גיבורת הספר "בעלי לא בבית" של מירב הלפרין היא מה שנקרא בעגה היומיומית - חופרת: נטולת שם, בת 45, וורקהולית במשרד עורכי דין יוקרתי, שחיה חיים בורגניים ומצליחה לשלב בקושי בין הג'וב המרפקני ודרישותיהם של שני הבוסים שלה לבין חיי נישואים רדומים והורות לשני ילדיה המתבגרים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
וכאילו כל זה לא מספיק, אמא שלה - שחקנית עבר נרקיסיסטית ודרמה קווין - נמצאת בבית אבות, אך ממשיכה לככב בסרטים שהיא גורמת לבתה, בין השאר ברומנים שהיא מנהלת עם דיירי המקום הקשישים. זאת, אם מוציאים מהמשוואה את בעלה, חולה שיטיון שמתגורר אף הוא באותו בית אבות.
בעמודיו הראשונים של הספר מספרת לנו הגיבורה כי התגרשה מבעלה, עמנואל הצנון והחרדתי, שבחוצפתו התאהב בדינה, חובבת מזון אורגני. אך לא רק זה מה שמזעזע את עורכת הדין; דינה, אבוי, מבוגרת ממנה ומכוערת ממנה. אז מה אם הסקס עלוב והשיחות דלילות, זועקת הגיבורה - ככה מפרקים נישואים?
נתחיל מהדברים הטובים: מירב הלפרין כתבה רב־מכר ראוי שמתלבש כמו כפפה לעידן הפייסבוק: פרקים קצרים וקולחים שכתובים בשנינות לא מתאמצת ובלי התחכמויות פסיכולוגיות מורכבות - כתיבתה של הלפרין מזכירה שיחה כיפית וגלוית לב עם חברה טובה. אין פה פריצת דרך, אך תמיד מנחם להיתקל בדמות ראשית לא נחמדה, חולת עבודה, שמודה שלרוב היא די שונאת את המפלצות הקטנות שנקראות הילדים שלה.
אך בואו לא נתבלבל: אין מדובר פה באחות הישראלית של הגיבורה נטולת השם מ"ימי הנטישה" לאלנה פרנטה, שתיארה את התפרקותה המרהיבה של אישה לאחר שנזנחה על ידי בעלה, או בקונטרה הפוסט־מודרנית של גיבורת "מקופלת" מעוררת הרחמים לתמר גלבץ. הפרוזה של הלפרין שמרנית יותר ממקורות ההשראה שלה, שמזכירים פחות את נורה אפרון ויותר את עירית לינור של "שירת הסירנה". הדמות הראשית יכולה לפטפט באריכות ליברלית על סקס, אך תיאור אותנטי ונטול בולשיט של האקט לא תמצאו פה.
גם ההסבר לקשיחותה הבולדוזרית של הגיבורה ולייאושה ממערכות יחסים נשאר בגבולות הרומנטיים־הוליוודיים המוכרים. או כפי שהלפרין מיטיבה לנסח: "כשזה נוגע להבנה בגברים, אין שום הבדל בין סימון דה בובואר לחופפת במספרה. כל קילומטרז' האיי.קיו שמשתרע ביניהן הולך לאיבוד כשהן נדלקות על מישהו".
בעלי לא בבית / מירב הלפרין; ידיעות ספרים, 222 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו