הבוחרים הישראלים אמורים היו לשקול את הנושאים שעל סדר היום ולדון בשאלה מיהו המועמד הכשיר ביותר להנהיג מדינה הניצבת מול אתגרים צבאיים, דיפלומטיים, חברתיים ודתיים יוצאי דופן. ואולם, אנו חוזים כיום באחד הקמפיינים הוולגריים והנמוכים ביותר בהיסטוריה של המדינה, שבמסגרתו רובם של הפוליטיקאים הידרדרו לשפלים הנמוכים ביותר. התקשורת העצימה את המגמה באמצעות הגזמה ועיוות של הנושאים והפיכתם לאישיים ולסנסציוניים באופן מופרז.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הוולגריות הגיעה לשיאה במתקפות האובססיביות והפרימיטיביות שנועדו להכפיש את ראש הממשלה בנימין נתניהו באמצעות התקפות חסרות־רסן על רעייתו. דומה שבחוד החנית מנופפים במני נפתלי, עובד מתוסכל, שבתצהיריו ובעדויותיו סיפק תחמושת לאלו העומדים מאחורי קמפיין "רק לא ביבי".
לא ניתן להעלות על הדעת שכל מנהיג מערבי אחר ורעייתו היו נחשפים לקמפיין משמיצני שכזה. אף אחת מהטענות הביזאריות הללו לא היתה מתפרסמת בתקשורת במדינה אחרת, ובטח שלא היתה משמשת כותרת הראשית של מספר עיתונים יום אחרי יום.
פופוליזם זול
התנהלות חלק מכלי התקשורת אכן נראית כמו מתקפה מכוונת להסטת הדיון מהנושאים האמיתיים, ומבקש לצייר את נתניהו כדמות מושחתת ורודפת בצע. ההיבט הגרוע ביותר בוולגריות הזו הוא העובדה ששני עיתונים הפכו את הזוטות הללו לכותרות צווחניות בעמודי העיתונים הראשיים. ל"הארץ" ישנה אג'נדה פוליטית ברורה, אך ניתן היה לצפות מהעיתון שיתרכז בנושאים אמיתיים במקום לבקש ולנצל את צורות הפופוליזם הזולות ביותר באמצעות הידרדרות לרצח אופי קטנוני המכוון נגד מועמד ואשתו.
אך הגרוע ביותר הוא "ידיעות אחרונות". ניתן להתרשם שהמו"ל נוני מוזס חסר כל חזות של מצפן מוסרי. דומה שהוא מפגין שנאה ארסית כלפי נתניהו, שנאה שהפכה קשה יותר בגלל הצלחת המתחרה העיקרי של מוזס, "ישראל היום". נראה שמוזס הינחה את עובדיו לבצע דמוניזציה לנתניהו, והפך את הכותרת הראשית שלו לעיתונות ביבים עם פלקטים של מתקפות אישיות נגד נתניהו ורעייתו. ואולם, אותו העיתון בדיוק הוא שקידם את אהוד אולמרט כראש הממשלה הבא, גם לאחר שזה הורשע באופן רשמי בבית המשפט. התנהגותו של "ידיעות אחרונות" מהווה חרפה לתקשורת הישראלית כולה.
מה שנראה כמו רצח אופי משועתק כעת על ידי מרבית המפלגות הפוליטיות כטקטיקה מקובלת לניהול תעמולת בחירות.
האינטרס הלאומי
אך חמור מכך הוא הניסיון לגרוף קולות באמצעות ניסיון להביך את נתניהו, גם כאשר הדבר עומד בניגוד לאינטרס הלאומי ומערער את עמדתה הגלובלית של ישראל.
זהו אופן פעולתם המתמשך של יצחק הרצוג, ציפי לבני ויאיר לפיד, שהאשימו את נתניהו, במקום את נשיא הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס, במשבר במשא ומתן עם הפלשתינים. הם נמנעו, כמובן, מלהציע גישה אלטרנטיבית להתמודדות עם ההנהגה הפלשתינית הסרבנית והדו־פרצופית.
הם גינו תמיד את נתניהו, במקום את נשיא ארה"ב ברק אובאמה, על מערכת היחסים הרעילה השוררת ביניהם.
המתקפות הגסות והציניות שלהם במהלך ביקורו של נתניהו בצרפת היו מחליאות.
חוסר אחריות
אך המעשה חסר האחריות ביותר שנקטו היה כאשר גינו בהיסטריה את נתניהו על כך שהסכים לנאום בקונגרס במטרה להתריע בפני העולם על הסכנות העצומות הטבועות במתן היכולת לאיראן להפוך למדינת גרעין. רוב הפוליטיקאים הישראלים מרחבי הספקטרום הפוליטי מודעים לעובדה שאובאמה ומרבית המדינות המערביות נואשים להגיע להסכם עם האיראנים, תוך כניעה מוחלטת כמעט לדרישותיהם המרכזיות. בעוד שאיראן גרעינית תציב איום מסויט שיגיע בסופו של דבר לעולם כולו, בעבור ישראל, איראן גרעינית - שקוראת כיום בפתיחות להשמדתנו - מהווה איום קיומי.
הנושאים החשובים
במקום רצח אופי ודמגוגיה פופוליסטית זולה, מה שנדרש באמת הן עובדות בסיסיות שיאפשרו לציבור להעריך את המפלגות ולהצביע להן על בסיס יכולתן להתמודד באופן המיטבי עם האתגרים החיוניים הבאים. עליהם לשאול את עצמם: מי יוכל להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הנושאים הצבאיים והביטחוניים המאיימים? מי הוא המועמד הטוב ביותר שיוכל להפוך את הגל האנטי־ישראלי הנוכחי מבלי לבצע ויתורים שיערערו את ביטחוננו? מי מסוגל לבצע באופן המיטבי
את הרפורמות החשובות בנושאי חברה וכלכלה שישפרו את איכות חייהם של מרבית הישראלים? והשאלה החשובה ביותר היא מי מבין נתניהו או הרצוג/לבני הוא בעל המסוגלות הגבוהה ביותר להנהיג את המדינה שלנו בשנים המאתגרות העומדות לפנינו.
ניתן רק לקוות שלמרות הסנסציוניות המחפירה של התקשורת, הנושאים החשובים - ולא החיטוט בנוגע לפיקדונות בקבוקים - הם שיתוו את אופן הצבעתם של הישראלים.
צעירי הליכוד הגישו תלונה נגד המחנה הציוני, מרצ ועמותת V15
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
