כנגד כל הסקרים

אשדוד, דימונה, קריית שמונה ועוד עשרות רבות של יישובי פריפריה תוארו בתקשורת לפני כשבוע ימים בלבד כעיירות רפאים, שתושביהן אדישים לבחירות ולתוצאותיהן. פרוספר עזרן מקריית שמונה ועמיתיו בדרום שירטטו ייאוש, ניתוק, ניכור ותחושה קשה של קיפוח והזנחה. כמעט הכל היה נכון, אבל אז הגיעו "סופת נתניהו" והבליץ התקשורתי ששיכנעו את מצביעי הליכוד המסורתיים להאמין שעדיין אפשר "לסגור את הפער בסקרים". 

בנימין נתניהו אמנם הודה חלקית במסגרת הבליץ הזה במחדלי הדיור, אבל בעיקר הזהיר מפני ממשלת שמאל הנתמכת על ידי הערבים. הוא הצליח לשכנע את הבוחרים הטבעיים שלו שאם לא יזכה ביותר מנדטים מהרצוג, גוש ימין גדול יותר לא יעזור אצל הנשיא. 

בתוך ימים ספורים חדל סדר היום החברתי־כלכלי מלהיות הגורם הבלעדי שמעצב את הצבעתם של תושבי הפריפריה. כמו במערכות בחירות רחוקות, שבו למחוזות הללו השבטיות ו"השיקול הלאומי־קיומי". ה"הם" וה"אנחנו". מאות אלפי תושבי עיירות פיתוח, בדרום, בצפון ובמרכז, מעוזי כוחו של הליכוד בעבר הרחוק, שבשתי מערכות הבחירות האחרונות הצביעו בשיעורים נמוכים - התעוררו לפתע. 

מה שתואר על ידי הסוקרים ערב הבחירות כבטן הרכה הפוטנציאלית של הליכוד, חזר והפך באחת למקור כוח. הצבעתם נשארה אמנם "קיומית", אבל לא רק במישור האישי־כלכלי, אלא גם במישור הלאומי. נתניהו, ללא ספק, גם הצליח לעורר בהם את תחושת השייכות למחנה, שנדמה היה כאילו כבתה.

הניצחון הענק של נתניהו ברגע האחרון, והכישלון הענק של הסוקרים באותו רגע אחרון, טמונים שם, ביישובי הפריפריה שאליהם כה מיעטו הפוליטיקאים והמתמודדים מכל המפלגות להגיע הפעם; במקומות שרק לפני שבוע היו נראים כ"מקומות שאין בהם בחירות".

עיון בתוצאות האמת של הקלפיות בעשרות יישובי פריפריה מלמד ששם השיג הליכוד את ניצחונו הגדול. לניצחון הזה תרמו גורמים נוספים. נגיע אליהם, אבל המפתח היה שם - הרחק ממעוזיו של הרצוג והמחנה הציוני בתל אביב, בהרצליה בחיפה, ברמת גן ובגבעתיים. 

המהפך שהרצוג הבטיח התרחש, אבל בכיוון ההפוך. שיעורי ההצבעה בעשרות יישובים בפריפריה קפצו מ־55-50 אחוזים ל־70-60 אחוזים ולעיתים אף יותר. רבים מיישובי הפריפריה, שבדרך כלל שיעור ההצבעה בהם נמוך משיעור ההצבעה הכללי, נסק, והתקרב הפעם לשיעור ההצבעה הכללי - 71.8 אחוזים.

הפערים בין הליכוד לבין המחנה הציוני ביישובי הפריפריה הם כמעט בלתי נתפסים: בבאר שבע זכה הליכוד בכ־38 אחוזים מקולות הבוחרים לעומת 13.5 אחוזים למחנה הציוני. באשדוד הביס נתניהו וזכה ב־31 אחוזים לעומת 8.5 אחוזים להרצוג ולבני. באשקלון ניצח הליכוד כשזכה ב־40 אחוזים לעומת 11.5 אחוזים בלבד שבהם זכה המחנה הציוני. בשדרות - 33.6 אחוזים לעומת 13.8 בלבד. בדימונה: 40 אחוזים מול כ־8 אחוזים, באילת כ־35 אחוזים לליכוד מול כ־17 אחוזים להרצוג ולבני. בקריית שמונה כ־39 אחוזים לליכוד מול 9.6 אחוזים למחנה הציוני. 

בנהריה זכה הליכוד במספר קולות כפול מזה של המחנה הציוני, ובצפת זכה הליכוד לניצחון מוחץ - כ־28 אחוזים - לעומת המחנה הציוני עם 4.7 אחוזים בלבד. בעפולה: הליכוד - 43.64 אחוזים והמחנה הציוני - 10.31 אחוזים. בקריית אתא זכה הליכוד במספר קולות כפול מזה של המחנה הציוני. ברמלה היה ניצחונו של הליכוד מוחץ במיוחד - 39.10 אחוזים לעומת 7.9 אחוזים. בלוד, בירוחם ובטבריה ניצח הליכוד בשיעורים דומים, ובאופקים הצביעו בעבורו כ־30 אחוזים מהבוחרים לעומת 5.14 אחוזים בלבד למפלגת המחנה הציוני.

המספרים של הליכוד ביישובי הפריפריה אינם משקפים את מלוא גודלו של ההישג, מכיוון שהפעם, בניגוד לבחירות הקודמות, הליכוד התמודד ללא ישראל ביתנו. העובדה שישראל ביתנו קיבלה אף היא מספר נאה של קולות בפריפריה, ולמרות זאת הליכוד גבר שם בנוק־אאוט על המחנה הציוני, מעניקה להישגו מימד נוסף.

ההרפתקה שעלתה ביוקר

את ניצחונו של הליכוד ואת כישלונם של הסוקרים ביססו (אך בניגוד לרושם שהצטייר בתקשורת - לא יצרו) מצביעי הבית היהודי. אלה אכן "נשכבו על הגדר" ברגע האחרון עבור נתניהו והליכוד. הם חששו שאם לא יעשו כן, והליכוד לא יהיה המפלגה הגדולה ביותר, עלול להיווצר מצב שנשיא המדינה ראובן ריבלין לא יטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה. 

למרות זאת, תרומת מצביעי הבית היהודי לניצחון הליכוד היתה צנועה. פרופ' אשר כהן, איש מדע המדינה וחוקר מערכות הבחירות בארץ שהתמודד בבחירות המוקדמות של הבית היהודי, מציין בהקשר זה שמפלגתו הפסידה שני מנדטים בלבד לליכוד, וכשני מנדטים נוספים לאלי ישי ולמפלגתו "יחד - העם איתנו" (שלא עברה את אחוז החסימה). הליכוד, כידוע, גדל בהשוואה לסקרים ולכוחו בכנסת היוצאת בהרבה יותר משני מנדטים, וחלק משמעותי מהגידול הזה הגיע, כאמור, מהפריפריה.

כגודל ניצחונו של בנימין נתניהו - גודל כישלונם של הסוקרים. הליכוד זכה בכ־30 מנדטים; 12 סקרי הבחירות האחרונים (שבוצעו בין 10 ל־13 במארס) העניקו לו בממוצע 21 בלבד. הסקר הקרוב ביותר לתוצאת האמת (למרות שעדיין רחוק) היה סקר "וואלה" שהעניק לליכוד 23 מנדטים. הרחוק ביותר היה זה של פרופ' קמיל פוקס בערוץ 10 שהעניק לליכוד 20 בלבד.

לעומת הכישלון בחיזוי התוצאה של מפלגת הליכוד, כל הסוקרים קלעו כמעט בול בתחזית שלהם לגבי המחנה הציוני (כל תוצאות המנדטים המופיעות כאן נכונות לשעת סגירת הגיליון ביום חמישי). 12 הסקרים האחרונים העניקו למחנה הציוני 25 מנדטים בממוצע. הרצוג ולבני זכו כידוע ב־24 מנדטים, אחד פחות מבסקרים.

הסוקרים צפו 13-11 מנדטים לבית היהודי, שבסופו של דבר השיג שמונה בלבד. הבית היהודי שילם מחיר כפול: הן את מחיר "החזרה הביתה" לליכוד והן את מחיר ההרפתקה של "יחד", שהתבררה כהימור חסר אחריות.

היו גם כמה הצלחות לסוקרים:  12 הסקרים האחרונים העניקו בממוצע לרשימה המשותפת 13 מנדטים. בפועל זכתה הרשימה בדיוק באותו מספר.הסקרים חזו 9 מנדטים לכחלון שהשיג 10; 5 לאביגדור ליברמן, שהשיג מנדט אחד יותר; 12 ליאיר לפיד, שהשיג 11 מנדטים; 8 לש"ס שהשיגה 7 מנדטים; 6 ליהדות התורה, שאכן השיגה אותם בזמן אמת; ו־5 למרצ, שגם קיבלה אותם. 

לעומת זאת כשלו הסוקרים בתחזיותיהם בנוגע למפלגת "יחד" של אלי ישי - בכל 12 הסקרים שפורסמו בשלושת הימים האחרונים שלפני הבחירות, "יחד" עברה את אחוז החסימה בסקרים, עם 4 מנדטים ולעיתים אף עם 5 מנדטים, אבל ברגע האמת כשלה.   

טעו - במגמה ובמאזן

העובדה שהסקרים שוב אינם חוזים את תוצאות הבחירות אינה מפתיעה. הסקרים לא חזו את הפתעת הבחירות הקודמות, יש עתיד שזכתה ב־19 מנדטים. הסקרים גם לא צפו את המירוץ הצמוד בין הליכוד וקדימה של לבני ב־2009, שבסופו נתניהו הרכיב את ממשלתו השנייה. הסקרים לא צפו את ההישג של רשימת הגמלאים ב־2006 (7 מנדטים), והסקרים שארבעה ימים לפני הבחירות הנוכחיות חזו הפסד בן ארבעה מנדטים לליכוד, כשלו כידוע גם הפעם. 

אולי לכן הגיעה השעה שגם אנו, צרכני הסקרים, נחדל להיות מופתעים מכישלונם הדי צפוי, שאפילו דובר בו מראש. הסוקרים רפי סמית ומנחם לזר הזהירו כבר לפני חודש ימים - בכתבה שפירסמתי תחת הכותרת "צפים עד הרגע האחרון" - מפני אפשרות ש־20 המנדטים המתלבטים יקבלו את הכרעתם בקלפי או ממש סמוך לה, כפי שאירע במערכות הבחירות האחרונות. סמית ולזר אף הגדירו כ"קבוצת סיכון" מבחינתם קבוצת נסקרים גדולה מאוד, שהשיבו להם כיצד יצביעו, אך גם הבהירו שאינם בטוחים לחלוטין שידבקו בנטייתם זו עד יום הבחירות. רבים מהסוקרים דיברו בימים האחרונים שלפני הבחירות על תופעת "החזרה הביתה" והשפעותיה האפשרויות.

ולמרות זאת, הכישלון גדול והסיבה שהביאה אליו עמוקה יותר. פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה, הממפה את מערכות הבחירות בישראל כבר יותר מ־30 שנה, חושף את "הסוד הגלוי השמור ביותר" של הסוקרים: "90 אחוזים מהאנשים שהסוקרים מבקשים מהם להשתתף בסקר - מסרבים להשתתף בו. 90 אחוזים! משמעות הדבר היא שעל כל אדם שמשתתף במדגם המייצג של כ־500 איש בסקרים יש עוד 9 בני אדם, שסירבו אפריורי להיכנס לאותו מדגם ולהשתתף במשחק הסקרת". 

לאלה, מדגיש וימן, יש להוסיף את מי שאומרים שעדיין לא החליטו, ואת אלה שהחליטו אבל עדיין לא בטוחים שמדובר בהחלטתם הסופית. הפעם, מוסיף וימן, הסקרים טעו לא רק בתוצאות אלא גם במגמות, וגם במאזן הבין־גושי.

כוחה של ספירלה

פרופ' אברהם דיסקין, מומחה למערכות בחירות בישראל וחוקר ותיק בתחום מדע המדינה, חזה למעשה את התהליך שהתרחש בימים האחרונים של מערכת הבחירות הנוכחית. בכתבה "האיש או האישיו", שפורסמה במוסף זה בדצמבר האחרון, העריך דיסקין בין היתר: "...הסיטואציה הנוכחית יכולה להביא לכך ששתי המפלגות הגדולות, קצת בדומה לבחירות של 1981, ישיגו כל אחת יותר מאשר 20 או 20 פלוס מנדטים שהסקרים צופים להן עתה, ויגדלו על חשבון המרכז. זאת קצת חזרה להצבעה שבטית שהמפלגות הגדולות ייהנו ממנה". 

עכשיו מסביר דיסקין את הסירוב של ציבורים רחבים: 9 מתוך 10 בני אדם להשתתף בסקרים, "בייחוד באווירה ששררה בתקשורת נגד הליכוד ונגד נתניהו במערכת הבחירות הנוכחית. חלק מהעניין", אומר דיסקין, "הוא שהנסקרים אינם אומרים אמת. ערכתי על כך מחקר עם עמיתים והוכחנו שחלק מהנסקרים משקרים. 

"פעם אחת", הוא מספר, "ערכנו סקרי פנים אל פנים, ובפעם השנייה לאותם אנשים ערכנו סקרי טפסים יותר אנונימיים. זה נעשה בראשית שנות ה־80 בתקופה שמנחם בגין וד"ש היו לא פופולריים. בפנים אל פנים בגין וד"ש קיבלו פחות קולות מהקולות שהם קיבלו בטפסים האנונימיים. בטפסים האנונימיים אותם אנשים נתנו להם יותר קולות".

דיסקין מזכיר את התיאוריה המדעית שמכונה "ספירלת השתיקה": "לאנשים לא נעים מול הסוקר, מכיוון שהאווירה סביב המועמד או המפלגה שלהם מאוד לא נעימה ונוטה נגדו. זה גורם לאחוז מסוים מהמשיבים לומר לסוקר דברים שונים. לא כולם משקרים, אבל מספיקים 10 אחוזים כדי לשנות לגמרי תוצאות של בחירות".

על ניצחונו של נתניהו אומר דיסקין כי הוא הוכיח שהפקטור המרכזי מנקודת מבטם של הבוחרים במערכת הבחירות, היה למרות הכל הנושא הקיומי - האיום האיראני, המלחמה בעזה והאיום התמידי שמרחף סביבנו. המצב הכלכלי היה כל הזמן ברקע, אבל ברגע האמת הוא נסוג מפני העניין הקיומי.

דיסקין מעריך כי "מסע ההסתה חסר התקדים נגד נתניהו ורעייתו סייע פרדוקסלית לליכוד לנצח בגדול. כשאתה נמצא תחת התקפה מוטרפת, ונדחק לפינה, גם אם אתה לא מאוהביו הגדולים של ביבי, וגם אם יש לך ביקורת עליו, אתה מתייצב לימינו. יש משהו הגון בכך. הרדיפה - ממש רדיפה - אחרי נתניהו - יצרה גיוס במחנה, והשפיעה בדיוק לכיוון ההפוך מזה שהרודפים התכוונו אליו. קמפיין 'המפלגה הגדולה' של ביבי בימים האחרונים הצליח בצורה יוצאת מן הכלל, וגם הלינץ' התקשורתי שעשו לשרה - פרדוקסלית - הועיל לו, כי הוא הוסיף לתחושת הנרדפות".

בשורה התחתונה נתניהו הפתיע. הסוקרים טעו. המפלגות החרדיות קטנו. מספר הנשים בכנסת עלה. כחלון אכן היה ללשון המאזניים. נתניהו ניצח גם במנדטים וגם בגוש. סדר היום הקיומי דחק את הכלכלי, אבל נתניהו, שקיבל אשראי מחודש בתחום זה, יצטרך לפרוע אותו, בפרט בתחום הדיור. 

צילומים: דודי ועקנין

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו