המוסיקה הישראלית התחלקה, עד לפני זמן לא רב, לשבטים שבטים. רוק, פופ, דאנס, פופ מזרחי, היפ הופ, רגאיי, שאנטי, עממי, דתי, ערבי, יווני ועוד ועוד ועוד. תמיד היו שילובים בין הסגנונות השונים, אבל בעיקר כצבע, כתבלין, ולא כחיבור אמיתי ועמוק. מעטים יצרו מיזוג כאידיאולוגיה - הברירה הטבעית, טיפקס, אתניקס ואהוד בנאי.
בעשור האחרון הכל משתנה ובמיינסטרים הישראלי יש יותר אמנים שהיו שייכים לשבטים "המתבלים". יש הרבה יותר מקום לשילוב של מוסיקה יהודית דתית, צלילים ערביים, מזרחית כבדה, דאנס, רוק ניסיוני. דודו טסה, דיקלה, שרי אלפי, אהובה עוזרי, להקת טורקיז, נקמת הטרקטור, הדג נחש, לונא אבו נאסר וכמובן ברי סחרוף, המוסיקאי העכשווי הכי בולט בתחום. אין לו בעיה לשיר באותה הופעה פיוט עתיק של אבן גבירול לצד קטע אלקטרוני על גבול הטראנס, ואחריו את "בום פם" של אריס סאן. זה המסר החדש של המוסיקה הישראלית של ימינו: אפשר לחבר את הכל למשהו חדש ומסעיר. שי צברי הוא בשבילי דוגמה לתופעה המבורכת.
"שחרית", אלבום הבכורה של שי צברי, הוא רגע חשוב בשילוב הזה, שחרית של יום חדש במוסיקה הישראלית הפופולרית. אז אני כותב כאן עליו אבל בעצם מנסה לומר מילה על הסביבה שבה הוא חי. להשליך מהמוסיקה הפרטית שלו אל השינוי בצליל המוסיקה הישראלית החדשה, שכן הוא לא לבד במהפכה, הוא פשוט עושה את זה טוב מאוד, וזוכה לתשומת לב חסרת תקדים מצד המאזינים והתקשורת. נדמה לי שלא היתה בשנים האחרונות ציפייה כל כך גדולה לאלבום בכורה של יוצר וזמר ישראלי, כמו הציפייה לאלבום של שי צברי.
הוא בן 40, בא מבת ים, שירת בצבא ולמד ברימון. לראשונה הוא נחשף לקהל הרחב בשנת 2001, כששר בפסקול סרטו של ארי פולמן, "Made In Israel", את להיטו של אבנר גדסי "נפרדנו כך". ברי סחרוף, מלחין פסקול הסרט, זיהה את איכויותיו הקוליות של צברי ואימץ אותו שנים אחדות לאחר מכן ללהקה שלו כזמר קולות רקע ונגן כלי הקשה. צברי הוא פרפורמר ענק (תרתי משמע) והוא הרים את ההופעות בסלסוליו ובשירת הנשמה מלאת העוצמה שלו.
מאז נשמע קולו של צברי בלא מעט הפקות מוסיקליות, ולא רק עם ברי סחרוף. בין השאר הוא שר בשני אלבומים של הפרויקט של עידן רייכל, השתתף באלבום "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", הלחין ושר גם באלבום "טוב שהעולם גדול" משירי אבות ישורון וגם ב"עשוי מאותיות" שהביא משירי חיים גורי. בלט במיוחד הביצוע של צברי לשיר הנושא באלבום שיריה של אהובה עוזרי "מעלי דממה".
המכונה של הגרוב
וכל הזמן הזה הוא היה חבר של כבוד בחבורת הצוענים המודרניים שמקיפה את ברי סחרוף. על הבמה הוא תמיד גונב את ההצגה בשירתו החזקה ממעמקי הנשמה, בסלסוליו המרגשים ובאנרגיה הבלתי נגמרת שלו. עם ברי סחרוף זה קורה גם ב"אדומי השפתות" משירי אבן גבירול, וגם במופעים "הרגילים" שהפכו כבר מזמן לשילוב של רוק ופיוט, חפלה ים־תיכונית ומוסיקה אלקטרונית, תפילה ויוונית ומוסיקה מתקדמת. הכל קורה בבת אחת, ללא הגדרות וללא גבולות. חופש אמנותי מוחלט.
ההשפעה של ברי סחרוף על "שחרית" (וכאמור לעיל, על השינוי הגדול שעוברת המוסיקה הישראלית) היא עצומה. סחרוף אמנם הלחין באלבום רק שיר נפלא אחד ("לווי אותי" למילים של יהודה עמיחי), אך רוחו שורה על כל היצירה, גם מכיוון שחלק מהמשתתפים שייכים לחבורה של סחרוף, ובעיקר מכיוון שהם מממשים את רעיון החופש לערבב את כל סוגי המוסיקה, "גבוה" ו"נמוך", עממי ומתוחכם, פופ־רוק ומוסיקה ניסיונית. כמובן, ברי סחרוף לא היה הראשון לנסות שילובים כאלה, והוא ניצב על כתפי ענקים משנות השבעים, מאהובה עוזרי ועד שלמה בר, אבל באלבומיו האחרונים שיכלל סחרוף את הרעיון והביא אותו לרמת ביצוע מאוד גבוהה.
האלבום "שחרית" הוא המאסטרפיס בשילוב הזה. בהפקתו המוסיקלית מלאת הדמיון וההמצאות המוסיקליות של אסף תלמודי, עם מצע מוסיקלי שיוצרת "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" (אייל תלמודי בקלרינט ובסקסופון, גרשון וייסרפירר בעוד חשמלי ובטרומבון, ניר מנצור בתופים ובכלי הקשה אלקטרוניים, איתמר ציגלר בגיטרה ובבס) ועם לא מעט אורחים, יש כאן אלבום מושלם, ובו מגוון שירים שידברו אל כל סוגי הקהלים.
השירים של צברי ונבחרת הגרוב מערבבים פופ מזרחי, רוק אתני, פיוט דתי ותפילה אזרחית, דאב ומוסיקה אלקטרונית, גוספל עברי וחפלה סטייל שנות השבעים, מוסיקה יוונית לצד מוסיקה ערבית, רוק חסידי צועני (הצדעה סמויה למאיר אריאל בקטע האינסטרומנטלי "הורה נופלת מהרגליים"), שירי משוררים (אברהם חלפי, יהודה עמיחי, אלי אליהו, חביבה פדיה), תפילות עתיקות (הרב סעדיה גאון) ושירים אישיים של חברים מעולם הרוק (נעם רותם ודן תורן).
את הרוב הלחין שי צברי בעצמו או בעזרת ידידיו אך הקרדיט על הצליל הכל כך מאופיין ומיוחד של האלבום מגיע לכל "נבחרת הגרוב של המזרח התיכון" ושותפיהם לעיבודים, ובמיוחד לאסף תלמודי שהצליח ליצור אלבום שממחיש יותר מכל מה יכול לקרות לתרבות העברית של ימינו, מה שהיינו רוצים להאמין שיכול להתרחש גם בחברה כאן. כור היתוך אמיתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו