ירוניה מרירה נשפכת מהאיור שהתפרסם לפני שבוע במגזין "שארלי הבדו". "עדיין אין פיגועים בצרפת", נכתב באותיות גדולות בחלקו העליון. "רגע, חכו", מתקן מחבל ג'יהאדיסט חמוש ומזוקן שמצויר מתחתיהן, "עדיין נשאר זמן עד סוף ינואר כדי להגשים את משאלתכם". כל הסיפור הנורא כולו, בשני משפטים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מגישה: ליטל שמש, צילום: דורון פרסאוד, איפור: אומאי שיטרית
מי היה מאמין שאנשי המגזין הסאטירי יצליחו לחזות מראש את הטבח. בדיוק כמו הסופר הצרפתי מישל וולבק, שהוציא שלשום את ספרו "הכנעה", המנבא כי ב־2023 יעמוד בראש צרפת נשיא
מוסלמי (ראו מסגרת). בספרו "פלטפורמה", שיצא באוגוסט 2001, הוא גם ניבא במידת מה את פיגועי 11 בספטמבר. מה שאירע שלשום במערכת העיתון בפאריס היה, לכל דבר ועניין, 11 בספטמבר של הצרפתים.
קשה לומר שהכתובת לא היתה על הקיר. הרי רק לפני שבועיים התריע ראש ממשלת צרפת, מנואל ואלס, כי מעולם לא התמודדה הרפובליקה עם איומים כה משמעותיים ומוחשיים מצד הטרור הג'יהאדיסטי.
רק לפני שבועיים אירעו במדינה ארבע תקריות אלימות - פיגועי דריסה, דקירה וירי - בפרק זמן של ארבעה ימים. השלטונות הזדרזו לאבחן כי בשניים מארבעת המקרים - פיגועי הדריסה
בערים דיז'ון ונאנט - היו המפגעים מעורערים בנפשם. האזרחים לא באמת ידעו כיצד לעכל את הפיגועים, וגם לא את הדיאגנוזה המהירה לגבי שפיותם של מבצעיהם, שמשום מה בחרו לזעוק "אללה אכבר" בזמן מעשיהם הרצחניים. צרפת הרשמית גם לא ראתה כל קשר בין המעשים. אולי גם לא רצתה לראות.

העורך הראשי סטפאן שרבונייה, שנרצח בפיגוע
אין ספק שהדבר השפיע על האקלים במדינה. אמנם התקינות הפוליטית בה אוסרת בכלל לדבר על טרור איסלאמיסטי, אך היה אפשר להריח את זה מגיע. האירועים הקטנים יחסית ב־2014 היו בבחינת המתאבנים שלפני המנה העיקרית - וכעת רבים נזכרים בפיגוע הקטלני ביותר שידעה צרפת מאז 1961, במהלך מלחמת העצמאות האלג'ירית, שבו נהרגו 28 אנשים.
שלשום שוב נשמע אותו "אללה הוא אכבר", רק שהפעם זה קרה בבירה פאריס, והפעם הוא היה רם וברור. הפעם קשה להסתתר מאחורי הפרעה נפשית.
הפעם מובן שמאחורי קריאת הקרב עומדת אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית, פנאטית, אלימה ומסוכנת, המבקשת לכבוש את צרפת בפרט ואת אירופה בכלל.
כן, לכבוש את צרפת, כפי שלומדים הילדים במדינה בשיעורי ההיסטוריה על קרל מרטל ("קרל הפטיש"), שבשנת 732 הצליח לבלום פלישה מוסלמית לאירופה. היו זמנים.
היום הפלישה מעט שונה; לא צריך להגיע לאירופה עם צבא שלם. מספיק להיות בן או נכד של מהגרים, להיוולד בצרפת ולהחזיק בדרכון הצרפתי - ולא לחוש כל נאמנות להמנון המרסייז. צרפת כולה משלמת את המחיר. אפילו המוסלמים הרבים שכן בחרו באינטגרציה מבינים כי משהו ברפובליקה השתבש מאוד, והכל בשם הפוליטיקלי קורקט.
פורקן לתסכול הדתי
הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד מיהר להגיע לזירת הפיגוע ברובע ה־11 בפאריס, בשכונה שבה קיימו עיתונאי "שארלי הבדו" את ישיבת המערכת השבועית. "אנחנו מתמודדים כעת עם האיום", אמר הנשיא, שהודה כי צרפת היתה מודעת לאיומים. היא גם הצליחה לסכל כמה מהם, אבל לא את זה משלשום. הוא היה מחריד: בגלל עצם קיומו, בגלל היעד שנבחר, בגלל הדרך שיצא אל הפועל, בגלל ההקשר.
אם נבחן תחילה את המטרה, נבין שחלק גדול מהאחריות יש להטיל על ראשי הקהילה המוסלמית בצרפת, אלה שמגנים עכשיו בתוקף ובכנות את הפיגוע האלים. צריך לחזור לשנת 2005, שבה העיתון הדני "לנדס פוסטן" פירסם ב־30 בספטמבר קריקטורות שעוררו את זעמם של מוסלמים ברחבי העולם. הטענה היתה שהן פוגעות בנביא מוחמד.
ב"שארלי הבדו", שלא חסך ביקורת קשה מכל הדתות במשך יותר מ־40 שנות פעילות, יצאו מייד להגנת העיתון הדני. הם פירסמו ב־2006 חלק מהקריקטורות מעוררות המחלוקת, ואף תרמו קריקטורות משלהם.
הנשיא הצרפתי דאז ז'אק שיראק סבר כי הקריקטורות מעליבות, ובכך למעשה הצטרף לראשי הקהילה המוסלמית במדינה. האחרונים הגיעו עד לבית המשפט כדי לתבוע את מערכת המגזין הסאטירי. ניקולא סרקוזי ופרנסואה הולנד, שהפכו בהמשך לנשיאים, דווקא תמכו בו בשם חופש הביטוי. כך עשה גם בית המשפט, שלבסוף פסק לטובת העיתון. המוסלמים בצרפת חשו פגועים, הקיצונים שבהם אולי ראו בכך רישיון להרוג. כבר אז היתה סיבה לחשוש שמישהו ינסה לפרוק את התסכול שעוררה ההחלטה.

הולנד /// צילום: אי. פי. איי
בצרפת של היום, כפי שאמר ראש הממשלה ואלס, יש לפחות 1,000 צרפתים השבים או מתכוונים לשוב מעיראק ומסוריה, שם הצטרפו לשורות ארגון דאעש ונלחמו בשמו. חוץ מלהרוג, הם יודעים לעשות מעט מאוד. צרפת ראתה את זה היטב במארס 2012, בפיגוע בבית הספר "אוצר התורה" בטולוז: המחבל מוחמד מראח חזר מאפגניסטן ורצח ארבעה חיילים צרפתים מוסלמים וארבעה יהודים, ובהם שלושה ילדים. לאחר מכן התבצר בדירתו ונהרג בחילופי אש עם כוחות הביטחון.
במאי 2014 בוצע הפיגוע במוזיאון היהודי בבריסל. לרוצח התורן קראו מהדי נמוש, ג'יהאדיסט צרפתי ממוצא אלג'יראי. פתאום שבנו לימי יולי 1995, עת בוצע בשטח צרפת פיגוע אלים במיוחד - בתחנת המטרו סנט מישל ברובע הלטיני בפאריס. שמונה בני אדם נהרגו ו־117 נפצעו. שני מחבלים היו אחראים למטען שהוצמד לתחנה. אחד מהם, חאלד חלקאל, היה אף הוא ממוצא אלג'יראי, ונהרג גם כן סמוך לעיר ליון בעימות עם שוטרים. מלחמת אלג'יריה פרצה שוב, אך הפעם היא מתנהלת על אדמת צרפת.
כמו חיילים מאומנים
ובחזרה לפיגוע שלשום. צרפת נדהמה משיטת הפעולה של המפגעים, שהוכיחה כי עברו אימון צבאי. ב־11:30 בבוקר הם הגיעו למקום. ניכר שידעו בדיוק באיזו שעה מתקיימת הישיבה, וגם שכל בכירי העיתון ישתתפו בה. עד ראייה שנכח שם תיעד הכל במצלמתו. התמונות כמו נלקחו מסוריה או מעיראק, וצולמו בפאריס. מי היה מאמין? כל אזרח במדינה ראה את התמונות והזדעזע.
אף שהיו רעולי פנים, הם רצו לעשות לעצמם שם. הרוצחים התנהלו כמו חיילים מאומנים: הצטיידו באפודי מגן, והתחמשו ברובי קלצ'ניקוב ו־M-16. הם לא באו למות. הם באו להרוג, לנקום בחברי המערכת. "הרגנו את מערכת 'שארלי הבדו'", זעק אחד מהם, "נקמנו את נקמתו של הנביא מוחמד". הם גם הספיקו לחסל שני שוטרים. התסריטים המפחידים ביותר התממשו בן רגע.
אך המראות המחרידים לא היו הסיבה היחידה לגודל הזעזוע; צריך לדבר גם על התהודה. מגזין "שארלי הבדו" נהנה בדרך כלל מ־100 אלף קוראים, לא יותר. ב־2006 שברו אנשיו שיא, כשפירסמו את הקריקטורות של הנביא מוחמד.
למרות התפוצה הצנועה, המאיירים בעיתון מוכרים מאוד, מהטובים שיש לצרפת להציע. מדובר באמנים שנונים ומפורסמים, שחלקם זכה להגנה מאז פרסום הקריקטורות של הנביא. שלשום זה לא כל כך עזר להם.
אחד הנרצחים, ז'אן קאבו, היה אמור לחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה־76. קאבו, שנהג להשתתף באופן קבוע בתוכניות טלוויזיה, היה חבר מערכת העיתון מאז הקמתו ב־1970. בפיגוע נהרג גם ז'ורז' וולינסקי, דמות ידועה שהכרתי היטב בפאריס, בן לאב יהודי ממוצא פולני. ברנרד ולהאק המוכשר, שכולם הכירו בכינוי "טיגנוס", קיפח אף הוא את חייו.
והיה כמובן גם סטפן שרבונייה - העורך הראשי ומאייר מדהים בזכות עצמו, שחתם על יצירותיו בשם "שארב". בשנת 2011 הושלך בקבוק תבערה לעבר מערכת "שארלי הבדו", סימן מצמרר לבאות. "שארב" אמר אז שהוא "מעדיף למות זקוף מאשר לחיות על הברכיים". אכן, הוא מת זקוף. עשרות אלפי צרפתים ביקשו שלשום לחלוק לו כבוד אחרון, בסידרה של התקהלויות ברחבי הרפובליקה. כולם נשאו שלטים שבהם כתבו "אני שארלי" או "תודה שארלי".
"הדמוקרטיה על הכוונת"
בתוך יממה הפך הפיגוע לסמל. האזרחים רואים בו מטאפורה למלחמה על חופש הביטוי, על חירות, על דמוקרטיה בארץ זכויות האדם. כך הדבר גם נתפס בכלי התקשורת השונים באירופה.
אלא שההצהרות הגרנדיוזיות נשארות בעיקר בתקשורת, מפני שאיש לא באמת מעוניין לדבר על מלחמה באיסלאם הקיצוני. בדיוק כמו אובאמה ב־2009, גם מנהיגי אירופה מעדיפים לא לקרוא לילד בשמו, או כמו בפתגם הצרפתי, "לקרוא לחתול חתול". אחד הגורמים שהתייחס לבעיה עצמה היה הנשיא הולנד, שאמר כי "הדמוקרטיה שלנו היתה על הכוונת". הולנד, הנהנה בסקרים מ־14 אחוזי תמיכה בלבד, קרא לאחדות של הרפובליקה. ואכן מפלגות הימין והשמאל מיהרו להתאחד. זה היה הקו שסייע להפגין אחדות מול האיום על חופש הביטוי. לכמה רגעים, האיסלאם הקיצוני מעט נדחק הצידה. מהר מאוד נחשפו שמות שלושת החשודים: האחים סעיד ושריף קואצ'י, וחברם חמיד מוראד, שהסגיר את עצמו. מדובר - ניחשתם נכון - בצעירים ממוצא אלג'יראי. מלחמת אלג'יריה השנייה, כבר אמרנו?
מי שמן הסתם יצאה נשכרת מכל המצב היא מנהיגת הימין הקיצוני מארין לה פאן. לפתע היא רואה עצמה בעלת סיכוי גדול להגיע להישגים מרשימים בבחירות לנשיאות צרפת, אחרי שמפלגתה ניצחה בבחירות לפרלמנט האירופי. הרפובליקה קולטת לאט לאט לאן הידרדרה: בין הפטיש של האיסלאם הקיצוני לסדן של הימין הקיצוני. לא לזה הם פיללו.
בצרפת העלו את הכוננות הביטחונית לרמה הגבוהה ביותר. הרשויות החלו במצוד חסר תקדים בהיקפו אחרי המפגעים, וכבר בלילה שבין רביעי לחמישי דווח כי השלושה זוהו ואותרו. סמוך לחצות (שעון צרפת) נודע כי החלה פעולה בעיר ראמס שבמזרח המדינה כדי לעצור אותם. הנוסחה חוזרת על עצמה שוב.
הפיגוע עורר גינויים מהבית הלבן ועד לרחוב דאונינג 10 בבריטניה. ככה זה כשמזכירים למערב שהוא חשוף ופגיע. הרי רק לאחרונה ראינו בסידני שבאוסטרליה ובאוטווה שבקנדה כמה מסוכן הפך להיות העולם. בגלל זרימת המהגרים הבלתי פוסקת פאריס הופכת מסוכנת פי כמה. לא רק שחלק מהמוסלמים אינם חשים הזדהות עימה, הם למעשה באים להילחם בה.
אין לאף אחד ספק כי בפיגוע הזה נחצה הקו האדום. המחבלים לא חששו לפעול במרכז עיר הבירה, מה שמעיד כי כוחות הביטחון לא הצליחו להרתיע אותם. צרפת גילתה שעדיף לעסוק בסיפורי המאהבת של הנשיא מאשר בלוחמה בטרור.
האם יהיו לפיגוע הזה השלכות מרחיקות לכת? לא ברור. הפחד מהתחזקות הימין הקיצוני, לצד החשש להרגיז את הקהילה המוסלמית, מונעים מהשלטון לעשות את העבודה כמו שצריך. הוא זקוק למוסלמים עצמם, או לפחות לאלה מביניהם שמעוניינים להשתלב בחברה, כדי שיסייעו לו בכך.
"אני בהלם", הגיב לואי ברוגייר, שופט־חוקר צרפתי ואולי המומחה מספר אחת לטרור במדינה, "אני מכיר היטב את המצב בצרפת כיום. אני חושב שיהיה בידינו כל המידע שלו אנחנו זקוקים". השאלה הגדולה היא מה יעשו בארמון האליזה עם המידע הזה.
מוכה וחבולה, הרפובליקה מנסה להתאחד בעקבות הפיגוע כדי להגן על עצמה. בעיקר מנסה, כי במלחמה הזו האויבים נהנים מיתרון הביתיות ואינם זקוקים לדרכון או לוויזה. הלוא הם צרפתים, ומי עוד מכיר את שדה הקרב טוב כמותם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו