רבקה הישראלי מתיישבת על הכיסא ליד מיטתו של בעלה, יהודה יצחק, בבית החולים. היא מניחה על ברכיו תמונה משותפת של ילדיהם, ארז וצוריה, מבטיחה שהם יבואו מאוחר יותר. היא קוראת לו בשמו, מרימה את ראשו, מבקשת שיסתכל עליה, עליהם. מתגעגעת. סוגרת מעט את התריסים בחלון הצמוד למיטתו כשנראה שקרני השמש מפריעות לו.
כבר חצי שנה ששניהם כאן, במחלקת שיקום ראש בשיבא. חודשיים לפני כן היו בטיפול נמרץ בסורוקה. עברו שם את הקיץ הנורא. את החורף. עכשיו הגיע האביב. יהודה נמצא במצב הכרה מינימלי, אחרי שנפגע קשה בראשו במהלך הלחימה בעזה. הוא שוכב במיטה, פוקח את עיניו, לעתים מזיז את רגלו הימנית, לעתים עולה חיוך על שפתיו. "אנחנו יודעים שהוא שומע ומרגיש, הוא פשוט כלוא בתוך עצמו ולא מסוגל להגיב", אומרת רבקה. והיא, שנשואה לו כבר שלוש שנים, מחכה לו. מלטפת, מחבקת, מרגישה שהוא שומע כל מילה. ויש לה רק מילים טובות להגיד לו.
בכל בוקר היא באה לבית החולים, ובשעות אחר הצהריים חוזרת לביתם שבתל אביב, לטפל בילדים. הוריו, תושבי היישוב עפרה, מתחלקים במשמרות. האם איריס (45) באה גם היא בבקרים. עד הפציעה היתה מורה ורכזת שכבת י' באולפנת עפרה, אבל מאז לא שבה לעבודה. בצהריים מגיע האב דוד (47), אחרי שהוא מסיים את עבודתו כמחנך בתלמוד תורה מורשה שבירושלים. בשבתות ישנים בני המשפחה בחדרי אירוח סמוך לבית החולים, במימון משרד הביטחון.
על הקירות בחדר תלויות תמונות משפחתיות. שניהם עם צוריה בטיול, כשהיתה תינוקת. היום היא כבר בת שנתיים, פעוטה עם קוקיות וחיוך שובה. ארז הקטן נולד כמעט חודש אחרי שאביו נפצע. בתמונות הוא כבר בן שבעה חודשים, מחייך למצלמה. תינוק שמתחיל לגלות את העולם ואת המציאות שאליה נולד.
רבקי, קוראים לה חבריה. היא בת 23, מבריקה, יפה. חדורת אמונה ואופטימיות, לצד תפילה שיהיה טוב יותר. מחייכת הרבה כשמדברים על הילדים ועל יהודה שלה.
ביום־יום היא נעזרת בבנות המשפחה ובחברות, שלעתים ישנות אצלה ועוזרות עם הילדים. גם בני הקהילה מטים שכם. כשהיא מרגישה מחנק, היא יוצאת לטייל. הולכת לים, נפגשת עם חברות, "מנסה להיות קשובה לעצמי ולמצוא את הדברים שייתנו לי כוח להמשיך לגדל את הילדים שלי ולהיות עם יהודה עם הכי הרבה שמחה.
"זה הזוי, לעבור תהליך של אובדן בלי לאבד את האדם. להתגעגע לאדם שנמצא מולך, כי זה לא האיש שאת מכירה. אני אופטימית ואני מלאת אמונה, אבל אני לא מסתפקת בזה שהוא יזיז את היד. אני לא במקום של להתרגש מכל דבר, אלא רוצה לראות משהו משמעותי יותר. כל עוד אני לא מרגישה שיש שיפור משמעותי במצב שלו, שהוא מְתקשר, אני זהירה.
"יהודה תמיד אמר שכדי שרוב האנשים יחיו חיים נורמליים, צריך כאלו שיחיו חיים לא נורמליים. לכן בחרנו בחיי צבא. היום אני מבינה שהמציאות שלנו היא כנראה הלא נורמלית, כדי שאחרים יוכלו להמשיך לחיות את חייהם כרגיל".
יהודה, בן גילה, נולד ביישוב פסגות, אבל מגיל שנה הוא בעפרה. בן בכור במשפחה בת שישה ילדים. אחיו איתן, הצעיר ממנו בשנתיים, משרת כיום בפלס"ר צנחנים. תהילה (20), יאיר (17 וחצי) והתאומות מוריה ורני (14). "כל כולו היה נתינה", מספרים עליו כולם. הדריך בבני עקיבא, התנדב במד"א ובאיל"ן. החניכים מפעם באים לבית החולים לבקר.
את רבקה הכיר דרך חבר משותף. כשהיו בני 20, התחתנו. עברו לגור יחד בתל אביב, ליד הוריה של רבקה.
"רבקה, יהודה וצוריה בימים יפים יותר. "הוא היה יכול לשרת קרוב לבית"
בנובמבר 2012 התגייס יהודה ליחידת רימון בחטיבת גבעתי. "הוא היה יכול לשרת קרוב לבית, כי הוא היה נשוי", אומר האב דוד, "אבל הוא בחר לא רק להתגייס, אלא ללכת ליחידה מובחרת. אפילו כשהמפקדים בגיבוש אמרו לו שהוא לא יצליח כי הוא נשוי, הוא הצליח והתקבל. במהלך הטירונות נולדה צוריה. זה אדם שעם ישראל חשוב לו, אז חשובה לו הנתינה".
רבקה, שהיתה אז בלימודי ריפוי בעיסוק במכללת מבח"ר בבני ברק (שלוחה של אוניברסיטת חיפה), עודדה את בעלה. "יהודה יצא הביתה כמעט בכל שבת. כשהוא היה בצבא, הוא היה כל כולו בצבא, וכשהוא בא הביתה, הוא היה נותן את כל כולו בבית. שוטף את הבית בשישי, מכין אוכל, עוזר עם צוריה. זה לא שהוא היה פחות אבא או פחות בעל בגלל שהוא היה בצבא. היה הולך לישון מאוחר ביום שישי בלילה וקם בשבת בחמש בבוקר, ללמוד. אם צוריה היתה קמה באמצע הלילה, הוא היה ניגש אליה".
"לא משנה מי פגע בו"
כשהתחיל מבצע צוק איתן, יהודה היה בהכנה לקצונה. הוא הספיק לבוא הביתה כמה פעמים, להיות עם המשפחה בחדר המדרגות כשנשמעו האזעקות בתל אביב. בשבוע שלפני הפציעה הוא שוחרר לרגילה והספיק גם לבקר חבר פצוע שאושפז בעין כרם, אבל לא מצא מנוחה.
"הוא כל הזמן אמר: 'מילא אם הייתי עכשיו בהכנה לקצונה, אבל שאני אהיה ברגילה?'" רבקה עוצמת את עיניה. "זה שיגע אותו שהוא לא שם, אז הוא ביקש מהמפקדים שלו לחזור ללחימה. הייתי בחודש התשיעי, עם צוריה בבית, אבל הסכמתי שייצא, כי הוא אחד כזה שמשתתף בהכל".
יהודה נסע לדרום ביום שני, 28 ביולי, והיא לא דאגה. "מהרגע הראשון הוא הכין אותי לזה שהוא אולי ייכנס לעזה. היתה לי הרגשה טובה שהוא יהיה בסדר. אפילו השלמתי עם זה שהוא כנראה לא יהיה איתי בלידה. כשצוריה נולדה, הוא היה בבית במקרה לחופשה, ולכן גם בא איתי לבית החולים".
יהודה התלבט אם לספר לאמו שהוא נכנס לעזה. בסוף סיפר. איריס מודה שגם כששמעה שהוא נכנס, לא דאגה לו. "יש לי עוד בן בצנחנים, שהיה בפנים 18 יום ולא היה איתו קשר, אז דאגנו. אבל מיהודה שמעתי כל הזמן. זה היה כאילו בסדר".
יהודה וצוערים נוספים הצטרפו ללוחמי גבעתי, שכבר היו כשבוע וחצי בדרום הרצועה. ביום שישי, כשהדר גולדין נחטף, הם עברו לרפיח, במסגרת הניסיונות לחלצו. כשלוחמי גבעתי הגיעו למרכז אימונים של חמאס, לוחמי גבעתי נקלעו לקו האש של כוחות הנדסה, שפוצצו בתים באזור כדי להכין ציר התקדמות. יהודה נפגע מרסיס של רקטה, שחדר לראשו.
יהודה (כורע, שלישי משמאל) עם חבריו מגבעתי במהלך מבצע צוק איתן. התלבט אם לספר לאמא
"זה לא משנה כל כך מי פגע בו", אומרת רבקה. "אם היתה טעות, אני בטוחה שהצבא יטפל בזה".
הוא פונה בנגמ"ש אכזרית עד לגבול ישראל, ואחר כך הובהל לסורוקה במסוק. רבקה, שעוד הספיקה לדבר איתו ביום חמישי, היתה אז בבית הוריה שבתל אביב.
"השתדלתי כל הזמן לא להסתכל בחדשות, כדי לא לדאוג. ביום שישי באחת בצהריים שמעתי על הסיפור של הדר גולדין ונבהלתי. גולדין היה חבר של יהודה, היתה לי תחושה שיהודה נמצא שם באזור. אפילו התקשרתי לשלישה של היחידה שלו, אבל לא ידעו להגיד לי כלום. הבנתי שיש בלאגן גדול, שהכל קורה מאוד מהר. היתה לי תחושה פחות טובה".
בשעות הצהריים המאוחרות הגיעו המודיעים אל בית הוריה של רבקה.
"פתאום היתה דפיקה בדלת", היא מרימה את מבטה בעיניים מזוגגות. "אמא שלי פתחה את הדלת וקראה לי מהחדר. ראיתי שני קצינים, ולא הייתי מופתעת. הם אמרו שהוא פצוע, אבל אני לא האמנתי להם. במשך עשר דקות הם היו צריכים לשכנע אותי שהוא בחיים, שהוא רק פצוע. הסיטואציה הזאת של שני קצינים בדלת זה משהו טראומטי. לא ידעתי שככה מודיעים גם על פציעה.
"מזל שהייתי עם התיק עלי, כי לא היה מצב שאארגן לעצמי משהו. אחותי הכניסה את כל הדברים לתיק, ואני ירדתי למונית עם אמא שלי. רק כשנכנסתי למונית והם אמרו לנהג שייסע לסורוקה, הבנתי שהם לא משקרים. הוא באמת פצוע. צוריה נשארה עם אבא שלי ואחותי בתל אביב, ואנחנו נסענו. וכל הזמן שאלתי אותם אם כבר הודיעו להורים שלו".
עשרים דקות אחרי שרבקה ידעה, הקישו המודיעים על דלת משפחת הישראלי בעפרה.
"כשהגענו לסורוקה, נרגעתי. יהודה בדיוק יצא מניתוח, בקושי זיהינו אותו, אבל הרגיע אותי לראות אותו. כשאת חושבת על פצוע קשה, את לא יודעת למה לצפות. הוא נראה אותו הדבר, רק מונשם ומורדם ועם כל המכשירים. כאילו הוא ישן. באותו רגע זה הרגיע אותי. עדיין לא הבנו מה חומרת הפציעה.
"הרופאים הכניסו אותנו לחדר והסבירו שהפציעה ממוקדת, מרסיס שנכנס לראש. אמרו שהשבוע הראשון הוא עניין של הצלת חיים, ושכרגע מצבו יציב. היה איזה תהליך של בצקת שנוצרה וזיהום, אבל אז עוד היה נראה שהפציעה קלה יותר. רק אחרי כמה ימים הבינו שזה חמור יותר. הוא נכנס לעוד ניתוח ועוד ניתוח, ואני נשארתי במלון בבאר שבע. ההורים שלי הביאו את צוריה, שתהיה איתנו עד תחילת שנת הלימודים, ואז היא חזרה לתל אביב".
חודשיים היה יהודה מאושפז במחלקת טיפול נמרץ בסורוקה. עבר חמישה ניתוחים מצילי חיים. החברים ובני המשפחה לא עזבו אותו לרגע. התנחמו מהחיבוק החם של עם ישראל, קיוו לנס.
"היינו בטוחים שבעוד יום־יומיים הוא מתעורר. אולי לא חוזר לצבא, אבל חוזר לעצמו. כל הזמן אמרתי לו שהוא צריך להתעורר כי אני כבר צריכה ללדת, וכדאי שאלד קרוב לבית בתל אביב, לא בבאר שבע. אבל הימים עברו, וחלה החמרה במצבו, והבנו שאנחנו עומדים לפני דרך ארוכה".
אחרי הפציעה הגיע לבית החולים חייל מהצוות של יהודה וסיפר לאיריס ולדוד ששאל את הבן שלהם בשביל מה הוא בא, הרי יש לו אישה בהריון וילדה, ויהודה ענה לו שדווקא בגללן הוא בא. "שההסתכלות צריכה להיות רחבה, לא מצומצמת, לא שכל אחד יסתכל על עצמו ומשפחתו, אלא על כל עם ישראל", אומר דוד. "כי כשההסתכלות היא כזאת, אז גם המבט על המשפחה הרבה יותר עמוק ואיכותי.
"אחרי הפציעה, אחד החיילים שלו בחר להכין עליו עבודה, בתור האדם שהשפיע עליו הכי הרבה בחייו. הוא ציין כל הזמן את המשפט שאפיין אותו בצבא: 'רבאק, חדות ורבאק'. וזה הוא. נותן את כל כולו".
האם איריס: "העובדת הסוציאלית אמרה לי: 'הבחור הזה נלחם בשבילנו, ואנחנו שטיח בשבילו'. הצבא וצוות בית החולים עזרו לנו בסידורי מוניות כדי להגיע, בחתימה על מסמכים. אמרו לנו: 'תתרכזו רק ביהודה'. זו היתה תקופה מדהימה, בהתחשב בנסיבות. עם ישראל הגיע בהמוניו, הצבא עטף אותנו, כולם היו איתנו, הקהילה הדתית בבאר שבע, הקהילה שלנו בעפרה והקהילה של רבקי מישיבת מעלה אליהו בתל אביב. כולם עזרו לנו מאוד, גם בדברים שאפילו לא חשבנו עליהם, כמו אוכל ותמיכה נפשית".
"זכותו לראות את הילדים"
על ברכיו של יהודה מונחת עכשיו תמונה של ארז. תינוק מתוק עם עיניים בהירות. יהודה בוהה בתמונה בפנים שלוות. כשרבקה מביאה את ארז לביקור, היא מניחה אותו קרוב ליהודה. שירגיש את אבא. צוריה מטפסת בעצמה על המיטה, מתישבת לידו. קוראת לו "אבא", בתקווה שיתעורר ויחייך אליה שוב.
"בחודשיים שבהם יהודה היה מאושפז בטיפול נמרץ, צוריה לא פגשה אותו. סיפרתי לה שהוא חולה, ובגלל זה הוא בבית חולים. אחרי שהוא עבר לשיקום בשיבא, התלבטתי אם להביא אותם לבית החולים או לא, אבל הגעתי למסקנה שזה יכול לקחת עוד הרבה זמן ורציתי שהם יהיו חלק מהתמונה. זו גם זכותו של יהודה לראות את הילדים שלו.
"כשהבאתי את צוריה בפעם הראשונה פשוט אמרתי לה: 'הנה אבא, הוא אוהב אותך והוא מתגעגע אלייך'. היא באה אליו מאוד בטבעיות, לא נרתעה, כלום. אני בכלל לא יודעת אם היא זוכרת יותר מדי איך הוא היה קודם.
"עכשיו זה מאוד טבעי בשבילה. היא מטפסת עליו, משחקת איתו, לא מסתכלת עליו מוזר. היא לא שואלת דברים מיוחדים".
ב־21 באוגוסט, כעשרים ימים אחרי שיהודה נפצע, התעוררה רבקה באחת בלילה בחדרה שבמלון לאונרדו בבאר שבע. "הייתי כבר שישה ימים אחרי תאריך הלידה המשוער, כאילו הגוף שלי אמר, רגע, נחכה שהוא יהיה בסדר", היא צוחקת, "אבל באמצע הלילה התחילו צירים. הייתי עם צוריה בחדר, ואחותי היתה עם בעלה בחדר השני. קראתי לה, בעלה שמר על צוריה, ובחמש בבוקר לקחנו מונית לסורוקה. אמא שלי הגיעה קצת אחר כך".
היא הוכנסה מייד לחדר הלידה, כשבמרחק כמה בניינים, באותו מתחם, שוכב בעלה. "בבית החולים כבר הכירו אותי, ואיך שהגעתי התייחסו אלי ממש יפה. לידה זה דבר קשה, אבל כל הזמן חשבתי על זה שאם יהודה נמצא במצב שבו הוא נמצא, אני צריכה להיות עכשיו הכי חזקה, לחשוב עליו ולהתפלל בשבילו. הוא היה אז מורדם ומונשם, לא ידענו מה יהיה איתו הלאה. הצוות היה נפלא. בהתחשב בסיטואציה, זו היתה הלידה הכי טובה שאפשר לעבור".
ארז נולד שבוע לפני הפסקת האש. רבקה נשארה במחלקת יולדות שלושה לילות, מזגזגת בין הנקה של ארז לביקור אצל יהודה בטיפול נמרץ, לפני שחזרה למלון בבאר שבע.
איריס: "לא היינו מסוגלים לארגן ברית, אבל בסורוקה דאגו לזה. יום לפני הברית שאלו אותנו איך אנחנו רוצים לעשות את זה, והרימו את האירוע במסדרון הארוך בכניסה למחלקת טיפול נמרץ. הזמינו עשרות חברים, בני משפחה ואנשי סגל. אנשי הקהילה הדתית בבאר שבע הביאו צלמים וקייטרינג, החברים מעפרה הביאו כיבוד. מנהל המחלקה, ד"ר מוטי קליין, הסכים שיהודה יובא במיטה שלו עד הכניסה למחלקה, כדי שיהיה ממש קרוב".
הרבה דמעות נשפכו שם. דמעות של התרגשות, דמעות של התחדשות, דמעות של תקווה. כולם הביטו לסירוגין בתינוק החדש ובאביו, ששכב במיטה. ארז יחזקאל נקרא שמו בישראל, רבקה ויהודה החליטו על השם כמה חודשים לפני כן.
"סגרנו על ארז כמה חודשים לפני הלידה", פניה של רבקה מתמלאות אור. "זה מצחיק, שבוע לפני הפציעה באתי אליו עם רעיון לשם אחר, והוא אמר: 'לא לא, ארז'. הוא לא ידע עד כמה השם הזה יהיה מתאים לתקופה. החלטנו יחד להוסיף גם את השם יחזקאל, על שם סבא של יהודה".
"יש עוד פצועים מהמלחמה"
מאמצע אוקטובר יהודה כאן, בקומה השנייה של מחלקת השיקום בשיבא. כאן הוא עבר עוד שני ניתוחים ואינספור טיפולים. זו הקומה המיועדת לפגועי ראש. כעשרה פגועי ראש ממבצע צוק איתן הובאו לכאן. בקיץ היתה המחלקה עמוסה בלובשי מדים, במשפחות ובאזרחים, שבאו לשמח את ליבם את החיילים הפצועים. שמונה חודשים אחרי זרם המבקרים התמעט. רק שלושה פגועי ראש נותרו מאושפזים, ובהם רס"ן חגי בן ארי, שנפצע קשה מאוד בהיתקלות עם מחבלים בעזה.
"את מוריה, אשתו של חגי, הכרתי עוד כשהוא היה מאושפז בסורוקה", אומרת רבקה. "גם הם משפחה דתית, ועברנו הרבה ביחד. יש משהו מנחם בזה שאפשר לחלוק את המחשבות עם מישהי שעוברת בערך אותם דברים כמוך".
מספר המבקרים הצטמצם, אבל החברים ממשיכים לבוא, "בכל יום באים כמה. אני חושבת שרוב האנשים לא יודעים שיש עוד פצועים מהמלחמה הזו. חשוב שזה לא ייצא מהתודעה. יש פה פצועים שלא חזרו לחיים שלהם, שעדיין מתמודדים, ואסור לשכוח את זה".
דוד: "אני לא מרגיש שנשכחנו. אני מרגיש שאנשים מתפללים על יהודה כל הזמן. נכון שבאופן טבעי החיים חזרו למסלולם, וברור לנו שכך צריך להיות. החיילים שלנו נלחמים כדי שהמדינה תוכל לנהל אורח חיים נורמלי.
"אנשים באים ואומרים לנו: 'הביקור אצלכם נותן כוח', ואנחנו אומרים שאנחנו מקבלים הרבה כוח ותעצומות נפש כשאנחנו שומעים שאנשים חושבים על יהודה. אנחנו מרגישים שהמאבק על הבראתו הוא של כל העם. זה יהודה, האידיאל שלו הוא לחבר כמה שיותר חלקים מעם ישראל. והוא לא פיספס פה. חלק מזה שהוא שוכב כאן יוצר את החיבור הזה, שבאים לכאן כל סוגי האנשים, מכל הגוונים, ומתאחדים סביבו".
דוד ואיריס, הוריו של יהודה. "אנחנו לא מרגישים שנשכחנו" // צילום: יהושע יוסף
איריס: "יש פה צוות נהדר של אחים ואחיות, והם נותנים את הנשמה. כל כך הרבה אנשים וגופים ראויים לתודה, כמו עמותת רחשי לב, שעוזרת למשפחות של ילדים חולי סרטן ומתאמצת להקל עלינו את השהייה במקום. כמו מנהל בית החולים שיבא, שעוזר לנו מתי שאנחנו צריכים, ואפילו בא אלינו באחד הימים עם פצוע ממלחמת יום כיפור, שדיבר על שיקום ועודד אותנו קצת".
הם לא חושבים לרגע מה היה קורה אילו יהודה לא היה יוצא ללחימה. "זה היה לו ברור", אומרת רבקה. "הוא היה מאוד טוטאלי כזה. לפעמים אנשים שואלים, ככה סתם, למה הוא הלך לשם, הרי הוא לא היה חייב. אני לרגע לא חושבת שחבל שהוא יצא. גם אם יהודה היה יודע שזה מה שיקרה לו, הוא היה עושה את זה שוב".
איריס: "צדקת הדרך היתה נר לרגליו. הרי הוא נכנס לרפיח בעקבות החטיפה. זאת מלחמה, וזה מה שקורה במלחמה. ועכשיו יש הרבה אנשים ששומעים על המקרה ומציעים עזרה, כאילו עם ישראל גומל לו.
"אנחנו רגילים להיות מהנותנים, ולכן קשה לנו לקבל. יהודה עצמו בא מהמקום של הנותן, ועכשיו הוא במקום של המקבל. זה חיבוק לא ייאמן, שכולנו זקוקים לו, ועדיין לא נעים לנו".
"רוצה ילדים רגילים ושמחים"
הם לא עוזבים את מיטתו. לא מפסיקים להתפלל לשלומו, לדבר איתו, לטפל בו, לספר לו על החברים והמשפחה, על תלאות היום־יום. לאחרונה אמר להם אחד המטפלים החיצוניים, שיהודה צריך לשמוע רק דברים טובים. אז כשיש להם משהו פחות נעים לומר, בינם לבין עצמם, הם יוצאים מהחדר.
"הקושי הוא יותר נפשי", תאמר איריס מאוחר יותר, במסדרון. "יש פה שליחות, של יהודה, וחשוב לנו שעם ישראל ימשיך להתפלל ולתת לכולנו את הכוח. אני לא יודעת איך אפשר להתמודד אחרת. אנחנו מאמינים בכוח שלו, יודעים שהוא התחיל לעשות דברים וימשיך. אומרים לו כל הזמן שאנחנו פה, איתו ובשבילו, כולנו, כמה שהוא יצטרך, כי אנחנו אוהבים אותו מאוד".
"ואז יש רגע של חולשה, שאת מתגעגעת", עיניה של איריס מאדימות. "מתגעגעת לשמחה שלו, לעוצמות שלו, לשיחה פשוטה בין אמא לבן".
דוד: "אנחנו מעריצים אותו. הוא הבן הבכור, מורה הדרך לאחים שלו. תביני, אנחנו אנשים פשוטים, עוסקים באידיאלים וחינוך, אבל ריבונו של עולם הכניס אותנו למציאות של שליחות, בעצם היציאה שלו לשירות קרבי. אנחנו יודעים שיהודה וחבריו יצאו לקרב בשליחות של כל עם ישראל, ואם הוא נפצע, הכל מכוון מהשמיים, בחשבון הכללי של עם ישראל. כולנו תפילה שריבונו של עולם יקדם את עם ישראל לא דרך ייסורים וירפא את יהודה עם כל פצועי צה"ל הגיבורים".
אגף השיקום של משרד הביטחון מלווה אותם כל הזמן. "גילינו שם אנשים טובים שרוצים לעזור כמה שאפשר", אומרת רבקה. "הם נענו גם לבקשות חריגות שלנו, כדי להקל עלינו. מממנים לכל המשפחה את השהייה בחדרי אירוח בשבתות, איפשרו לי לקבל את הרכב שמגיע לו במקומו, כי הוא לא יכול להשתמש בו, עוזרים בהוצאות על המעון לצוריה ולארז, ודאגו לנו לליווי צמוד של עובדת סוציאלית ולטיפולים.
"אנחנו מתעסקים הרבה בביורוקרטיה. אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו, פשוט אלה הנהלים, והם מתישים. לפעמים אני מתרוצצת שעות כדי להגיש טפסים לכל מיני גופים לצורך קבלת החזרים ואישורים, במקום להתמקד רק בשיקום של יהודה. יהודה הוא חייל שנפגע במלחמה, ואם יהיו חלילה עוד חיילים שיקרה להם דבר כזה, לא הייתי רוצה שהמשפחות שלהם יצטרכו להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בדברים הללו, במקום בהבראה".
המשפחה פתחה חשבון מיוחד, המיועד לתשלומים בשביל טיפולים תומכים ביהודה, מעבר לטיפולים הניתנים בבית החולים לאורך כל שעות היום. הכספים מגיעים מתורמים בארץ ובחו"ל, שסייעו הרבה לפצועים מצוק איתן. "חלקם עוברים דרך עמותת משפחה אחת, שנותנת לנו אוכל וכספים לטיפולים משלימים".
רבקה הישראלי. "הייתי 6 ימים אחרי תאריך הלידה המשוער, כאילו הגוף אמר, רגע, נחכה שיהודה יהיה בסדר"
רבקה מרגישה שלא כולם יכולים להכיל את המצב שבו היא נמצאת כרגע. "לפעמים השאלות וההתעניינות במצב של יהודה מעיקות", היא משפילה מבט. "בהתחלה, כשכולנו היינו אופטימיים יותר וחשבנו שהדברים ילכו בצורה שכולנו רוצים, הרגשתי שהחברים והמשפחה איתנו, ורוצים להתעדכן כל הזמן ולשמוע דברים טובים.
"אבל כשהדברים לא זזו, וחלה החמרה, אנשים לא ידעו איך לאכול את זה. רציתי שידברו איתי ולא יפחדו לשאול, אבל שיידעו מה להגיד, כי לא התאים לי לשמוע סתם דברים כמו 'ברור שיהיה בסדר במהרה', דברים שלא מחוברים למציאות, מבחינתי.
"יהודה תמיד האיר פנים. עכשיו, כשאני הולכת לכל מיני סידורים, אנשים שהוא הקפיד תמיד להגיד להם שלום ולשאול מה שלומם, שואלים אותי מה שלומו. כמו המוכרת במכולת או פקידה בבנק. הוא תמיד היה זה שמתחבר לכולם".
חוסר הוודאות הוא הדבר הכי קשה בשבילה. "כן, אני אופטימית, אבל אני ריאלית. זה לא יותר או פחות אצלי, אלא כמו שני קווים מקבילים. מצד אחד אני אופטימית, ויש סיבה להיות אופטימיים, כי אנחנו נותנים לו את כל הטיפולים שאפשר ועושים הכל. מצד שני, אני לא יודעת שיהיה בסדר. אנחנו חיים את מה שקרה לו יום־יום, ועם כל האמונה, אף אחד לא מבטיח שהכל יחזור להיות כמו שהיה.
"היו לנו הרבה תקוות, חשבנו שזה יהיה שיקום מהיר, אבל אני מכינה את עצמי גם לאפשרויות אחרות. אם בהתחלה רק התפללתי שהוא יחיה, עכשיו אני מתפללת להרבה יותר מזה. אני לא אסתפק רק בזה שהוא יחיה, אני רוצה שתהיה לו איכות חיים. אני בטוחה שהוא שומע עכשיו, ומבין, ולפעמים הוא גם צוחק. השאלה לאן נגיע הלאה, כי זה לא מספיק.
"עם כל הקושי, הילדים נותנים לי כוח. יש לי בשביל מה לקום בבוקר. לא משנה מה יהיה, אני רוצה לגדל אותם כילדים שמחים, ואני משתדלת לעשות הכל בשביל זה. אני לא רוצה שיפנקו אותם או שיתייחסו אליהם בצורה מיוחדת. אני רק רוצה לגדל אותם כילדים רגילים ושמחים".
צוק איתן: 300 הוכרו כנכי צה"ל
סמל יהודה יצחק הישראלי שוחרר מצה"ל לאחר הפציעה בדרגת סמל. עד היום הוכרו כ־300 חיילים שנפצעו במבצע צוק איתן כנכי צה"ל, מהם יותר מ־150 פצועים הסובלים מרמת נכות של 20 אחוז ויותר, ותשעה פצועים שהוגדרו בדרגת נכות של 100 אחוז.
לכלל הנכים נבנתה תוכנית שיקום, בליווי צוות רב־מקצועי של אגף השיקום במשרד הביטחון. על פי ההערכות, עשרות חיילים נוספים יוכרו כנכים במהלך החודשים הקרובים, עם סיום הוועדות הרפואיות בעניינם. במקביל, מטפלת היחידה לתגובות קרב במשרתי קבע, באנשי מילואים ובחיילים משוחררים, שהתלוננו על בעיות נפשיות. עד כה הוכרו חיילים בודדים כנפגעי פוסט־טראומה, אולם מעריכים שככל שיחלוף הזמן, כך יאובחנו נפגעים נוספים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו