חיסול, חשבונות

רמטכ"ל העביר את בוקר יום ראשון האחרון במרחבי פיקוד המרכז, בסיור שחלקו עבודה וחלקו נוסטלגיה: פגישה עם חברי מחזור הגיוס שלו לצנחנים, כחלק מאירועי הפרידה שלו מצה"ל.

היום הנינוח הופרע במהלכו בהתייעצות דחופה, חריגה, לאחר שבצהרי היום, חוסלו בגולן הסורי בכירים בחיזבאללה. גנץ הסתגר לשעה ארוכה בחדר, כאשר למעט ראש לשכתו איש לא הורשה להצטרף אליו. על מה דיבר ועם מי לא ידוע, מאוחר יותר התברר כי בין ההרוגים היו בנו של עימאד מורנייה, וכן גנרל איראני שהיה מופקד על גזרת סוריה ולבנון.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מאותו רגע, לוח הזמנים של גנץ הופקע כולו לטובת ענייני הצפון. שארית הקדנציה שלו, שאמורה היתה להתנהל במה שמכונה בצה"ל אס"ק - אווירת סוף קורס - התחלפה בנוהל חירום של התייעצויות, הערכות מצב, דיונים וסיורים, הכל כדי לוודא שצה"ל ערוך ומוכן לקדם את הרעה שמתרגשת מצפון. אם עד לפני חצי שנה נחשבה תקופתו לסולידית, נטולת דרמות, 24 ימים לפני סיומה אי אפשר לחמוק מהמחשבה שגנץ עוד עשוי להיזכר כרמטכ"ל שתי המלחמות. 

ישראל הרשמית לא מתייחסת לחיסול בצפון. לא מאשרים ולא מכחישים. מותר להרים גבה לנוכח המדיניות הזאת, על רקע שתי עובדות יסוד: החיסול בוצע מהאוויר, וצה"ל הוא הכוח האווירי היחיד שפועל באזור (למעט צבא סוריה, שבוודאי לא חיסל את מיטיביו האיראנים והלבנונים), והאו"ם דיווח כי אנשיו הבחינו במל"טים ישראלים שחוצים את הגבול סמוך לשעת החיסול. גם המידע שנמסר מפי מקורות רשמיים כביכול לסוכנויות הידיעות, וההכחשות שבאו בעקבותיו, תרמו לתחושה שישראל מגמגמת; ממילא זה לא משנה את השורה התחתונה: בטהרן ובביירות יודעים להצביע בבירור על מי שחיסל, ומכאן גם על מי שישלם את המחיר.

גבול הצפון, השבוע // צילום: אנצ'ו ג'וש

בישראל, כאמור, לא מתייחסים. מה שכן ברור - ג'יהאד מורנייה הפך בשנה האחרונה מנסיך וסמל בחיזבאללה לכאב ראש. זה קרה על רקע תשתיות הטרור שהחל הארגון לבסס בגולן, שנועדו לאפשר לו לפעול נגד ישראל ב"חתימה נמוכה": לא דרך גבול לבנון אלא מסוריה, לא באמצעות אנשיו אלא על ידי שליחים. התשתית הראשונה הוקמה בידי סמיר קונטאר, המחבל מנהריה ששוחרר ב־2008 בעיסקת גולדווסר ורגב, והתבססה על פעילים מקרב הכפרים הדרוזיים שלמרגלות החרמון הסורי, באזור שטרם נכבש בידי המורדים ונתון עדיין לשליטת כוחותיו של בשאר אסד. התשתית שיגרה בכמה מקרים רקטות לחרמון והניחה מטענים על הגדר, אולם לא הצליחה להתרומם לכדי איום ממשי. 

בעקבות זאת נכנס מורנייה לתמונה בתפקידו כ"מפקד חזית הגולן". הוא אומץ בשמחה בידי האיראנים - שהיו גם פטרוניו של אביו - שסייעו לו כדרכם בכסף, בהדרכה ובאמצעים. תפקידו היה להקים תשתית רחבה ומקצועית יותר, שתהיה ערוכה לפעול נגד ישראל בכל הדפ"אות: ירי רקטות ונ"ט, הפעלת מטענים וצליפה, פיגועי חדירה וחטיפה. אפשר שהסיור שעשה בגולן בעת שחוסל היה חלק מבניית התשתית, ואפשר שזאת כבר היתה הכנה לפיגוע ספציפי. אפילו אנשי "איפכא מסתברא" מובהקים יסכימו בוודאי שתמימות לא היתה שם.

בחמישי שעבר התראיין נסראללה לרשת "אל־מיאדין". שלוש שעות נמשך הראיון, וכותרת אחת בלטה מעל כל המלל: מעתה, הבהיר מנהיג חיזבאללה, תהיה תגובה לא רק על תקיפות ישראליות על אדמת לבנון, אלא גם על כאלה שייעשו בסוריה. נסראללה, אגב, לא אמר בראיון שחיזבאללה יגיב, אלא נקב בביטוי "ציר ההתנגדות" - שכולל גם את איראן וסוריה. הוא התכוון מן הסתם להניח את התשתית המילולית לפיגוע שיבוא, ולא שיער כי בעת ההיא סביר להניח שכבר בוצע מעקב מדוקדק אחר תנועות אנשיו שאמורים היו להוציא לפועל את איומיו.

בין חשאי ל"רועש"

רשימת היעדים לחיסול מגובשת בידי ור"ש - ועדת ראשי השירותים החשאיים, שבה חברים ראשי המוסד, שב"כ ואמ"ן - ומועברת לאישור ראש הממשלה (בידיעת הרמטכ"ל ושר הביטחון). משם מתחיל למעשה בניית "תיק" על היעד, שכולל איסוף כל פרט על אודותיו; איפה הוא מסתובב ועם מי, איפה הוא גר ובאיזה רכב הוא נוסע, וכל נתון אחר שבעזרתו יהיה אפשר לייצר הזדמנות לפגוע בו.

כאשר מגיע המידע כי נפתח חלון לפגיעה ביעד, מכונסת התייעצות מיוחדת. אם הגורם המבצע הוא צה"ל נערך הדיון אצל שר הביטחון, כשמדובר במבצע של המוסד - אצל ראש הממשלה. בהנחה שישראל אכן אחראית לחיסול, סביר שיעלון כינס התייעצות כזאת, בהשתתפות הגורמים הרלוונטיים: הרמטכ"ל וסגנו, ראשי אגפי המודיעין, התכנון והמבצעים (וראשי חטיבות המחקר והאסטרטגיה), וראשי המוסד ושב"כ. מן הסתם מונחים על השולחן בדיון כזה, מעבר למודיעין ולנגזרות המבצעיות שלו, גם השלכותיו והפעולות שנובעות מהן. פריסת סוללות כיפת ברזל, למשל, או העלאת הכוננות בנציגויות ישראל ברחבי העולם.

כוחות צה"ל, השבוע // צילום: ג'יני פיקס 

לכל אחד מהמשתתפים בדיון זכות לומר את דעתו. הרמטכ"ל מסכם את עמדת צה"ל, כאשר הקצין היחיד שרשאי להציג עמדה אחרת הוא ראש אמ"ן, מתוקף תפקידו כמעריך הלאומי. בשונה ממרבית קודמיו, גנץ לא נוהג לדקדק בכך, ומרשה גם לקצינים אחרים להביע דעה שונה משלו. ממילא אין בכך עניין מחייב; מי שמסכם בסופו של דבר הוא שר הביטחון, שמביא את העניין לאישורו של ראש הממשלה.

דיון כזה יכול להתקיים ימים רבים ואפילו יממה לפני הפגיעה ביעד. לעיתים קורה שסמוך לביצוע נכנס מידע חדש, שמתחייבת ממנו הערכת מצב נוספת. אם הזמן קצר מכדי לכנס דיון מתבצעת התייעצות טלפונית בקו מוצפן, שבסיומה נופלת החלטה - לבצע או לא. גם כאן רשאים גורמי המקצוע לתמוך, להתנגד או להסתייג: לרוב מתבצעות הפעולות על פי המלצתם, אולם קרה שהן יצאו לפועל גם כאשר היו קצינים שהתנגדו או נמנעו מהמלצה.

בדיונים המקדימים מאושרות גם דרכי הפעולה. סביר שתמיד תינתן העדפה ברורה למבצע שייעשה בחתימה נמוכה, בלי להותיר עקבות: גם אם האויב יהיה משוכנע שישראל אחראית, לא יהיו בידיו הוכחות. זה היה המקרה בחיסול מורנייה האב בדמשק ב־2008, בפגיעה במדעני הגרעין האיראנים בעשור הקודם ובשורת מבצעים שיוחסו לישראל, מאבו ג'יהאד ועד לפתחי שקאקי. 

לעיתים אין היתכנות למבצע חשאי, וישראל נדרשת לפעולה "רועשת"; כך קרה במרבית החיסולים בעזה ובפגיעה בעבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה שקדם לנסראללה. אם אמנם ישראל חיסלה השבוע את מורנייה הבן, לא יהיה זה בלתי סביר להניח שזה היה המקרה: הזדמנות חד־פעמית שלא ברור אם תחזור, ומכאן הצורך לבצע בדרך הפחות מיטבית - בגלוי.

חיסולים, מטבעם, שנויים במחלוקת. לא רק בשאלות סביב ערכיות היעד והצדקת ההשקעה בפגיעה בו, אלא בעיקר במבחן התוצאה. כאשר מדובר בסיכול פיגוע נקודתי - חוליה שנמצאת בזמן אמת בדרכה ליעד - אין ספקות. אבל כאשר מדובר במפקדים או במנהיגים, המבחן סבוך בהרבה. למרבית המחוסלים בהיסטוריה, גם מידי ישראל, היו נעליים קטנות שמולאו בהצלחה ובמהירות בידי יורשים, בהם כאלה שהיו מסוכנים פי כמה; נסראללה הוא דוגמה מצוינת, לא יחידה, למי שהתברר כצרה גדולה בהרבה מקודמו שחוסל. מנגד, בודדים המקרים לבכירים שחיסולם הוציא את האויב משיווי משקל; שקאקי ומורניה האב הם הדוגמאות הבולטות.

למרות זאת, המדיניות הישראלית לדורותיה צידדה בחיסולים. זה נתפס כחלק אינטגרלי מהלחימה בטרור, ומהפיכתו של האויב מרודף לנרדף. גם בריטניה נהגה כך במלחמתה במחתרת האירית, וארה"ב נוהגת כך במלחמתה בג'יהאד העולמי. זה נעשה למרות התועלת השנויה במחלוקת ולמרות הנקמה הצפויה: בפרפראזה על דבריו של בן גוריון, יידע כל מחבל כי חייו נלקחו בידי גורמים שראויים לכך.

בין בחירות לנקמה

ראש הממשלה ושר הביטחון הואשמו השבוע כי פעלו ממניעים פוליטיים: לא האויב עמד לנגד עיניהם, נטען, אלא הבחירות. זו טענה שאי אפשר להוכיח אותה; ראשי ממשלה ושרי ביטחון תמיד היו ויהיו אישים פוליטיים. כך זה בדמוקרטיה. מי שמניח בידיהם את המפתחות בימות שגרה, צריך לקבל את החלטתם גם בתקופת בחירות.

השאלות מתחייבות, בוודאי. גם למותקפים כדאי שהן יתבררו: זה יסיר מעל ראשם כל עננה וטענה למניעים לא ראויים. ובכל זאת, מתחייבת תהייה קטנה. אפשר שמי שקיבלו את ההחלטה נהנים לכאורה מפירותיה, אבל גם מהסיכונים שגלומים בה. כל מי שיושב בשנים האחרונות בקבינט מכיר את התרחיש של מלחמה בלבנון. מי שלא קיבל בשבוע שעבר את התקציר מעל עמודים אלה, מפיו של רח"ט מחקר היוצא באמ"ן, תא"ל איתי ברון: יותר מאלף רקטות ביום לשטח ישראל, בהן עשרות רקטות ארוכות טווח לגוש דן; כוחות שישתלטו על יישובים למטרות הרג ומיקוח; הפלת מטוסים, פגיעה בספינות ומאמץ לפגוע בתשתיות האסטרטגיות של ישראל - נפט, גז, חשמל, שדות תעופה ונמלים; והכנות מדוקדקות לסכל פלישה קרקעית בלבנון, בדמות מערך ביצורים סבוך ביותר מ־200 כפרים בדרום לבנון. לישראל מענה מבצעי לחלק גדול מהאיומים האלה, אבל מלחמת לבנון השלישית לא תיגמר בזול. יהיו בה מאות הרוגים (בחזית ובעורף), ייגרמו במהלכה נזקים כבדים, והיא תעלה עשרות מיליארדי שקלים למשק.

ספק אם מישהו בישראל מעוניין להעמיד את התרחיש הזה למבחן. ההערכות הן שגם בטהרן ובלבנון לא מתלהבים כרגע מהסלמה רבתי; האיראנים כבולים למלחמה בסוריה, טרודים במו"מ על הגרעין ונאנקים תחת הכלכלה הקורסת, וחיזבאללה מושקע בסיוע למשטר אסד וגם כך נתון לביקורת גוברת בלבנון על הצרות שנגרמות בעטיו - מהפיגועים מצד גורמים סוניים, ועד לחשש ממלחמה הרסנית נוספת מול ישראל.

כוחות צה"ל בגבול הצפון, השבוע // צילום: רויטרס

ועדיין, תגובה תהיה. לא רק כי ההשפלה היתה כואבת ובעיקר פומבית מכדי להכיל אותה, אלא בעיקר משום שבביירות ובטהרן נשבעו בגלוי לנקום. סביר שהדילמה עכשיו היא איך לעשות זאת ומתי; על חיסולו של מוסאווי הגיבה איראן בפיצוץ שגרירות ישראל בארגנטינה (ובהמשך בפיצוץ בניין הקהילות היהודיות בעיר), אבל פיגועי חו"ל היום מורכבים בהרבה. לא בביצוע אלא באווירה; ספק אם איראן, שמנסה להיחלץ מהסנקציות, רוצה למצוא את עצמה באותה חבילה עם דאעש ואל־קאעידה. הדרך מבחינתה להימנע מכך היא לפעול בחתימה נמוכה, מה שמחייב הכנות וזמן - ונותן גם שהות לסיכול.

במקביל לכך נערכת ישראל לאפשרות של פיגוע נקמה דרך הגבול - בגולן או בגליל. באחרונה חזר חיזבאללה לפעול בגזרת הר דב, והתגובה הרפה של ישראל להפעלת זירת המטענים שם באוקטובר האחרון אף אותתה לו שהדרך סלולה להמשך הפעילות. בינתיים משמר צה"ל כוננות גבוהה מאוד לאורך הגבול (סגירת כביש הצפון וההנחיות המיוחדות שניתנו לתושבים הן הדוגמאות הגלויות לכך). אך כדי למזער סיכונים חייבת ישראל להבהיר לחיזבאללה - דרך יוניפי"ל או באמצעות ממשלה זרה - שהתגובה בפעם הבאה תהיה חריפה בהרבה, בעיקר אם ייפגעו אזרחים בצד הישראלי.

פעילות משולבת כזאת - צבאית־מבצעית ומדינית־דיפלומטית - תעביר את הדילמה לצד השני: זה לא ימנע ממנו לפעול, זה כן יגרום לו לחשוב עוד פעם. אם בכל זאת היה בידי חיזבאללה לבחור בחופשיות, סביר שהנקמה היתה יוצאת לפועל ב־12 בפברואר - יום השנה השביעי לחיסול עימאד מורנייה. באותו יום, חמישי בשבוע, יגיע בני גנץ בפעם האחרונה להערכת המצב השבועית אצל שר הביטחון, ארבעה ימים לפני שימסור את המפתחות לגדי איזנקוט. מי שמכיר את גנץ יודע כמה הוא מחכה כבר לאזרחות, ובעיקר לשקט שבה: מסתבר שדרכו אליה, כמו במהלך כל שירותו הצבאי, עוברת בלבנון.

בין הצפון לגדה

בעוד ישראל טרודה בכוננות ספיגה בצפון, הזכיר לנו הפיגוע בתל אביב ששום דבר טוב לא צומח בגדה: בהיעדר תהליך מדיני, תחת ההסתה הקיימת והאיבה הגלויה בין ירושלים לרמאללה, יקום בכל פעם "מפגע בודד" וייצא להרוג: ברכב, בגרזן, בסכין.

קשה לבוא בטענות על כך שהפיגוע הזה לא סוכל; למרות כל עבודות המטה וקבוצות החשיבה, טרם נמצאה הדרך לחדור למוחו של יחיד וליירטו בדרך לפיגוע. ובכל זאת, אפשר למזער את הסיכוי שהוא יצליח. המחבל בתל אביב הגיע מטול כרם בנתיבי השוהים הבלתי חוקיים. 40 אלף כאלה נכנסים בכל יום לישראל, לפחות; מרביתם פועלים קשי יום, שמחפשים להביא בכבוד פרנסה לביתם. מיעוטם גורמים עוינים, שמנצלים את הפלטפורמה הנוחה לטרור.

ישראל מכירה את כל הנתיבים האלה, ולא רק אותם: גם את מי שנכנסים דרכם ואת מי שאוספים אותם בצד הישראלי, ולרוב גם את מי שמעסיקים אותם בתחומי הקו הירוק. מכירה - ולא עושה כלום. התכניות להשלמת גדר ההפרדה בגזרת יהודה תקועות מסיבות פוליטיות וכלכליות; כסף הוא גם המכשול לתיקון פרצות ותחזוקה שוטפת של הגדר בגזרות אחרות. ובתוך ישראל, האכיפה - המשטרתית, המשפטית - עייפה ואיטית, ובוודאי שאינה מרתיעה.

על ישראל לקבל החלטה אמיצה: אם מסוכן להעסיק את כל השב"חים, צריך לפעול לחסימת כניסתם לאלתר. אם אפשר להעסיקם, צריך לדאוג להכנסתם בגלוי, ברישיון. בצבא, בשב"כ ובתיאום פעולות הממשלה בשטחים - ממליצים על האופציה השנייה. הם טוענים שזה יסייע לכלכלה הפלשתינית ולביטחון ישראל: מי שיעבוד, לא יפנה לטרור.

בינתיים ההחלטות מתמהמהות. עם ובלי קשר, הטרור גובר. ב־2014 נרשמה עלייה חדה בהיקף הפיגועים והנפגעים לעומת השנה שקדמה לה, והשנה המגמה נמשכת. על רקע הבחירות, סביר שיעבור זמן עד שיתקבלו החלטות כלשהן. מה שמעביר את הכדור לידי צה"ל (עם השב"כ והמשטרה), שכמו בצפון ינסה לדאוג שנעבור את התקופה הקרובה בשלום. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו