הביטחון, לפני הכל

כל עוד השיח המתנהל בארץ הוא זה המדיני־ביטחוני, היתרון הוא לראש הממשלה. בין שתוקפים אותו ובין שלא, במגרש הזה אין לו מתחרים. אף שבסקרים המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג וציפי לבני מוביל כבר שבועיים, עדיין קשה מדי לדמיין אותם מובילים מערכה צבאית או מדינית מורכבת מול שלל האיומים שעימם צריך להתמודד ראש ממשלת ישראל. 

הצטרפו לישראל היום בפייסבוק, לעדכוני חדשות שוטפים לאורך כל היום

זה הפך למעין שיגרה. איש לא טוען שזה משיקולי בחירות, והאיומים הביטחוניים לא מתחשבים דווקא בקלפיות. כך היה ב־81' כשבגין הפציץ את הכור בעיראק, וכך היה ב־96' כשפרס יצא ל"ענבי זעם". ב־2009 זה קרה ברצועת עזה: ישראל יצאה למבצע תגובה על ירי רקטות בלתי פוסק לתחומה. השפעת מבצע עופרת יצוקה על מערכת הבחירות היתה רבה: גוש הימין התחזק ועמד על 65 מנדטים, מפלגות הטרנד והרשימות החברתיות נמחקו כלא היו.

שלוש שנים קודם לכן, הפתיעה מפלגת הגמלאים בראשות רפי איתן כשזכתה בשבעה מנדטים. לפני עופרת יצוקה התנדנדה הרשימה על סף אחוז החסימה. רשימה נוספת שהיתה על הגבול היא מפלגת הירוקים. עופרת יצוקה חיסל אותן והותיר את המפלגות המסורתיות בלבד.

כמעט ארבע שנים מאוחר יותר, שוב במערכת בחירות, נערך עמוד ענן ברצועה. זה היה מבצע צנוע יותר מקודמו וכלל רק תקיפות אוויריות. השפעותיו על המערכת הפוליטית היו גם כן מצומצמות יחסית. הרשימה המשותפת של הליכוד וישראל ביתנו קיבלה פחות מנדטים משציפו; יש עתיד של יאיר לפיד השיגה, למרות השיח הביטחוני הער ודחיקת הנושא הכלכלי, 19 מנדטים. 

מובן שמוקדם מאוד לדעת לאן תתפתח ההסלמה בצפון. מצד אחד, שוב הצפון רועם והמראות הטרגיים של חיילינו מובאים לקבורה - מה שאמור להזכיר כי לפני הנושא החברתי־כלכלי, מחירי הדיור ויוקר המחיה, אנחנו עדיין במלחמת קיום. מנגד, גם מלחמת הקיום הזו כבר הפכה לשיגרה. אם כבר ממילא נלחמים, אז לפחות שבינתיים יהיה זול בסופר.

נתניהו הזכיר השבוע את מבצע צוק איתן כשהניף אצבע מאיימת כלפי חיזבאללה. בימין זוכרים את צוק איתן, ולא תמיד לטובה. נכון שחמאס ספג מהלומה, ואולי אפילו כזו שלא חטף מאז הקמתו, כפי שאמר נתניהו - אבל הוא עדיין שם. הסיבוב הבא איתו מחכה בפינה, אין לאיש ספק בזה. 

עם זאת, בשש השנים שנתניהו ראש ממשלה הצליחה ישראל לנווט בנבכי הלחצים המדיניים הבלתי פוסקים עם מינימום ויתורים מצידה. היה נאום בר־אילן, שבו הכיר נתניהו בפתרון שתי המדינות; והיתה הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים; אבל לא היו נסיגות ולא הצהרות על נכונות למסור שטחים. 

כל ראשי הממשלה הקודמים מאז שנות ה־90 כבר היו במקום אחר, אחרי תקופת כהונה קצרה בהרבה. רבין הלך לאוסלו ומסר את רצועת עזה והעיר יריחו לשליטת הערבים כשנה בלבד אחרי שנבחר, ושמעון פרס אחריו הוציא את צה"ל מכל הערים הפלשתיניות ביהודה ושומרון בתוך חודשיים מתחילת כהונתו. 

בקדנציה הראשונה שלו, נתניהו נאלץ נתניהו לכבד את ההסכמים ולוותר על חברון. אהוד ברק הבריח את צה"ל באישון ליל מלבנון אחרי שנה בלבד, הביע נכונות למסור לסוריה את הגולן וניהל מו"מ על מסירת יותר מ־90 אחוזים מיהודה ושומרון - וכל זה בתוך קדנציה קצרצרה של שנתיים וחצי. שרון החזיק יותר זמן מאחרים, אבל גם הוא נכנע לבסוף ופינה את יהודי גוש קטיף והעניק את השטח המפונה למחבלי חמאס.

אהוד אולמרט, אף שזכה לכהן במקביל לאחד מנשיאי ארה"ב האוהדים ביותר שהיו לישראל, ג'ורג' בוש הבן, נכנע גם הוא כעבור פחות משנתיים ללחצים. הוא ניהל מו"מ להעברת הגולן לסוריה ודן עם אבו מאזן על ויתורים של קרוב למאה אחוזים מהשטחים, כולל ירושלים. 

לעומתם, נתניהו מחזיק מעמד שש שנים, מול ממשל אמריקני עוין שלא היה כמותו מאז ג'ימי קרטר, בלי למסור שטחים ואף בלי לנהל על כך מו"מ. בניגוד למה שסברו כל השנים, היחסים עם ארה"ב אינם מותנים בוויתורים ישראליים. הנשיא אובאמה אמנם מעדיף כמדיניות את הערבים על פני ישראל, ואת נאומו הראשון מעבר לים כנשיא בחר לשאת דווקא בקהיר, אולם אף על פי כן היחסים בין ישראל לארה"ב לא היו טובים יותר זה כמה עשורים. הראיה הטובה ביותר לכך, מעבר לסיוע הביטחוני הנדיב שלא היה כמותו מעולם והברית האסטרטגית בין המדינות, היא ההזמנה שקיבל נתניהו לנאום בקונגרס. בתי הנבחרים של ארה"ב, המייצגים את כל המדינה לאורכה ולרוחבה, מתעניינים מאוד בישראל ומעוניינים לסייע לה, אף שהמו"מ המדיני לא מתקדם לשום מקום כבר כמה שנים. 

מבקרים בלי לדעת 

הטריגר להתלקחות הנוכחית בצפון הוא פעולת החיסול שבמהלכה נהרגו בכיר חיזבאללה ג'יהאד מורנייה וגנרל איראני. לאחר הפעולה, המיוחסת לישראל, נשמעו רמיזות כאילו נתניהו יזם את הפעולה לצורכי בחירות.

 אלו טענות הזויות מאין כמותן. גם אם הדבר אפשרי, וגם אם מאמינים כי צה"ל ומערכת הביטחון אכן נאותו לשתף פעולה בקמפיין הבחירות שיזם ראש הממשלה, אין לאף אחד - לא בתקשורת ולא באופוזיציה - שום כלי לדעת אם אכן כך היה. הפעולה, מניעיה, יוזמיה, ומתכנניה נותרו עלומים עד לרגע זה. איש לא יודע מה זממו האישים שהיו המטרה לחיסול או מה עשה שם גנרל איראני. האם הוא היה על הכוונת, או שמצא את מותו "על הדרך". כלום לא ידוע כעת. לכן כל מי שמדבר ומביע עמדה - אין ספק שעושה זאת משיקולי בחירות. 

אחרי פינוי גוש קטיף, הסבירו מומחי המודיעין שלחמאס "אין אינטרס" לשלוט על רצועת עזה שזה עתה פונתה, וכי יהיה לו הכי נוח אם נטל הרצועה יושת על כתפי תנועת פת"ח, השולטת גם בערים הפלשתיניות ביהודה ושומרון. הסברים אלה עמדו מאחורי החלטת הממשלה להעניק לחמאס 

אפשרות להתמודד בבחירות. למרבה התדהמה, הוא גם ניצח. בקיץ האחרון הסבירו אותם מומחים שוב כי לחמאס "אין אינטרס" לחמם את הגיזרה עם ישראל, אבל היה זה אותו ארגון שדחה פעם אחר פעם את הצעות הפסקת האש של ירושלים. כעת הם מסבירים כי לחיזבאללה "אין אינטרס" בהתלקחות בצפון, כי הם עסוקים עד מעל הראש בלחימה בסוריה ועוד כהנה שיקולים. לנוכח לקחי העבר, זה הזמן לדאוג. אולי מוטב שהמומחים יגידו את האמת: לישראל אין אינטרס במלחמות. לצד השני דווקא יש. 

אפרופו שיקולי דעת של מומחי ביטחון, השבוע צירפה ציפי לבני על חשבון המקומות המשוריינים לתנועה ברשימת המחנה הציוני את אלוף (מיל') אייל בן ראובן. לבני שלפה את בן ראובן היישר ממפלגת מרצ שבה היה חבר. לפני שנתיים הוא נאם בפני חברי ועידת מרצ, ושם אמר כי "השליטה באוכלוסייה שאינה אזרחי מדינת ישראל מייצרת תופעות קיצון בחברה הישראלית ושסע ערכי בלתי נסבל. אני כאן איתכם כדי להיות קול ברור, נוקב ומשפיע - לשינוי. קול דוחף להסכם שיביא לסוף הכיבוש בעדיפות ראשונה. אני כאן כדי לדחוף ליציאה מרוב שטחי יהודה ושומרון, גם ללא הסכם אם אי אפשר בשום אופן להגיע אליו.בעיניי, זהו לב ליבו של האיום הקיומי החברתי והערכי על מדינת ישראל". לא בדיוק תואם את הקו של לבני, שסוברת שהסדר יכול להגיע רק באמצעות מו"מ. לא בדיוק תואם גם את הקו של השכל הישר, שסובר כי נסיגה חד־צדדית נוספת לא תקדם שלום אלא מלחמה.

אגב, במהלך מלחמת לבנון השנייה מתח בן ראובן ביקורת נוקבת על הרמטכ"ל דאז דן חלוץ ועל ראשי הדרג המדיני. לדבריו, "לצה"ל היו כל הכלים - מפקדים, חיילים ואמצעי לחימה, והיה אפשר לעשות את המערכה אחרת לחלוטין. הדרג המדיני לא איפשר לבצע מהלך קרקעי דרמטי שהיה עשוי לשנות את פני המערכה".

רק שלושה אנשים מהדרג המדיני ניהלו את הקרבות בלבנון: אהוד אולמרט, עמיר פרץ וציפי לבני. שלושתם, לדברי בן ראובן, כשלו. זה לא מפריע לו ללכת עכשיו עם לבני תמורת כרטיס לכנסת הבאה. 

ועניין נוסף שאולי מעיד על שיקול הדעת של קצינים בכירים שעוברים לפוליטיקה: לפני חמש שנים בדיוק אמר בן ראובן בראיון כי "יהיה אפשר לסגת מהגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה, שכן לא מדובר באזור בעל חשיבות אסטרטגית". הוא הסביר כי "העולם השתנה", וציין כי "בעת שלום, כשהגולן מפורז מכוחות, ישראל יכולה חד־משמעית לחיות ללא רמת הגולן". השאלה היא איזה חלק של סוריה היה נדרש לקיים את ההסכם שלא להיכנס לגולן. דאעש? או שמא מנהיגי ג'בהת אל־נוסרה היו אמורים לכבד את ההסכם?

בוגדנות בלי רגשות אשם 

השבוע ועידת מפלגת העבודה סימנה את ההמשך מבחינתה. בוז'י ולבני אאוט, יחימוביץ' ועמיר פרץ בקרב ראש בראש על העתיד. הכעס על לבני ועל הרצוג שהביא אותה הוא עצום. רק השלטון יכול עכשיו להפיג אותו, לא פחות. חברי ועידת העבודה לא מבינים מה הולך כאן, איך הרצוג נתן למי שהיתה נפלטת כמעט בוודאות מהמערכת הפוליטית לא רק את חצי המלכות, אלא גם את שליש המפלגה. אפילו את המועמד היחידי שהרצוג היה יכול לשריין מטעמו היא לקחה לו, כשאילצה אותו למקם בו את עמנואל טרכטנברג, שלא לפגוע במכסת השריונים המגיעים לה. 

ברגע האחרון, אחרי שכבר היה נדמה שהרשימה סגורה, הפתיעה לבני עם המינוי של בן ראובן. את מי דחק בן ראובן? את שלמה מולה, שהיה אמור להיכנס לרשימה לכנסת במקום ריאלי. מולה היה אחד מנאמניה הגדולים ביותר של לבני, שעזב למענה את קדימה והקים איתה את התנועה עם חמישה חברים נוספים. אלה העניקו ללבני את מיליוני השקלים המגיעים להם ממימון המפלגות - ומצאו את עצמם ננטשים מחוץ למקומות הריאליים. 

מולה לא נשבר. הוא נותר נאמן למנהיגה שאהב, והם שמרו על קשר כשמולה הקפיד לדבר בשבחה בשיחות פתוחות וסגורות. עכשיו היא שוב נטשה אותו והעדיפה אחר על פניו, בלי רגשות אשם ובלי להניד עפעף. עם הבוגדנות הבוטה של לבני כלפי נאמניה כבר היה אפשר להרכיב סיעה חדשה: מולה, רוברט טיבייב, מאיר שטרית, רחל אדטו, אורית זוארץ, מגלי והבה, עמרם מצנע, דוד צור ואלעזר שטרן. את כולם גייסה כשהיתה זקוקה להם. את כולם זנחה כשמצאה אחרים טובים מהם.

שיטת הסיפוח הזוחל

את הדרמה הגדולה במערכת הפוליטית סיפקה השבוע הבית היהודי. זה קרה בגלל שורת השריונים של נפתלי בנט, המנסה בכל כוחו להפוך את הבית היהודי למה שהוא לא - ליכוד ב'.

בנט פעל בשיטת הסיפוח הזוחל עד שהגיע לתוצאה הרצויה מבחינתו. כשהחלו ההכנות לכינון החוקה החדשה שיזם, בנט הכחיש. הוא טען שמדובר רק בגישושים ראשוניים וכי החוקה, המעניקה לו סמכויות נרחבות, עוד תשתנה כמה פעמים עד שתבוא לאישור סופי. 

אבל החוקה לא השתנתה. נטיית חברי הכנסת לא להסתכסך איתו הביאה רבים מהם להאמין לו כי החוקה היא עוד תהליך שרחוק מלהסתיים. הם טעו: בנט הביא את החוקה מהר מאוד לאישור הוועידה, תוך כדי ניטרול כיסי ההתנגדות הבודדים בהתחייבות שווא על הקמת ועדת הסכמות לשינויים בחוקה, בהובלת השר לשעבר הרב יצחק לוי. 

לאחר מכן החלו גישושים על הקדמת הפריימריז. שוב בנט הכחיש. אולם יממה אחרי שנתניהו הודיע על הקדמת הפריימריז בליכוד, ניצל את המצב והודיע על הקדמת הפריימריז גם אצלו. 

חברי הכנסת שנערכו להתמודדות, ואלה שהצטרפו אחריהם בברכת בנט, גילו בפעם הראשונה למעשה את המשמעות האמיתית של החוקה החדשה: מעט מאוד מקומות פנויים, על הרבה מאוד מועמדים. אבל בנט שוב הרגיע: לא בטוח שאשתמש בכל השריונים שברשותי, אמר להם.

נורת אזהרה ראשונה נדלקה אצל כמה מהם כשבנט שריין במפתיע, עוד לפני הפריימריז, את ינון מגל. להתקומם לא יכלו, כי עדיין לא נבחרו. מי יעז לצאת נגד בנט ולעורר עליו את חמתו בערב הבחירות הפנימיות? לכן רבים מהם רטנו חרישית, אבל העדיפו לשמור על שתיקה. את אלה שהעזו לבוא בטרוניה, רונן שובל למשל, פטר בנט ברמיזה כי ייתכן שלא ישתמש בשריונים שהעניקה לו החוקה. 

אחרי הפריימריז, כל הנבחרים למקומות ריאליים נשמו לרווחה. כל המאוכזבים ירדו חרישית מהבמה, ובנט עמד והרגיע את כולם כי הוא לא מתכוון לנצל את השריונים. בערב הצגת הרשימה בכפר המכביה, אמר כי לא היתה יכולה להיבחר רשימה טובה יותר. 

זה לא היה מדויק. בנט ממש לא אהב את זה, כי ב־15 המקומות הריאליים ברשימה המועמדת הלא דתייה היחידה היא איילת שקד, ואילו כל השאר - שובל, דני דיין, ענת רוט ואחרים - נפלטו ממנה. ההערכה היתה שכדי לא לפגוע בשובל, ששובץ במקום 16, בנט לא ישריין מועמדים אחרים שידחקו אותו החוצה. הם טעו. הכוכב העולה של הפריימריז כבר הפך לפאסה עבור מערכת הבחירות. לבנט כבר היו בקנה כוכבים נוצצים ממנו. 

כך מצא את עצמו אלי אוחנה מתברג למשך שלושה ימים לרשימה במקום ריאלי, עד שבעצם נאלץ לפרוש אחרי המהומה שחוללה הצטרפותו. 

במפלגה לא הבינו איך ציפה בנט שמי שהקריירה שלו רצופה חילולי שבת והביע תמיכה בהתנתקות ובפינוי יישובים, אמור היה להשתלב כלוחם בוועדת הכספים על תקציבים לישיבות הסדר וגרעינים תורניים, להיאבק בשיניים נגד תחבורה ציבורית בשבת, ולמחות בתוקף נגד הודעות הגינוי של הממשל האמריקני על אישורי בנייה במעלה אדומים.

אם התרחיש הזה נשמע למישהו הגיוני, הוא ודאי מבין מדוע בנט התעקש שאוחנה יהיה ברשימה. חברי הכנסת והמועמדים סברו כנראה אחרת, והתפרצו על בנט בחמת זעם בישיבת הסיעה המיוחדת. אתמול בבוקר אוחנה הודיע על פרישה וחסך לבנט את המשך אי הנעימות 

עדיין לא ברור מי צודק בוויכוח הפנימי ב"בית היהודי". בנט, שמנסה לפנות לקהל אחר ולהציג מפלגה כללית המכילה את כולם תוך כדי נטישת הרעיון כי הציבור הציוני־דתי זקוק למפלגה מגזרית שתייצג אותו; או מתנגדיו, הטוענים כי בעיטה בציבור הזה היא למעשה בעיטה בזכות הקיום של המפלגה ובבסיס הכוח המרכזי שלה. הסקרים הבאים יכריעו מי צדק. 

נפתלי בנט ואלי אוחנה // צילום: דוברות הבית היהודי 

מה עם הכרעת הבוחרים?

בהמשך ישיר לפרשת אלי אוחנה, אולם במימדים קטנים יותר, התעוררה סערה נוספת בבית היהודי ותחושת אי נוחות כללית מההתרחשות נוספת במפלגה: ההחלטה של בנט לשריין את ד"ר ענת רוט ולדחוק את הרבנית יהודית שילת מחוץ למקומות הריאליים. הדעות במפלגה ביחס לשילת היו חלוקות. היו שתמכו בכניסת דמות רבנית לרשימה במקום השלישי והמכובד המיועד לנשים, כחלק מהמגמה הכללית של חזרת המפלגה לערכים של פעם.

מצד אחר, נשמעו קולות רבים שלפיהם שילת צובעת את הרשימה בצבעים קיצוניים ושמרניים - מה שיפגע בהצגתה כמפלגה ליברלית וחדשנית. אבל הבוחרים הכריעו: המיפקד הגדול של עשרות האלפים שבנט כה השתבח בו קבע כי שילת היא האישה השלישית במפלגה אחרי איילת שקד ושולי מועלם.

אבל בנט חשב אחרת וקידם את רוט על חשבונה, בניגוד לעמדת חברי המפלגה. ללא קשר לשתי המועמדות, מדובר במעשה שלא ייעשה בפוליטיקה. שריון הוא לגיטימי, כל עוד הוא לא דורך ברגל גסה על רצון הבוחר.

המדריך ליציאה מש"ס

מי שעשוי ליהנות מהמהלכים האחרונים בבית היהודי הוא אלי ישי. לאחרונה עושה ישי מאמצים גדולים בקרב אנשי הציונות הדתית. תחילה היה לו קשה לצאת מהמשבצת הש"סית שבה העביר את חייו הבוגרים ולפנות לקהלים אחרים שלא הכיר.

לאט לאט הוא נפתח: למד לדבר עם רבני הציונות הדתית, להבין מה חשוב להם. הוא אף הסכים לראשונה לנהל קמפיין שתמונת הרב עובדיה לא מתנוססת מעליו.

השבוע, בכנס פעילים מהמגזר הדתי־לאומי, מצא את עצמו ישי מוקף בשלוש מאות רבנים ופעילים מהמגזר, שהניפו אותו על כתפיהם בריקודים סוערים. בשיאם מצא את עצמו ישי מנופף בדגל ישראל גדול בלהט ובשמחה, כמו שכנראה בחיים לא נופף. 

צירופו של אלי אוחנה והסערה בעקבותיו הגיעו לישי כמו מתנה משמיים. הזליגה של רבנים ואנשי ציונות דתית לשורותיו כבר החלה, ואם ישכיל לתפוס אותם, יוכל לעבור בקלות את אחוז החסימה ואף יותר מכך. 

השפעה נוספת של אירועים בבית היהודי מוצאים גם בפלג השמרני יותר שחבר למפלגה: תקומה. למרות הסכם אי־הפילוג שעליו הם חתומים, אורי אריאל מתכוון לשמור על התואר "יו"ר האיחוד הלאומי" גם אחרי הבחירות, וזאת כדי להיבדל מבנט, מאוחנה ומחבריהם. 

החוק שמתהפך על ליברמן

קשה להעריך עדיין את אפקט איחוד הסיעות הערביות על המערכת הפוליטית. מלבד העובדה שהרשימה עצמה עולה ל־12 מנדטים וייתכן שהיד עוד נטויה, גם המפלגות האחרות עשויות להיות מושפעות בשל חלוקה שונה של העוגה. הסיבה לאיחוד הערבי היא לא אביב ערבי ישראלי מאוחר, אלא חוקי המשילות החדשים, שכללו תיקון לעליית אחוז החסימה הנדרש. מי שאחראי לתיקון הוא יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. בקמפיין המתמשך שהוא מנהל נגד ערביי ישראל, ניסה ליברמן להצר את צעדיהם של מייצגיו בכנסת מתוך הערכה שסיעה אחת או שתיים לא ייכנסו בשל עליית אחוז החסימה.

כעת ליברמן מגלה שהחוק שיזם עשוי לשמש חבל התלייה של מפלגתו, שעלולה לבסוף לא לעבור את אחוז החסימה החדש. עכשיו הערבים חוגגים וטוענים כי מדובר במקרה קלאסי של צדק פואטי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו