רק בעמוד 539 - מתוך קצת יותר מ־600 עמודי הספר "אלן טיורינג: האניגמה", מופיע ארנולד מארי. אולי כי הספר, מאת אנדרו הודג'ס, נכתב ב־1983, כ־16 שנה אחרי שהומוסקסואליות הפכה לחוקית בבריטניה, אבל עדיין מוכתמת בחשדנות הציבור. שנה לאחר מכן כריס סמית הפך להומוסקסואל המוצהר הראשון בפרלמנט הבריטי.
הצטרפו לישראל היום בפייסבוק, לעדכוני חדשות שוטפים לאורך כל היום
אז בעולם הזה, שבו נכתב הספר, הנושא המרכזי בסיפורו של טיורינג הוא גדולתו המדעית והיותו - אולי - הגיבור המדעי החשוב ביותר של מלחמת העולם השנייה, כמתמטיקאי מהביון הבריטי שפיצח את הצפנים הגרמניים ותרם משמעותית להכרעת הנאצים. זאת בעיקר ביוגרפיה מדעית שזורה בסימפטיה לגורלו של האיש.
ארנולד מארי, נער אנגלי הומוסקסואל בן 19, הוא האקדח במערכה הראשונה. הוא הבחור המבולבל - איפשהו על התפר בין מאהב לספק־מין בתשלום - שסיבך את טיורינג. הוא גרר אותו אל בית המשפט של חברה קטנונית וחשוכה ובסופו של דבר, כנראה אל הרגע שבו שם טיורינג קץ לחייו. בדרמה מודרנית אולי הוא היה מופיע במערכה הראשונה, ולכן אולי טוב שהספר נכתב ב־1983, כי ארנולד מארי הוא ילד חסר חשיבות. הספר הוא בסופו של דבר כתב אישום נגד חברה.
באחת מהערות השוליים של הספר מצוטטת פקודה של היינריך הימלר, ראש האס.אס והגסטפו, לרופא נאצי בכיר. הימלר מתרה בו שאין להקל בשום דרך ואופן ברדיפת הומוסקסואלים כדי להגדיל את מספר המגויסים, מחשש שהתופעה ההרסנית, לדבריו, תתפשט ותצא משליטה. הוא קובע שהומוסקסואלים צריכים להיאסר במחנות הריכוז ואפילו נוזף ברופאים המנסים "לרפא" אותה, מכיוון שיש בכך בזבוז זמן.
הימלר כתב זאת בזמן שראשי הצי הגרמני המומים ומבולבלים מהמידע המודיעיני המדויק של הבריטים לגבי תנועת הצוללות הגרמניות, שתפקידן הקריטי היה שיבוש הגשר הימי בין ארה"ב לבריטניה. ראשי הצי היו משוכנעים שמקור הידיעות הבריטיות בריגול. הם יצאו מנקודת הנחה ששיטת ההצפנה שלהם, במכונות האניגמה, בלתי ניתנת לפיצוח. מתמטיקאי בריטי הומוסקסואל הביס אותם במוחו.
את מלחמת העולם השנייה ניצחו במעבדות ובמכוני מחקר לא פחות משדות הקרב. ההצפנה והקידוד היו חלק מהמערכה עצמה, והמירוץ לפצצה הגרעינית עמד ברקע הדברים. גרמניה לא רדפה כמובן רק הומוסקסואלים; תוצאות המלחמה היו יכולות להיות שונות מאוד לולא הנאצים היו אנטישמים, ולרשותם היו עומדים המדענים היהודים של גרמניה והונגריה. את הניצחון המדעי הביאו לבעלות הברית לא רק יהודים והומוסקסואלים, אלא גם פציפיסטים ומסמפטי קומוניזם. טיורינג עצמו לא היה פציפיסט, אבל היה סקפטי לגבי נחיצותן של הרבה מלחמות.
וזה הלקח הברור מהסיפור: מי שמחלישים את הביטחון הלאומי הם לא המפקפקים בחברה או במשטר, או המעלים שאלות לגבי נחיצות המלחמה, אלא יותר מהם - מי שמשתמשים באווירת המלחמה לרדיפת אויבים דמיוניים מבית. זה מעניין - כשם שהאנטישמיות "שרדה" את חילון החברה, והפכה מהאשמה דתית להאשמה מודרנית שנעה בין יהודים כנוכלים כלכליים ליהודים כבוגדים, גם להומופוביה התברר שאלוהים כלל אינו נחוץ כדי לשגשג.
הומוסקסואלים הואשמו בעידן של טיורינג בכל דבר - כמי שמחלישים את החוסן הלאומי והם בבחינת סיכון לקיום החברה, ואף מקוטלגים כחולי נפש. ואם פוליטיקאי ישראלי שאומר כי "המעשה ההומוסקסואלי גורם לרעידות אדמה" מתקבל בבוז או בגינוי או בחוסר רצינות, יכול בתוך כמה שנים פוליטיקאי אחר להסביר ש"הומוסקסואלים מפריעים ללחימה".
הקורבן הפך לנאשם
הבריטים והאמריקנים הניחו להומוסקסואלים בימי המלחמה, בעוד גרמניה שילמה על רדיפת מיטב המוחות שלה. אבל בעלות הברית נהגו בהמשך בגסות ובכפיות טובה כלפי ההומוסקסואלים בחברה. רבים ממפתחי הפצצה, כולל איינשטיין עצמו, נרדפו על ידי ועדת מקארתי. אבל כנראה כלום מאלו לא השתווה ליחס כפוי הטובה שלו זכה טיורינג. פרשת האהבים שלו עם מארי תסתבך לפשע קטן של פריצה לביתו. ובסופו של דבר דווקא קורבן הפשע, טיורינג, יועמד לדין על המעשה ההומוסקסואלי.
טיורינג הודה באשמה ותמורת הסכם שלפיו לא יישב בכלא ויוכל להמשיך באין מפריע בעבודתו האקדמית, הסכים לקבל זריקות וטיפולים מפוקפקים אחרים, שנועדו "לרפא" אותו ממחלתו. הוא שרד זמנית את כל אלו והתאבד יותר משנה אחר כך באמצעות ציאניד. זו אירוניה היסטורית חולנית: מי שהיה קריטי לניצחון על הנאצים יירדף בארצו ולבסוף ייערכו בו גם ניסויים רפואיים: זריקת אסטרוגן לדיכוי היצר המיני ואפילו שתל הורמונלי בירך, שכמו ניסויי הנאצים הם כמובן הבל מדעי.
הציבור הבריטי התקומם, מחה וחתם על עצומות ובסופו של דבר ראש הממשלה התנצל. אבל כל זה קרה בשנת 2013. עם זאת, טעות תהיה לבוא בטענות לציבור הבריטי הכללי. משפטו של טיורינג בתחילת שנות ה־50 לא עורר הד ציבורי עצום. טיורינג לא היה סלבריטאי, והסיפור לא לווה בכותרות צעקניות.
המטרידה יותר בהתנהלותה היתה סביבתו הקרובה של טיורינג - האליטה המדעית של קיימברידג' שממנה יצא, וגם יחסה של אוניברסיטת מנצ'סטר. הגופים הללו ניסו לסייע לטיורינג מאחורי הקלעים וסייעו לו להמשיך בעבודתו. הוא אף זכה לתמיכה אישית מחברים קרובים. אבל איש באקדמיה לא קם, 50 שנה אחרי רדיפת אוסקר ווילד, והתקומם על מחזה האבסורד שעוללו לטיורינג. לשריפת גופתו ופיזור אפרו הגיעו רק שלושה אנשים, ובהם שניים מבני משפחתו. היכן היה החוסן המוסרי האמור להתלוות לעוצמה האינטלקטואלית? ספרו של אנדרו הודג'ס, פרופ' למתמטיקה מאוניברסיטת אוקספורד שעוסק כבר עשורים רבים בטיורינג ובפועלו, מסתיים בזעם מאופק. "אין לו מצבה", נכתב שם.
טיורינג זכה לחנינה מאוחרת. אבל מה ערך החנינה של בריטניה כשחוננים אדם משום שהיה גיבור לאומי ולא מבטלים את כל ההרשאות על פי החוק הארכאי? הסרט המבוסס על הספר "משחקי חיקוי" (שעלה לאחרונה לאקרנים בישראל בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ' בתקפיד טיורינג), גרר באופן טבעי דיון מחודש בנושא, והדרישה המתבקשת שלכל הפחות כל מי שהורשעו על פי אותן עבירות הומוסקסואליות - יזכו לחנינה. המצב כרגע הוא שהומוסקסואל אחד קיבל חנינה, בגלל "התנהגות טובה".
הצי הגרמני היה המום מהמידע של הבריטים לגבי תנועת הצוללות. צוללת גרמנית בנמל לוריין בצרפת, 1943 // צילום: GettyImages
פריצת דרך קונספטואלית
מפתה לעיתים לקשור בין בעיה אישית, כגון ההתמודדות עם הומוסקסואליות, לבין גאונות, אקסצנטריות או מחשבה מקורית. אורון שגריר, פרופ' לפילוסופיה של המדע וסגן הרקטור באוניברסיטה העברית, לא משוכנע בכך. "לטיורינג היו מאפיינים אקסצנטריים אך קשה לשייך אותם להיותו הומוסקסואל, וגם איני יודע מהם מאפייני הומוסקסואל", אומר שגריר. "אני לא משוכנע עד כמה היה אאוטסיידר, והסרט בעניינו כנראה הקצין את דמותו מאוד".
טיורינג היה גם "אינסיידר"; הוא נולד למשפחה מהאליטה האימפריאלית ולמד בקיימברידג' בבית "קינגס" הליברלי, שם - באופן יחסי - הנושא ההומוסקסואלי לא היה בעיה בשנות ה־30.
אהבתו הראשונה לחבר בבית ספר הסתיימה באופן טרגי במותו של החבר ממחלה, אבל גם אם ידעה או לא ידעה אמו של החבר על האהבה האסורה, היא המשיכה להתייחס עוד שנים אל טיורינג כאל בן משפחה. עד אותה חקירת משטרה קפקאית, טיורינג כנראה ידע מנת סבל פחותה יחסית להומוסקסואל בדורו, וגם אם לא נהנה מחיים חברתיים ענפים, זה היה יותר מתוך בחירה.
את אופיו המתבודד אפשר למצוא אולי ברשימה אזוטרית בוויקיפדיה של "רצים לא מקצועיים שרצו מרתון". טיורינג היה מהיר ביותר, למרות שתוצאת השיא שלו היא מ־1947 ושיא המרתון השתפר בכמעט 25 דקות מאז. למעשה, הוא היה איטי רק ב־17 דקות ממנצח המרתון האולימפי שנה לאחר מכן.
אז אולי טיורינג לא היה אאוטסיידר, אבל הוא עשה את מה שגאונים עושים, וביצע קפיצת דרך קונספטואלית. אם לאונרדו הגה מסוק מאות שנים לפני המנוע, טיורינג לא התעסק ביכולתם של מחשבים, אלא באופיים. בגיל 24 הוא כתב במאמרו המכונן, "מספרים הניתנים לחישוב", שכל מה שניתן לחישוב על ידי אלגוריתם, ניתן לחישוב על ידי מכונה, וב"מכונת טיורינג" התיאורטית שלו הוא בעצם הניח את היסוד להפרדה בין תוכנה לחומרה, לכך שהמכונות יהיו זהות וההוראות יהיו שונות, ולכך שאנחנו לא צריכים מחשב אחד ללוח הכפל ומחשב אחר למעבד תמלילים.
ייתכן שמדויק לכנות את טיורינג "אבי התכנות" יותר מאשר "אבי המחשב". רעיון כמעט נבואי אחר חשוב שלו היה בעבודת הדוקטורט שכתב: האפשרות של המכונה "להתייעץ" בבסיס נתונים חיצוני.
אני שואל את פרופ' שגריר במה היו המחשבים, או מדעי המחשב, שונים לולא עבודתו של טיורינג? הרי מקובל לחשוב שכבר בראשית ימי המחשב עסק בבינה מלאכותית. שגריר מציע "להפריד בין מדעי המחשב לבינה מלאכותית", ומבהיר כי "המאמר של טיורינג מ־1936 הוא מאמר יסוד בתורת החישוביות ובתיאוריה של מדעי המחשב - תחומים שלא היו קיימים אז. קשה להעריך לאן היו מגיעים מחשבים ומדעי המחשב ללא טיורינג, אבל הם היו כנראה מתחילים כמה שנים טובות מאוחר יותר".
טיורינג התחיל לחשוב על בינה מלאכותית בשנות ה־40, כנראה כשהיה בבלצ'לי פארק (המטה המרכזי לפענוח התקשורת הצבאית הגרמנית). אבל הדו"ח שהכין ב־1948, ולא פורסם כי ראש המכון חשב שהוא לא ראוי לדפוס, כלל רעיונות יסוד בבינה מלאכותית, ובהם "משחק החיקוי" (מבחן טיורינג) שפורסם ב־1950.
טיורינג גם דיבר על מה שהיום נראה כרשתות נוירונים. בהחלט אפשר לומר שהוא היה דמות מרכזית ואולי מנהיגותית בראשית ימי מדעי המחשב, בעידן שבו עדיין לא היו מדעים כאלה (בינה מלאכותית פותחה בשנות ה־50). כנס היסוד של התחום היה בדארטמות' ב־1956, שנתיים אחרי מותו של טיורינג, וחלק מהרעיונות שלו נתגלו מחדש.
אחת מנבואותיו החביבות של טיורינג היתה: "אני מאמין שבעוד כ־50 שנה אפשר יהיה לתכנת מחשבים ולהביא אותם לשחק את משחק החיקוי, כך שלמראיין ממוצע יהיה סיכוי של יותר מ־70 אחוזים להגיע לזיהוי נכון (אם הדובר הוא אדם או מכונה) בחקירה של חמש דקות". כנראה הוא לא חזה שמחשבים יצמיחו דור שמדבר זה עם זה בסימנים קצרצרים.
לא הכחיש את זהותו. אלן טיורינג // צילום: GettyImages
• • •
טיורינג לא היה לוחם זכויות והוא לא זעק את זעקת בעלי הנטיות החד־מיניות. את תשוקותיו מילא בעצמו בצנעה בבריטניה ובביקורים ביבשת אירופה הליברלית יותר. אבל כשבאו לעצור אותו, לא הכחיש את המעשה. הוא לא ניסה להרים כמה טלפונים כדי לפתור את הבעיה מאחורי הקלעים. הוא פשוט הודה באשמה. האם לא הבין את הצרה שאליה נקלע? האם לא קלט את המציאות הפוליטית החשדנית של תחילת המלחמה הקרה?
אולי מתוך נאיביות סירב להאמין שב־1952 - כולם הרי חיים בתחושה שהם בעידן מודרני מאוד - ייענש על עניין כזה. אולי כמי שחי כהומוסקסואל באופן קרוב לגילוי, שיער שהטענה הרשמית של "הומוסקסואלים נתונים לסחיטה" היא אבסורדית לגביו. בספרו הודג'ס מציע שההחלטה נבעה גם מאופיו של המדען: הוא לא חשב ששקר יכול להביא איזושהי תועלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו