פסח: מחשבות על הארץ המובטחת

פסח הוא חג ממשפחת ראש השנה ויום הכיפורים. בלי הבוהק השמשי של חג השבועות בעונה היפה של ארץ ישראל ובלי הרעשנים של פורים. ציפוי דק של עליצות - כגניבת האפיקומן וכמשחק באגוזים וחד־גדיא - אבל בשורשו הוא חג של חשבון נפש. לא רק סיפור היסטורי אלא בעיקר אקטואלי. נדידת עם ממצרים למולדתו לפני כ־3,500 שנים, ועד עתה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הרי אז העדיפו רוב בני ישראל את הגולה והעבדות הכרוכה בה על פני מסע מייגע אל הארץ המובטחת. במה זה שונה ממי שיושב על סיר הבשר ב־2015? ומי שיצא לדרך והתחרט נוכח הסכנות ואמר "ניתנה ראש ונשובה מצרים" לעומת יושבי הגולה הטוענים כי אסור לבנימין נתניהו לקרוא להם להינתק מהגולה גם על רקע חידוש האנטישמיות האלימה נגדם על אדמת אירופה?

אין שוני של ממש בין המבקשים לשוב אל עבודת הפרך לבין מי שנוהרים ליטול לעצמם דרכונים אירופיים נוספים. התירוץ הוא כמובן הנוחות שבדבר. המהות הפנימית היא שהמחויבות למולדת, ל"אין לי ארץ אחרת", היא בעירבון מוגבל.

בפרק ההיסטורי המכונן של אז מצוי כל הנרטיב הלאומי. סיפור עגל הזהב הוא רק לכאורה עבודת אלילים והעדפתה על פני המונותיאיזם. בפועל זו כניעה של ההנהגה לפופוליזם. קל יותר לסגוד לו מאשר להתחייב בהתמדה וברגעי פקפוק לערך רוחני עליון. לרקוד סביבו כאילו הוא מביא בכנפיו פתרון מוחלט לכל בעיה מאשר לומר להמונים הזקוקים למשהו להיתלות בו כי אין מבצע צבאי שיכול לחסל בעתיד הנראה לעין את חמאס וכל מחיר הדמים מכוון להרוויח עוד זמן ועוד שקט, ותו לא.

עגל הזהב הוא כניעה לרצון לגרש מעל פני האדמה הריבונית כל מסתנן מאפריקה שעה שבפועל היה לממשלה הישג ייחודי במתיחת גדר ההפרדה עם מצרים, והבעיה נפתרה עם סגירת הזרם, והעם היהודי יכול להרשות לעצמו להיות נדיב עם הנותרים בתוכו ולחדול מלרדפם אלא לפזר אותם מדן ועד אילת.

ועגל הזהב הוא הפופוליזם כאילו האליל המוחשי מעניק את הביטחון המיוחל מפני הזר והבלתי נודע, וב־2015 ביטויו מתמצא במסע הפחדה כאילו המוני בוחרים ערבים מוסעים לקלפי, והם מאיימים על הדמוגרפיה של מדינת היהודים. ממש כפי שאז חשש עם הארץ במצרים שמא היהודים ממלאים בהמוניהם מארץ גושן.

אז כעתה היתה נחוצה תבונה. גם ה־waze של משה רבנו הראה לו כי הדרך הקצרה לארץ ישראל עוברת ברצועת עזה, בארץ פלשת. אבל הוא רצה למנוע מלחמה; חשש מהעמדת האומה במבחן האש, ובחר נתיב ארוך ועוקף ונכנס לארץ ממזרח, מכיוון אחר. כפי שבצוק איתן רשמו נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ובני גנץ 52 ימי מלחמה עם הפחתה משמעותית בשיעור הקורבנות, אך בלי להפחית כהוא זה מהצלחת המבצע, שממילא תוצאותיו היו מוגבלות מראש.

בכל דור חוזרים דפוסי הבעיות אל נקודת המוצא. בפרשת השחיתות של עכן בן זבדי בן כרמי בן זרח למטה יהודה, שנחשפת בעיצומו של המסע לכיבוש הארץ, שהוא פרק הסיום ליציאת מצרים, לא הניח האתוס היהודי למצב המלחמה לדחות את המאבק בעבריינים. כל כך דומה לדחיית הטענות הפסולות נגד הדחת "ראש ממשלה מכהן" בשל המתיחות הביטחונית. עכן שילם את מחיר החטא באחת, ראש הממשלה החוטא של ימינו בתהליך מתמשך.

הוא שנאמר כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מפני שזו גם האמת.

 

ארבע קושיות

איני יודע לאיזו קטגוריה ישייכו אותי - חכם, תם, רשע או שאינו יודע לשאול - אבל מכל אחת מהן עולות ארבע הקושיות הבאות:

• אין ספק שבנימין נתניהו מנהל מערכה נכונה נגד הסכם הגרעין עם איראן. הוא הסכם רע. אך מדוע עבר הוויכוח הלגיטימי לעימות אישי כה חריף עם ברק אובאמה? הן ממילא הנשיא האמריקני לא שוכנע מנאום נתניהו בקונגרס, והתוצאה היא שכך או אחרת ייחתם הסכם עם איראן, ותהיה הידרדרות ביחסים עם הממשל האמריקני המממן את ביטחון ישראל. מי היה צריך את זה כשאפשר להתנגד בלי להגיע לפיצוץ?

• ברור שישראל מתנגדת להסכם. נתניהו קרא לחתור לטוב ממנו. עדיין באים מומחים כדן מרידור, הפרופסור יצחק בן־ישראל והד"ר אמילי לנדאו וטוענים כי טוב הסכם רע מהמשך המצב הקיים. מה עמדת נתניהו כלפי טיעון זה, שאמנם אינו חלופה למאבקו נגד ההסכם, אבל מבוסס על יצירת מדרג מרכך ומתקן בסולם השגיאות?

• ברור גם שאבו מאזן אינו מעוניין בשלום עם ישראל לא פחות מנתניהו, ואולי אפילו יותר. כיצד, אפוא, אירע שהפלשתיני מתקבל בעולם כשוחר שלום והישראלי כעוין לו? האם בחישוב של עלות־תועלת פוליטי כדאי היה לנתניהו לפרוש מנוסחת שתי המדינות לשני העמים רק כדי שאורן חזן, במקום ה־30 ברשימת הליכוד, ייכנס לכנסת?

• מדוע נתניהו ויצחק הרצוג מבזבזים זמן? הרי נפשם יוצאת למפגש ולשיחה. אז מה להם ולמשחקי הכבוד האלה מי יטלפן אל מי, ומי ייזום שיחה? לפני כ־2,700 שנים נמנעו הנביא ישעיהו והמלך חזקיהו הצהובים זה לזה ממפגש. כל אחד סירב ללכת אל משנהו. עד שבורא עולם נכנס לתמונה. הוא גרם לחזקיהו לחלות והורה לנביא ללכת אליו במסגרת מצוות ביקור חולים. האם ב־2015 יש צורך בהתערבות אלוקית? לא מספיק שנתן אשל ושמעון בטאט יסדירו מפגש?

 

להקים, ובהקדם

אם נכון שבנימין נתניהו מעוניין בהקמת ממשלה ימנית צרה, או אינו יכול לגבש קואליציית אחדות עם המחנה הציוני, יש לו דרך לסגור עניין בהקדם. אין טעם למתוח את העצבים ולהמתין לרגע האחרון. הנה עצת זהב כפולה, תרומה לקהילה:

• סגירה הרמטית עם משה כחלון. דחייה של תביעתו להחזיק בוועדת הכספים. הוא יוכל לעבוד בהתאמה גם עם משה גפני. לא ראוי שוועדת הכספים תהיה כלי בידי שר האוצר. נחוצה מידה של חציצה.

תביעתו של כחלון לקבל לידיו את מינהל התכנון ואת מינהל מקרקעי ישראל לא רק סבירה אלא מועדפת. אלמלא דרש זאת היה צריך להציע לו גופים אלה. איחוד התכנון ומינהל המקרקעין הוא תנאי הכרחי למציאת פתרון יעיל למצוקת הדיור הגדולה.

• נתניהו מבקש להגדיל את הממשלה ל־22 שרים (ועוד ראש הממשלה עצמו). בהסתמך על ההנחה שיימצא לכך רוב בכנסת יש ביכולתו לקצר את המשא ומתן עם השותפים מימין. זאת בשיטת הפירמידה ההפוכה: להתחיל בחלוקת התיקים החיוניים דווקא בקרב שרי הליכוד.

בהנחה שיקפיד להשאיר לשותפים תיקים כבדים וחשובים, ולא רק משרדים זניחים וזוטרים, הוא יחדיר בהם חוסר שקט. מין תחרות בינם לבין עצמם מי ייהנה מנתח גדול יותר לאחר ששרי הליכוד - כמעט מחצית מהממשלה - כבר באו אל המנוחה והנחלה והתיק.

בתוך שבוע ימצא את השותפים הקואליציוניים ממתינים לחתום על ההסכמים. כדאי לנסות פעם ב־20 כנסות. 

 

הלכו שולל אחריו

המתנתי באולם הומה לפסק דינו של אהוד אולמרט. ב־2012 נמנעתי מלבוא בשערי בית המשפט. נכחתי לצידה של שופטת המחוזי ברכה תום־אופיר באולפן ערוץ 10 ושנינו נדהמנו לשמוע כי עמיתיה מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל זיכו את אולמרט הצוהל מפרשת מעטפות הכסף שקיבל ממשה טלנסקי.

בו במקום התבטאתי בעקבות השופטת כי יש מקום לערעור מטעם הפרקליטות. לא ייתכן, שהמעשה אשר נחשף לעיני השופטים הירושלמים אינו בבחינת עבירה פלילית. אמנון דנקנר - שבהזדמנות זו הציע לפרקליט המדינה משה לדור להתאבד - גינה אותי בלשונו המחוספסת "כלב השב אל קיאו" ו"עלוקה".

עתה נכנסו השופטים לאולם. רבקה פרידמן־פלדמן תפסה את מקומה של ארד, שלא רק נטשה את השיפוט אלא ירדה גם מירושלים לשפלה. צבן קרא בקול מונוטוני. אולמרט הבין מייד כי הפעם מעשיו נחשפו, והורשע. פניו נפלו, אבל ראיתי לנגד עיניי דווקא את יוסף (טומי) לפיד, שהלך לעולמו לפני כשבע שנים.

בין לפיד לביני התקיימה לאורך השנים ידידות שידעה עליות ומורדות. בעיקר היו מורדות בניתוח משמעות החקירות נגד אולמרט. בסוף השבוע האחרון לחייו התכנסה חבורה קרובה של ידידים סביב מיטתו, וכפי ששמעתי מפי שנכח במקום, אולמרט הבטיח לו כי הוא משאיר עלי אדמות חבר חף מפשע. מי שסיפר לי ניסה לשכנע שאולמרט הוא אכן כזה מפני ש"ברגעים כאלה לא משקרים" אך בתי המשפט משוכנעים אחרת.

במהלך השנים תהיתי מדוע הלך לפיד שולל אחרי אולמרט. הוא אהב בכל נפשו ובכל מאודו את עליזה ואהוד, והיה נקי כפיים. שיא השחיתות הנהנתנית שטומי יכול היה לדמיין לעצמו הסתכם במנת שניצל וינאי, או במרק גולאש ואפילו בעוגת פרג. כמי שכל כך אהב את האולמרטים לא יכול היה להעלות על דעתו שחברו הטוב צובר כסף רע בלי להסמיק.

לפני שנה ניתן פסק הדין של השופט דוד רוזן בפרשת הולילנד. מייד החלו חבריו של אולמרט להשמיץ את השופט. עתה אפילו שניים משלושת השופטים שזיכוהו ב־2012 הרשיעו אותו ללא היסוס. זה יום עצוב. לא רק לי שהייתי חברו אלא לכל אזרח ישראלי. אך כמה מעמיתיי בתקשורת דבקים בשאלה השגרתית (אם כי הלגיטימית) אם אין זה מזעזע שראש ממשלה ייכלא בבית הסוהר במקום לתהות אם אין זה מזעזע שאדם אשר נטל שוחד הצליח להתברג לתפקיד ראש הממשלה.

אין תשובות לשאלות המבוססות על "אילו", אבל בליבי פנימה אני דבק בתחושה כי בשלב זה דנקנר היה נותר קול יחיד לסנגר על אולמרט. לא טומי, לא האיש אשר אהוד שלח לשכב למענו על הגדר, ועד לרגע זה לא שמעתי כי טילפן אל משפחת לפיד לבקש סליחה על מה שעשה לאבי המשפחה שאיננו עוד.

הדבר מעלה גם תהייה לגבי נחיל העיתונאים שתמכו באולמרט, ובתוך כך תקפו את העוסקים בכינון שלטון החוק כמיכה לינדנשטראוס ומשה לדור בחסות מנחם (מני) מזוז ויעקב בורובסקי וירון זליכה, וזה שנה גם השופט דוד רוזן. רוב העיתונאים אינם ראויים לשימת לב. אבל שניים ראויים: נחום ברנע שלמחרת הזיכוי ב־2012 כתב מאמר נוקב נגד לדור; ובן כספית, שבהסתמך על לימודי המשפטים שלו המעיט וצימצם בהיקף עבירותיו של אולמרט. עתה היה עליהם ליידע את הציבור כי טעו, ומצטערים.

עליהם להבין כי אין רופא ומשפטן וקצין ואדריכל מצטיינים שלא טעו. אמינותם של המכירים בטעותם אינה נפגעת, להפך. שיסמכו עלי, "סטודנט ידע אישי".

אולמרט // צילום: איי.אף.פי

 

הגיע זמן קריאת שמע

עוד בעניין זה: חלפה שנה מאז גזר דוד רוזן את דינם של נאשמי פרשת "הולילנד", וההכרעה בערעור שהוגש לבית המשפט העליון בוששה עדיין לבוא.

חלפו כבר ארבעה חודשים מהדיון בעליון, והציבור בישראל תוהה ומבקש לומר לשופטים היושבים על המדוכה ברוח ההגדה כי הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. בפרשת "הולילנד" אין דיון נוסף וכולם סיכמו את דברם. למי ממתינים, אפוא, השופטים סאלים ג'ובראן, יורם דנציגר, ניל הנדל, עוזי פוגלמן ויצחק עמית? בית המשפט העליון צריך לתרום את חלקו להסרת מעלליו הפליליים של אולמרט מסדר היום הציבורי.

 

נוסעים להתאהב

בשבוע הבא תימצא חניה בשפע בערים הגדולות, העמוסות. צבעי הכחול־לבן שוב יבצבצו לאורך המדרכות.

הפקקים יעברו אל הכבישים הבין־עירוניים. העם בנסיעה. חלק מהציבור שנדמה לו כי הארץ הזהובה הזאת קטנה עליו; החלק שאינו מתפעם מהאביב שבו נראית ארץ ישראל כמו סרט שצולם מתוך מגילת שיר השירים - "אל גינת אגוז" ו"הנצו הרימונים" ו"נלינה בכפרים" - יחפש את אושרו בגלידה הניו־יורקית או באטרקציות אחרות ביבשות פחות מפותחות.

אך רוב עם ישראל ישוטט בארץ לאורכם ולרוחבם של מסלולים שהוכנו מראש, וההיצע גדול ורחב ומרהיב. מי שירצה לשלב משוש תבל עם התועלת שבתובנה באשר לאירועי הקיץ האחרון מול ארץ פלשת - ייסע להתאהב מחדש בחום־צהוב שביישובי עוטף עזה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו