחנו פוגשים שוב את הנהר. הגענו לקרחת יער קטנה, וכאן נעשה את חניית הלילה. אני מסתכלת מסביב ורואה את השמיים הבהירים, את חלוקי הנחל, את הסחלבים. מחליטה לעצום עיניים, להתמכר לצליל של המים ולהקשיב לקול הפנימי שלי, שלוחש לי, "אודליה, אולי יש פה קליטה בנייד". אני מדליקה את הנייד. באופן מפתיע יש קליטה. כלומר, אם נעמדים על סלע בגובה שלושה מטרים ומחזיקים את הנייד ביד חזקה ובזרוע נטויה בזווית של 45 מעלות לכיוון השמש.

בזמן שכולם עסוקים בהקמת המטבח והערסלים, אני עסוקה בלהבין איך אני מתקלחת בנהר. בחוץ חום יולי־אוגוסט, אבל המים - סיביר. הנה, אני מצליחה להכניס את רגל ימין, מייד אחריה את שמאל, וזהו. "לא רוצה להרטיב את האייפון". אבל אז סם מאיצה בי להתקלח לגמרי, כי מחר בפיסגה לא נהיה ליד מים, וזאת ההזדמנות היחידה שלי להריח כמו בן אדם בשלושת הימים הקרובים. אחלה עצה, רק למה היא לא מתקלחת. 

ארוחת הערב מוכנה. סם ופאלם מגישים לי את האוכל ראשונה. מתוך כבוד, או כי הם רוצים להרעיל אותי. קיוויתי שזאת האופציה השנייה. במרכז הקערות, איך לא, אורז. "יש קינוח?" אני שואלת. סם עונה שכן. "יש חטיפי תמנון". אפילו התאילנדים ויתרו.

ב־8 בערב פרשנו לישון. אתם יודעים איך זה בערב בג'ונגל. כמו בבוקר. אין מה לעשות. 

קר לי. אני מנסה לדחוס את עצמי כמה שיותר בתוך הגרביים התרמיים, מה שעדיין לא מונע מהיתושים לתקוף אותי באזורים מוצנעים. אני מנסה לא לחשוב על זה שיש לי פיפי, כי אין לי פיפי, אין לי פיפי, אין לי פיפי. איפה הפנס, לעזאזל?

ככה אני קמה כל עשר דקות, כל שעה עגולה, לשירותים בחיק הטבע, תוך כדי תפילה ששום חיה לא תתקוף אותי בחושך. קולות הרקע לא מרגיעים במיוחד. רגע, זה שועל? לא, תודה לאל, זה רק פאלם, עדיין מעכל את המים שהוא שתה.

•   •   •

ב־7 אנחנו כבר אוכלים ארוחת בוקר בטעם שאריות של אתמול. לרצפה המלכותית מוגשים ברוב הדר אורז, עלים ירוקים עם מעט ביצה ושאריות תבשיל תמנונים מאתמול. אין על החיים האלה.

החבר'ה מתקתקים את הקיפול של המחנה, ובתוך חצי שעה מתחילים את הטיפוס של היום השני. וואה וסם משכנעים אותי להמשיך במסע, בטענה שהיום הטיפוס עד לפיסגה קצר בהרבה מזה של אתמול. מה שהם לא מציינים זה שהוא קשה פי שניים. זאת לא הליכה, זה מסע כומתה של פלוגה רוסית במלחמת העולם השנייה.

בתוך שלוש דקות אני מקללת את עצמי על שהייתי חלשה והתפתיתי להמשיך. למה אני חייבת לנסות דברים חדשים? חלאס, צברתי מספיק חוויות בחיים. אין דרך. אין שביל. אין מישור. יש ג'ונגל סבוך, ומצ'טה. חשבתי על כל הישראלים שיוצאים מיוזמתם לטרקים של עשרה ימים, מטפסים את רכס האנאפורנה בנפאל. נורא מה שהלם קרב יכול לעשות.

כעבור ארבע שעות טיפוס פלוס שלוש הפסקות לפיפי מינוס חמש עלוקות שהצלחתי ליירט בדרך לחזייה שלי, אנחנו מגיעים סוף סוף לפיסגה. 

יום שישי, 3 אחרי הצהריים, ואני עומדת על פיסגה של הר בגובה של כמעט שני קילומטרים, מסתכלת על הנוף מסביב, ובוכה. כמו ילדה. בשנים האחרונות עברתי לא מעט אתגרים, הופעות, אודישנים, אהבות, פרידות, אבל אני לא מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי חיה כל כך.

הנוף מפעים. מסביב פסגות של הרים שמקיפות אותנו, מתחתינו העיר נאקון סי טמרט, מלמעלה השמש שמתחילה לפנות לאט לאט מקום לערפל. זה שאנחנו נושמים לא אומר שאנחנו חיים. וזה שאנחנו חיים לא אומר שאנחנו נושמים. אני גמורה. אזל לי האוויר. 

פיסגת הקאו לואנג. 300 סוגים של סחלבים ואותה כמות של יתושים

אנחנו מתחילים להתארגן לערב. כלומר, אני מבקשת מסם את המטען הנייד שלה ובודקת אם יש קליטה. דווקא יש. קיבלתי שתי הודעות! אחת מאמא, שמבקשת שלא אשכח להביא לה ארנק של "לואי ביטון", והשנייה מחברת הסלולר, שעומדת להסתיים לי חבילת הגלישה. בזמן שאנחנו מקימים סוג של אוהל, אני מתחילה להחליף חוויות עם החבר'ה. נאלצת להודות שהיה שווה לעשות את כל הדרך לפיסגה.

סם מספרת על הטיולים שהיא מדריכה לאיסלנד, היעד החם הבא של התאילנדים, פאלם יורד כמה מטרים כדי להכין מדורה וארוחת ערב, וזאק ופארסט שותקים כרגיל. עד עכשיו חשבתי שהם אנשים ממש רוחניים, אבל פתאום התחוור לי שהם פשוט לא מדברים אנגלית.

ב־6 בערב אנחנו צופים בשקיעה. האמת, ציפיתי ממנה ליותר. היא נעלמה די מהר והתחלפה בשמיים נקיים מלאי כוכבים. הבעתי משאלה. שהדרך למטה מחר תעבור מהר. אחרי ארוחת האורז ניסיתי להירדם, מה שהיה על גבול הבלתי אפשרי. מילא הקור, אבל הרוח לא מפסיקה לשרוק ולהעיף את האוהל מצד לצד. אני רואה את המוות מול העיניים. לא נורא, זה לא שיש לי ציפיות מטורפות מהעתיד.

אני יורדת מהפיסגה למקום שבו מיקם פאלם את המטבח המאולתר, רק כדי למצוא אותו ואת וואה ישנים שנת ישרים ליד המדורה. לא רוצה להעיר אותם בשביל שיתלו לי ערסל, אבל אין ברירה, זה או אני או הם.

מתיישבת בתוך הערסל ומקשיבה לקולות של הג'ונגל, תערובת מעניינת של צרצרים וזוחלים למיניהם. מפחיד, מרגש ומסעיר באותה מידה. אני ישנה על פיסגה של הר באמצע הג'ונגל בדרום תאילנד, ואני הישראלית הראשונה שעושה את זה. אף פעם לא הייתי הראשונה שעושה משהו. אז למה להתחיל דווקא עכשיו? 

•   •   •

בוקר היום השלישי. השגרה היומית. בבקבוק נשארו מעט מים כדי לצחצח שיניים. קיפול שק שינה, ארוחת בוקר מפתיעה שכללה לחם קלוי שסם שמה על המדורה. אתם רוצים להגיד לי שהיה פה לחם כבר יומיים?!

מתחילים לרדת מההר. כאן כבר אמור להגיע החלק הקל, ירידה זה לילדים.

רק אם אתה הבן של ארנולד שוורצנגר.

אם בעלייה הייתי צריכה להתרכז בעיקר בלנשום, עכשיו אני צריכה להתרכז בלנשום ולהימנע מליפול על הפנים. מחכה לנו ירידה של תשע שעות. כל מה שטיפסנו ביומיים. רגל רודפת רגל, יד רודפת יד, ואני רודפת אחרי כולם. אני מאבדת את מיקומי בטור.

פתאום פאלם נעצר. נחש חמוד שכח לתת לנו זכות קדימה. זהו, עד כאן! מילא העלוקות, מילא שריר התאומים שלי, מילא האורז, ומילא ששלושה ימים לא ראיתי שירותים. אבל נחש, זה כבר יותר מדי, ועוד ירוק כזה. מסתערב. מעניין אם גם הוא טיפס לפיסגה עם צוות משלו. הוא בטח לא עשה את כל הטרק.

בזמן שאני מנסה להבין לאיזו יחידת חילוץ תאילנדית להתקשר, פאלם פשוט עומד במקום ומחכה שהנחש יעבור. אנחנו ממשיכים לרדת. בכל צעד אני לומדת שוב שלשכב על החוף זה הרבה יותר נעים מלטפס על הר.

כל הדרך אני חושבת לעצמי כמה יפה, ירוק ושלו פה, והלוואי שאסיים את זה בריאה ושלמה. לא מתאים לי לסובב עכשיו את הקרסול. בניתי על לעשות את זה במסיבת פול מון בקופנגן. בהפסקה השלישית אני שואל את סם, "זה עוד ארוך, דרדסבא?"

"אולי עוד שעה וחצי", היא עונה.

"מה זה אולי, אמרת שכבר עשית את הטרק הזה, לא?"

היא רק עונה שוב "maybe" ומציינת שכל הכבוד לי, זה נחשב טרק קשה בהשוואה לאלה של הודו ונפאל, כי אין כאן שביל מסודר. שוב אני אוחזת בענף כדי לא ליפול, ושוב מתברר שהוא בכלל לא מחובר לעץ כלשהו, ושוב אני נופלת על פאלם. תנשק אותי כבר!

"סם, כמה זמן עוד נשאר?"

"אולי עוד שעה".

אני מבטיחה לעצמי שמעכשיו אני לא מסתכלת בשעון, טקטיקה שבטח תגרום לזמן לעבור מהר יותר. מחכה בסבלנות, ואחרי נצח שואלת שוב.

"עוד שעה. אולי".

אני מבטיחה לעצמי לטפל בה כשנגיע לסיום. מייד אחרי ההחייאה. בראש מתחילים לנקר ספקות אם הירידה הזאת תסתיים אי פעם. ואיך. 

פתאום אני מתחילה לשמוע קולות של ילדים טובלים בנהר. משמע, אנחנו ממש קרובים לסיום. אני מתמלאת אנרגיה מחודשת. המסלול נהיה יותר מישורי, העצים כבר לא מכסים את השמיים. אני יכולה לראות את הרקיע. השעה 4 אחר הצהריים, ואנחנו כמעט מסיימים תשע שעות של ירידה תלולה. אני קולטת בזווית העין את טואי, המדריך התאילנדי, מחכה לנו בנקודת האיסוף, צועקת הללויה ומתחבקת עם כולם, אבל לא קרוב מדי, כי הם נורא מזיעים.

אני חושבת שאין באמת משהו שאני לא יכולה לעשות בחיים אחרי הטרק הזה. חוץ מלעשות שוב את הטרק הזה. עכשיו ברצינות, מדובר בחוויה של פעם בחיים, שאחריה גיליתי את עצמי מחדש. בקופנגן. 

הכתבת היתה אורחת של לשכת התיירות של תאילנד (TAT) וחברת התעופה Uzbekistan Airways. 

צילם והדריך: Wa Sukkhiran

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו