סיפור חייו של גלעד סופר מוכיח שלפעמים להתפזר לכמה כיוונים בלי להחליט על עיסוק מרכזי יכול דווקא להשתלם. המאייר בן ה־46 הספיק לסיים תואר בפסיכולוגיה ("התחלתי שני, אבל אחרי שבוע יצאתי למילואים ומעולם לא חזרתי"), ללמוד קצת רפואה ולנסות קצת ארכיטקטורה, כשברקע תמיד היתה המשיכה השקטה לאיור.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"בתיכון היה ברור לכולם שאני וחבר טוב שלי הולכים ללמוד בבצלאל", מספר סופר, "ואיכשהו החיים גילגלו אותי למקומות אחרים מאוד. בסופו של דבר, אכן הגעתי למקום שכולם ייעדו אותי אליו".
לבצלאל הוא הגיע בגיל 31, מאוחר יחסית למאיירים אמביציוזים, אך במהרה נסק והפך לאחד המאיירים המוכשרים והנחשבים בישראל: הוא עיצב עטיפות ספרים ואייר כ־11 ספרים, ובהם שלושה ספרי ילדים של דויד גרוסמן ("החברה הסודית של רחלי", "מי רוצה שק קמח" ו"יהונתן בלש ממש" - כולם ראו אור בעם עובד). לפני שנתיים ראה אור "החופשה", ספר הילדים הראשון שהוא לא רק אייר אלא גם כתב, כשנה לאחר מכן יצא "שפן", וכעת "נמאס" (הוצאת זמורה ביתן).
ספריו של סופר מעוררים עניין לא רק בשל איכותם הוויזואלית, אלא גם בזכות המקום המרכזי שתופס ההומור השנון והלא מתאמץ. בשוק ספרים שלרוב דואג קודם כל למסר עיקרי ולגיבורים חינוכיים, הגישה המשתעשעת של סופר היא בשורה של ממש. "כשהתחלתי לכתוב, הייתי מודע לכך שאני חריג בנוף", מודה סופר בראיון עימו, "בניגוד לשוק הספרים בארה"ב - שם הבחירה להתמקד בהומור היא מאוד נפוצה".
כשכלב ים יוצא משיגרה
מרגע צאת ספריו, הם זכו לביקורות משבחות. הם תורגמו לערבית, לסינית ולאנגלית, והסקרנות לראות מה יוציא "הלייט־בלומר" תחת ידיו גברה.
אם זה האווז שיוצא לחופשה בבורה־בורה, שמידרדרת בכל פעם שהקורא מעביר דף; ארנב שעצבני מכך שמבלבלים אותו עם שפן; או כלב ים שמואס בחיי השיגרה - גיבוריו של סופר נרגנים מיסודם ("יש חמיצות בסיסית בקיום שלהם"), תמימים ובו בזמן מפוכחים, ובעיקר מאוד מצחיקים - לא מעט בזכות הפער שבין הכתוב למצויר.
"אף ששלושת הספרים אינם מוגדרים כסידרה, הפורמט והטכניקה דומים בכולם", אומר סופר, "נוסף על כך, הגיבורים שלי עסוקים בשאלות של זהות עצמית ובמצב שבו השיגרה שלהם מופרת - בכל פעם מסיבות אחרות - וזה מניע אותם לקום ולעשות מעשה".
אך בסוף הם חוזרים הביתה.
"נכון, קיימת חזרה למקום הראשוני, אבל עם הבנה נוספת או מחודשת של המקום שלך בעולם. בספר החדש, שרגא כלב הים מנסה לצאת מהשיגרה, אך חוזר למקומו. כך גם הארנב שמבין שלעד ימשיכו לבלבל אותו עם שפן. שרגא מבין שחוסר שביעות הרצון הוא מעין מצב קיומי שילווה אותו לכל מקום, אז עדיף שזה יהיה במקום שהוא מכיר. השעמום והאפרוריות הם חלק מהחיים".
זה מסר חתרני; בספרי ילדים רבים המסר הוא שאם תשקיע ותתאמץ, תוכל להגשים את החלומות שלך.
"ספרים כאלה מנציחים את החלום האמריקני - תפיסה תמימה שמשטיחה את העולם. בסופו של דבר, אתה הולך עם הבעיות שלך לכל מקום, עם זה אתה עובד. מצד אחד, ברור שצריך לצאת מסר חיובי מספרי ילדים ובטח לא צריך להראות את החיים במלוא כיעורם. מצד שני, רצוי להציג קיום מרובד ומציאות לא מושלמת עם בעיות. ואם אפשר לצחוק על הדרך, זה מעולה".
סופר מודה שכתב באופן לא מודע דמויות פשוטות מבחינה פסיכולוגית, אבל כאלה "שמשרתות רעיון גדול יותר. הקריאה של מצבים נפשיים נובעת ממידה רבה מהמעשים של הדמויות, ופחות מתיאור מילולי של החוויה שלהן. אני לא יודע אם מדובר ביתרון או בחיסרון, אך זה נגזר מכך שהתהליך הורכב מכתיבה ומאיור במקביל".
את שלושת הספרים אייר סופר בעפרונות צבעוניים, "בשל השליטה שהם מאפשרים לי. כל ספר מתחיל ונמשך בדפים מלאים בטקסט ובאינספור קשקושים, שנוח יותר לצייר בעיפרון".
הוא מודע להשוואות עם דודו גבע, שהברווז המיתולוגי שלו מזכיר מאוד את האווז הממורמר, גיבור ספרו הראשון. "דודו גבע הוא היוצר שהשפיע עלי יותר מכולם. מבחינתי, מדובר בגאון הכי גדול שקם בתרבות המקומית, ולא רק הוויזואלית. אני חושב שגם האווז שלי וגם הברווז של גבע הם גיבורים טרגיים שהחיים מתאכזרים אליהם, אבל הם יודעים לקחת את גורלם בידיהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו