לא עימות בחירות, עימות היסטורי

ערוץ 2 הזמין אתמול את ראשי המפלגות לעימות. כמעט כולם נענו, סיפרו לצופים, חוץ מלישכת נתניהו. הכיצד? האם נתניהו פוחד?

כמעט במקביל, הודיע נתניהו כי החלטתו לנאום בקונגרס - כדי להתריע מפני הסכם רע שיתקבל על ידי ממשל אובאמה - היא סופית. כמעט כל ראשי המפלגות מתנגדים לנאום בקונגרס, וסבורים כי על רה"מ לרדת מהעץ הגבוה, עת נענה להזמנת יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר לנאום.

נתניהו החליט לא לוותר. מבחינתו, יש לו בחודש מארס בגבעת הקפיטול מפגש עם ההיסטוריה. איראן גרעינית היא איום קיומי על מדינת ישראל, המצדיק מבחינתו עימות - נוסף - עם אובאמה. נתניהו נוסע. הכיצד, תוהים בארץ. מה, נתניהו לא פוחד?

כנראה יש בעולמנו עימותים המיועדים לרייטינג (עימותי בחירות) ויש עימותים היסטוריים. כל אחד רשאי לבחור לעצמו את העימות הנכון.

שבתי שלשום מסיבוב קצר בארה"ב. בישראל מבליטה התקשורת את אלה המתנגדים לנאום ואת יוזמת הארגון ג'יי סטריט (לא מחסידי ז'בוטינסקי), הדורש מנתניהו לחזור בו מהנאום שיזיק לטענתו ליחסי ישראל ארה"ב.

אבל ראיתי שם יהודים רבים וגם פוליטיקאים שחשבו אחרת. הם חושבים שנתניהו חייב לבוא ולנאום. ראיתי גם יהודים דמוקרטים רבים שהצביעו אובאמה, אך לא מסכימים עם מדיניות החוץ של הנשיא במזרח התיכון שכשלה לאורך כל הדרך.

אכן, יש המתנגדים לנאום לעומת רבים התומכים בו. הבעיה המרכזית היא שסיפור הנאום הפך להיות פוליטי. ואסור שהוא יהפוך לפוליטי. נגד איראן גרעינית, נגד משטר האייתולות, נחוץ קונצנזוס, אם לא בין המעצמות אז לפחות במערב. ואם לא במערב אז לפחות בין הידידות ארה"ב וישראל. יש, כמובן, שיגידו לנו כי נתניהו קבע את נאומו בעיתוי סמוך לבחירות. אותם אלה שהיו מבקרים אותו אילו טס לארה"ב בפרק זמן קצר פעמיים. חוסך - לא טוב. לא חוסך - עוד יותר לא טוב.

הממשל האמריקני בדרך להסכם גרוע עם איראן. כל הסימנים מצביעים על כך שאובאמה רוצה הסכם כמעט בכל מחיר. יעידו הוויתורים הרבים של ממשלו מאז חידוש השיחות באוקטובר 2009. בשווייץ, בטורקיה, בקזחסטן, בעיראק וברוסיה ראינו כיצד הוויתורים לאיראנים רק הלכו והתרבו: איראן תשמר צנטריפוגות, אורניום מועשר, ואף תמשיך להעשיר אורניום ברמה נמוכה. ואת זה משאירים בידיים של חמינאי, לא בידי אימא תרזה.

אז כמובן יסבירו לנו שנתניהו מדרדר את יחסי ישראל־ארה"ב. האם אלה באמת הגיעו לשפל כמעט חסר תקדים? הרי כבר היו לנו עימותים עם האמריקנים בצמתים מרכזיים של ההיסטוריה.

הרבה צביעות יש בסיפור הזה. לדיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, ניתנה הזכות לשכנע חברי קונגרס שלא להצביע בעד סנקציות חדשות בזמן שלנתניהו זה אסור. אולי כי לאחד יש בחירות במארס (ישראל) ולשני רק במאי (בריטניה).

הפרשנים החד־קוליים שלנו מסבירים כי רה"מ צריך להיות חכם, ולא להיות צודק, בנושא האיראני. נתניהו בעיקר צריך להיות צודק - ולא לחפש למצוא חן בעיני אובאמה. אילו היינו בוחרים מנהיג על פי כפיפותו לממשל האמריקני, יש להניח כי קצרים יותר היו חייהם הפוליטיים של בן־גוריון ובגין.

אובאמה לא יסלח גם אם נתניהו ידחה את נאומו. אבל מה שחשוב יותר: כנראה שגם לא ההיסטוריה.