שלושה שערים עצמיים הבקיע בנימין נתניהו בחודשיים האחרונים בפרשת הדו"ח על אורח החיים הבזבזני במעונו הציבורי והפרטי: הראשון, הלחצים שהוא הפעיל באמצעות פרקליטו, עו"ד דוד שימרון, על מבקר המדינה יוסף שפירא לדחות את פרסום הדו"ח עד לאחר הבחירות.
מיותר לגמרי. טעות גסה.
מה זה בדיוק שידר אם לא לחץ, מצוקה וחשש מהדו"ח הזה, שעכשיו ברור גם למה? כיצד זה תרם לגימוד הפרשה ולהורדת הלהבות? במציאות המטורפת שבה אנו חיים מי היה זוכר היום את הדו"ח הזה, אילו התפרסם לפני כשלושה חודשים?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השער העצמי השני, המביך בעיניי: הפקת הסרטון של יועץ העיצוב הפתטי מושיק גלאמין על מצב התחזוקה של חלק קטן מהמעון הרשמי ברחוב בלפור. מה זה צריך היה להיות? איך בדיוק יכולות התמונות האלה לעקר את ממצאי הדו"ח?
מה ביקשו אנשי ראש הממשלה להוכיח לנו באמצעות הרטיבות בקיר, המטבח הישן (החדש לא הוצג, כמובן), הסיד המתקלף, המנורה השבורה והשטיח הקרוע - שהוא צנוע וחסכן? שהוא לא נהנתן כפי שעולה מהדו"ח? שהוא חי במבנה מוזנח ורעוע, בתנאים לא תנאים, וצריך לרחם עליו?
מה עוד ביקשו נתניהו ואנשיו שנסיק מכך - שלא נמצאו בתקציב אחזקת המעון כמה אלפי או עשרות אלפי שקלים לצורך השיפוצים האלה? שצריך לארגן למען המעון הממלכתי תרומות?
אפילו אם רבים וטובים לא היו יודעים איך באמת נראה בית ראש הממשלה מבפנים בקומות האחרות - איך כל זה קשור לממצאי הביקורת? איך זה מקהה את סיפור הזמנת הארוחות בסכומים מנופחים ואת הראיות המוסכמות שאפשר היה לחסוך מאות אלפי שקלים בשנה על הוצאות מזון וניקיון?
השער העצמי השלישי: מסיבת העיתונאים שפרקליטיו ויחצנו של נתניהו קיימו ביום שלישי בשעה 4 אחר הצהריים, ממש בשעה שבה פירסם המבקר את הדו"ח המלא. מה זה היה צריך להיות - ניסיון שקוף של הרגע האחרון להסיט את תשומת הלב מהדו"ח הקשה? ניסיון להסיט את תשומת הלב מעובדות המדברות בעד עצמן?
מסיבת העיתונאים הזאת, לטעמי, לא היטיבה עם נתניהו כי היא שידרה ניסיון לייצר בלבול באמצעות השוואה מאולצת לשמעון פרס כנשיא. היא לא עברה טוב גם אחרי הצגת גרף ההשוואה עם בית הנשיא.
נכון, כתבנו כאן לפני שבועיים, שמעון פרס הוא נהנתן ובזבזן גדול יותר - אולי הגדול מבין ראשי המדינה שהכרנו. אז מה? קלקולים של נשיא לשעבר מוחקים קלקולים של ראש ממשלה מכהן? "אין סיבה להקל ראש במעשים פסולים במעון ראש הממשלה, אם הם יאומתו", הדגשנו באותו קטע, "אסור לטמון את הראש בחול".
מהעובדות קשה להתחמק
ועוד נזק לטעמי שגרמה מסיבת העיתונאים המיותרת: הניסיון של אנשי נתניהו להציג את מני נפתלי, העובד שהתפטר והגיש תביעה נגד המדינה, כאחראי לממצאי הביקורת בפרשת המעונות.
עם כל הכבוד, בלי להכיר את נפתלי ובלי לדעת אם הוא אמין או לא, הטענה הזאת אינה רצינית על פניה. אילו הוא היה הגיבור, אילו הוא גרם להוצאות החריגות, היו פרקליטי נתניהו מוכיחים זאת בתגובתם לאנשי המבקר. הם היו מציגים הוכחות ומונעים כתיבת חלק גדול מהביקורת.
עם כל הכבוד, מישהו אצל ראש הממשלה פשוט טעה והתבלבל. עכשיו אלה כבר לא עובדים מפוטרים, תקשורת עוינת, אנשים ממורמרים, בצדק או שלא; אנשים המחפשים כביכול מתחת לאדמה את ראשו של נתניהו. תשכחו מזה. אנחנו לא שם, אפילו לא לכאורה.
עכשיו זה מבקר המדינה, יוסף שפירא, איש כלבבו של נתניהו, שגם אחרי שעשה הכל כדי להוריד את רף החומרה בדו"ח; גם אחרי שדילג על בדיקת פרשת המיטה המעופפת, גם אחרי שהסכים לומר כמה שורות על המצב הפיזי של מעון ראש הממשלה - אף שאין לכך שום קשר עם הדו"ח - נאלץ להציג עובדות חמורות מהבחינה הציבורית.
מהעובדות האלה, שפורסמו השבוע בהרחבה, קשה לברוח - ודאי לא מסכומי הכסף שהוקצו לטובת קניית ארוחות מוכנות; ודאי לא ממסקנת המבקר באותו נושא: "הוצאות הכלכלה של נתניהו, משפחתו ואורחיו עד לאותה שנה לא עלו בקנה אחד עם עקרונות היסוד של מידתיות, סבירות, חיסכון ויעילות".
כל המהומה בגללי?
מבקר המדינה צפה ביום שלישי בערב בשידורי הטלוויזיה, האזין לרדיו, קרא למחרת את כותרות העיתונים ושאל ודאי את עצמו: מה, כל זה בגללי? בגללי סוערת המדינה?
בגללי נחשפה פרשת החשמלאי, אבי פחימה, החבר של נתניהו שבאופן מוזר היה מוזעק בסופי שבוע, ואפילו ביום כיפור, לבית בקיסריה לביצוע עבודות דחופות? בגללי שוקלת הפרקליטות אם יש הצדקה לפתוח בחקירת משטרה?
והעיקר, אני זה שקבעתי בפרק המסקנות כי "ניתן לצפות מנבחר ציבור, בכיר ככל שיהיה, לגלות רגישות ציבורית ולהקפיד לפעול לפי עקרונות של התנהלות ציבורית ראויה"?
צריך להיות ברור: המהומה הזאת היא למרות שפירא ולא בגלל שפירא. הדו"ח שפורסם עכשיו שכב אפוי בלשכתו כבר לפני כמה חודשים, והוא עיכב את פרסומו בלחצו של עו"ד דוד שימרון. הדו"ח עמד להתפרסם רק במאי, במסגרת הדו"ח השנתי - כלומר להיקבר בתוכו - ולא כדו"ח מיוחד.
בדרך דלף כזכור המידע הרגיש ל"הארץ", הסיפור פורסם והסוף ידוע. שפירא הוא גיבור בעל כורחו. אין לו סיבה למסיבה.
שתי מסקנות מהדו"ח
בדו"ח המבקר שפירא בולטים שני נושאים בעייתיים: פרשת החשמלאי שנמצאת כבר כאמור בבחינת הפרקליטות, ופרשת 5,000 השקלים שהמדינה שילמה כ"מס בצורת" במקום נתניהו עבור מעונו הפרטי בקיסריה.
בשתי הפרשיות האלה כשלו שומרי הסף מטעם המדינה, אנשי ועדת השלושה במשרד רה"מ, שתפקידם להגן על המינהל והכסף הציבורי. בשתי הפרשות האלה, מתחת לאפם, קרה מה שקרה.
המסקנה המתבקשת מהעובדות שנחשפו: צריך להיפרד מהם לשלום. צריך להציב במקומם שומרי סף חדשים, סרגליים, רעננים - עובדי ציבור שאי אפשר לכופף אותם. אנשים שקורצו מהחומרים שמהם קורץ חשב האוצר לשעבר, ירון זליכה.
מסקנה מתחייבת נוספת: הצבת גג להוצאות הכספיות, מתיחת קו, הגבלה. העובדה שעד לרגע זה אין מגבלה כזו - מקוממת. חומר למחשבה.
לפעמים הפשע משתלם
העיר חיפה הזכירה בעבר הרחוק חממת שחיתות שלטונית גדולה שבערוגות שלה צמחו, בין היתר, עברייני צווארון לבן עזי מצח. הם היו מחוברים אל בכירים בעירייה, היו להם קשרים במשטרה, חברים שלהם היו נטועים בוועדות התכנון והבנייה. לא נמצאו סרגלים אמיצים שירחיקו את כרישי הנדל"ן האלה מעטיני הכסף של המדינה.
חלפו שנים ונדמה היה לנו שהמצב השתנה. שיש דין ויש דיין והעירייה אוכפת את החוק ללא מורא וללא משוא פנים.
טעינו לצערנו. טעינו ונתנו לכך כאן ביטוי, בין היתר, לפני כשנה וחצי.
הסיפור בתמצית: חברת נאות מזרחי שבבעלות הקבלן רוני מזרחי קיבלה ב־2009 היתר לבניין בן 9 קומות בשכונת סביוני הכרמל והוסיפה לו חמש קומות. במהלך הבנייה הבחינו אזרחים בקומות הבלתי חוקיות הצומחות ממש מול עיניהם, הזעיקו את פקחי הוועדה המקומית וגרמו להוצאת צו הפסקת עבודה.
אלא שגם אחרי הוצאת הצו המשיך הקבלן ליצור עובדות בשטח, כאילו הוא משוכנע שהקומות האלה לא ייהרסו. הוא הועמד לדין פלילי, הגיע להסדר טיעון ובאוקטובר 2012 הורשע: נגזרו עליו שלושה חודשי עבודות שירות ועל החברה קנס בסך 2 מיליון שקלים וצו להריסת חמש הקומות.
החברה עירערה, מצאה אוזן קשבת בבית המשפט המחוזי בחיפה והקומות לא נהרסו. אלא שהוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לא ויתרה, אזרה אומץ, והגישה ערעור לבית המשפט העליון. היא קיבלה רוח גבית מהשופטים.
"עסקינן בבנייה בלתי חוקית בהיקף של אלפי מטרים רבועים באופן המעורר חשש כי נועדה להעמיד את הרשויות בפני עובדה מעשה עשוי", כתב ראש ההרכב, אליקים רובינשטיין שישב בדין ביחד עם השופטים נועם סולברג ויורם דנציגר.
הוא הוסיף: "נאות מזרחי המשיכה בבנייה בלתי חוקית גם לאחר שהוצא בעניינה צו הפסקת העבודות, עובדה המלמדת על עזות מצח וזלזול בוטה ברשויות האכיפה... בכל הנוגע להכשרת הבנייה בדיעבד יש לנקוט קו תקיף כדי לשרש מחשבה שהחוק הוא המלצה ומתוך עיקרון שאין החוטא ייצא נשכר".
כבודם השאירו פירצה
דברים כדרבונות של השופטים? כן, בודאי, אבל רק על הנייר. אותם שופטים השאירו פתח להכשרת השרץ וכצפוי החליטו בחיפה, בוועדות התכנון העירונית והמחוזית, לנצל את הפירצה.
ואכן, חודשים ספורים אחרי פסיקת העליון החלה לנשב בעירייה ובוועדה המחוזית רוח חדשה ובפני היזם נפתחה דלת
להגשת תוכנית חדשה. דלת גדולה, יש לומר, בעידוד העירייה.
איך נומקה התפנית החדה של הוועדה המחוזית - זו שחבריה איבדו פתאום את שיניהם והפכו את עצמם לבדיחה - בתשובה לשאלות עוזי דיין? ראשית, בית המשפט שהרשיע את היזם העניק לו את האפשרות להגיש תוכנית חדשה. שנית, הריסת חמש הקומות תגרום סיכון בטיחותי.
דיין ביקש את רשימת חברי הוועדה המחוזית, שהכשירו סופית את השרץ, ולא נענה. מישהו מתבייש, כנראה, להציג אותם. הוא יודע למה.
פניו של רב מנוול
את רשימת החשדות נגד הרב הראשי המושעה, יונה מצגר, הצגנו כאן כמה פעמים. אם רק חמישה אחוזים מהם יתאמתו - מדובר במנוול גדול.
למה מנוול? כי באחרונה למדנו מהודעת הפרקליטות שהחשוד הזה רם המעלה לא התבייש לגנוב גם מעניים. לא התבייש לשלשל לכיסו עשרות אלפי שקלים, שהיו מיועדים לעמותת בית התבשיל. למי שמספק מזון לנזקקים.
מעניים לקח לכיסו? כן, על פי הפרקליטות.
העיסקה שרקם עם בכיר בעמותה: אני מגייס לכם תרומה מאיש עסקים ישראלי בגובה 72 אלף שקלים ואתה מעביר אלי 30 אחוזים מהכסף.
התורם לא ידע שהוא תרם לרב הראשי לישראל.
פניו של הרוע (ב')
תתבוננו שוב בתמונה של מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, שמעשיו והתנהגותו הפכו אותו לאורח כמעט קבוע בעמודים האלה. תתבוננו ותראו את פניו של הרוע. הנה הפנים המכוערות של השררה והשחיתות במערכת החינוך במלוא הדרם. הנה האח התאום של רן ארז מארגון המורים שגם בו עסקנו ועוד נעסוק.
הנה האיש הרע שמייצג יותר מ־100 אלף מורים, שנלחם בערכים בסיסיים של חברה נאורה, שרודף מתריעים בשער, שסותם פיות בגסות, שמתקשה לשלם בבתי מלון, שקונה חלק מהסובבים אותו באמצעות טובות הנאה, שחשוד בקבלת שוחד ובמעשי מרמה.
הנה הפנים של מי שמחפה על חשוד אחר בקבלת שוחד, סגנו יוסי אפרת, שגם עליו עוד יסופר כאן; ששופך כסף רב השייך למורים על סוללות עורכי דין במאמץ למוטט את הדמוקרטיה; שמנסה להלך אימים על יריבים כדי להבטיח לעצמו את הכיסא לנצח; שלא מסכים שמבקר המדינה יערוך ביקורת בארגונו - כאילו הוא יודע מה יהיו התוצאות.
הנה הפנים של המזכ"ל שבשבוע שעבר סיפרנו על הסטירה שספג מנשיאת בית הדין המשמעתי, השופטת בדימוס שרה פריש: כבודה חייבה אותו להעמיד לרשות יו"ר סיעת נחל בארגון, גילה קליין, את מאגר שמות המורים החברים בארגון וכן את שמות 400 חברי המרכז וכתובות האי־מייל שלהם. היא עשתה זאת כדי שקליין תוכל לקיים פעילות ציבורית ולהציג את מצע סיעתה בפני המורים.
מאז ההחלטה חלפו כבר שבועיים ווסרמן אינה מציית לה. גילה קליין לא קיבלה ממנו דבר. חופש המידע ממשיך להיות האויב של וסרמן והוא הזמין אליו למחרתיים את בובות ההנהלה ואת ראשי הסיעות. לאן הוא חותר? אני מנחש: להעברת החלטה המתעלמת מהשופטת. וגם: להדחת נשיאת בית הדין או לקשירת ידיה. הוא לא עוצר באדום.
השבוע שאלה מיכל שבת את וסרמן האם ציית כבר לנשיאת בית הדין והאם נכון כי בכוונתו לכנס את חברי המרכז לצורך הדחת הנשיאה. וסרמן לא השיב. שבת ביקשה לקבל את רשימת 400 חברי המרכז, ושוב לא זכתה למענה. הוא לא מוכן לחשוף את הסוד הכמוס. המורים אינם זכאים להכיר את נציגיהם.
מילה על אורי אורבך ז"ל
לא הכרתי אישית את העיתונאי אורי אורבך שנפטר השבוע ממחלה קשה. מעולם לא החלפתי איתו מילה. אבל קראתי אותו, שמעתי אותו ברדיו, ראיתי ושמעתי אותו בראיון זה או אחר בטלוויזיה - אהבתי את נקיטת העמדה שלו לגופו של דבר בחן, בהומור, בתקיפות כשצריך.
אורבך שמר על כללי המשחק, הביע את דעתו בחופשיות, הגן על חופש הביטוי והדמוקרטיה - לא היה עיתונאי צר אופקים, שקם בבוקר וראה הכל בצבעים של שמאל־ימין, של ליכוד או של המחנה הציוני, של מרצ או של הבית היהודי.
הוא היה עיתונאי ממחנה הימין שלא שנא את השמאל, שלא ראה צל הרים כהרים, שלא התלהם, שלא עסק בפיזור רעל על רקע פוליטי.
הוא ייצג את השקפת העולם שלו ושל חבריו בכבוד, בלי להפוך יריבים ממחנה השלום לנאצים, בלי לקשור את אנשי העבודה ומרצ הציוניות, שמייסדיהן נמנו עם בוני המדינה, עם עורפי הראשים מדאעש. הוא לא היה שותף לקמפיין ההסתה הנבזי והמטורף הזה.
אילו זכה לראות ולשמוע את תשדירי הזוועה של חלק מהימין, אילו ראה את הסרטון "היהודי הנצחי" מבית מדרשו של ועד מתיישבי השומרון - על שם סרט תעמולה נאצי - היה ודאי מתחלחל. הוא היה נחרד ומגנה בתוקף את ההסתה נוסח גבלס.
הוא היה משמיע קול ימני שפוי בתקשורת. הוא היה מכבה את האש של ההזויים והמשיחיים. הוא היה מרגיע לפני שאיזה מטורף תורן ייקח חלילה את החוק לידיים.
בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין
motig@israelhayom.co.il | uzid@israelhayom.co.il | michals@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו