לא קל להיות אביר ישראלי. ביד 2 חסרים סוסים לבנים, בקניונים אין סיילים על כפפות ברזל, וכשסוף סוף מצליחים להשתחל לתוך השריון הכבד, 27 ק"ג כולל אבזמים - מזיעים בפנים יותר מבסאונה. פלא שהצלבנים נכנעו בבושת פנים לצלאח א־דין? לך תכבוש ארץ קדושה כשכל תזוזה שלך מזכירה התעלסות בין איירון מן לטרמינייטור.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שלו צפויים לפלוש בעוד שבועיים לישראל, עם פתיחת הטורניר הבינלאומי השני לקרבות אבירים, שייערך ב־22 בינואר בהיכל הספורט בראשון לציון. עשרות לוחמים מרוסיה, מצרפת, מבלארוס, מדנמרק, מאוקראינה, מאסטוניה ומישראל יזנקו לזירה בשריון אבירים מלא וינהלו קרבות ספורטיביים מסוג "דו־קרב מקצועי" (פרו־פייט), תוך כדי הנפת חרבות פאלקון וטלטול גרזני מוט. בקיצור, כל האפליקציות הכי מלהיבות מהטאבלטים של אמצע המאה ה־14.
ברחבי העולם מדובר בענף לגיטימי ופופולרי, שצובר תאוצה מאז סוף שנות התשעים - עם טורנירים בינלאומיים, שידורי און־ליין וכוורת רוחשת של פורומים, אתרי קניות וצ'אטים ברשתות החברתיות. גם ישראל עלתה בארבע השנים האחרונות על העגלה, ולמרות הזמן הקצר יחסית, לוחמינו כבר ניצבים במרכז המפה העולמית.
הנבחרת הישראלית, שקמה ב־2010, כוללת כ־30 לוחמים ממועדונים שונים ברחבי הארץ (ירושלים, תל אביב, חיפה, פתח תקווה ובאר שבע), ומשוועת לעוד פייטרים עם הערצה לשחזורים תקופתיים. גם בהרכב חסר היא הביאה למדינה הרבה כבוד של אבירים: באליפות העולם השנתית, "Battle of Nations", שהתקיימה ביוני האחרון בקרואטיה, קטפה ישראל את המקום השלישי; בדירוג הכולל, נכון להיום, כובשים אבירינו את המקום השביעי המכובד מבין 32 מדינות.
"במלחמות אנחנו מצטיינים", מסביר ראש הנבחרת, מיכאל מורגוליס (29), איש מחשבים בחברת בנייה, תושב קריית אונו, כשהוא תוחב את ראשו בכוח לקסדת המתכת הצרה. "עכשיו תדבר בקול רם, כי בפנים אני לא שומע כלום".
בעיקר עולים חדשים
פעם אבירים ידעו לשלוף חרבות מתוך סלעים, חילצו נשים מצריחי מגדלים והשתעשעו עם המכשף בעל השם הגברי "מרלין". מי היה מאמין שמקץ פחות מ־600 שנה, אוף אול פלייסז, יישמעו צחצוחי החרבות גם על הדשא בפארק של פתח תקווה, מרחק הטלת חנית מציר ז'בוטינסקי ולמרגלות מגדלי הנדל"ן המצוחצחים, שגם הפוטושופ הכי משוכלל לא יהפוך אותם ליער קסום.
כאן, בין רצי ג'וגינג ומשפחות בפיקניק, מתאמנים חברי הנבחרת פעמיים בשבוע. 25 אנשים, רובם המוחלט יוצאי מדינות חבר העמים, שמשקיעים בענף ממיטב כספם וזמנם הפנוי וחולמים על היום שבו יקבלו הכרה ממשלתית או חסות מסחרית. "אנחנו נאבקים להירשם כעמותה", נאנח מורגוליס, "אבל הביורוקרטיה שמה לנו מקלות בגלגלים. בינתיים דחו אותנו ברשם העמותות בגלל פסיק שהדפסנו במקום הלא נכון בטופס".
אולי קשה לשכנע פקידים שמשחק בגרזנים ובטוניקות ממוסמרות זה ספורט.
"ואיגרוף תאילנדי זה כן ספורט? וג'יוג'יטסו? ואמנויות לחימה MMA? אז למה אבירים לא? בעולם כבר הבינו את הפוטנציאל הספורטיבי, ובכל תחרות אתה רואה קהל משולהב, ספונסרים, וגם נציגים מטעם המדינה. רק בישראל עדיין רואים בענף הזה קוריוז, וזאת טעות. נראה שנצטרך להביא עוד כמה מדליות בינלאומיות לפני שיבינו שאנחנו לא ליצנים. להפך, אנחנו גאווה לאומית!"
שיק ימי הביניים חדר בשנים האחרונות לכל סלון, בעיקר בזכות הצלחת הסידרה "משחקי הכס", שמיקדה מחדש את ההתעניינות בעידן ההיסטורי האפלולי והמדמם. נבחרת האבירים הישראלית היא חלק מתנועה שלמה של חובבי שחזור היסטורי בארץ, שמאגדת כ־100 חברים. אלה משתתפים במסעות היסטוריים, מנהלים מחקרים תקופתיים, עורכים פסטיבלים בלבוש מלא ומשחזרים קרבות נודעים מימי הביניים.
"אנחנו לא מסתפקים רק בספורט נטו", אומר סגן ראש הנבחרת, מיכאל אפלמן (27), מאבטח בבורסה ליהלומים ותושב פתח תקווה. "העניין הוא לתת גם משהו מעבר, השכלה. אתה לא יכול לראות שריון מול העיניים ולא לחקור את התקופה. ממש חיים את ההיסטוריה דרך זה".
ככל שזכור לי, לא קרה יותר מדי בימי הביניים.
מורגוליס: "מה אתה מדבר, יש בתקופה הזאת הרבה חומרים דרמטיים. יצרים, קנאה, רומנטיקה, דם. זאת טלנובלה שלמה. הכל שם היה גדול מהחיים: ממלכות, מלחמות, נשים ענוגות. חסרו רק דרקונים".
כל האבירים לבושים בסוגי שריון ששוחזרו על פי תגליות ומחקרים ממערב אירופה, רוסיה, מונגוליה ופרס (כיום איראן). המשותף לכולם: הם לקוחים רק מהמאה ה־14. אפלמן: "זאת התקופה הכי אידיאלית לספורט שלנו. השריון מורכב מבד עבה וצפוף ולא רק מברזל, כך שנוח מאוד ללבוש אותו, להילחם בו ולסחוב אותו בתיק. הוא לא כמו המתכת המלאה, פוּל מטאל ז'קט, מהמאה ה־16, שבה הלוחם עמד כמו צב בלי יכולת לזוז. וזה גם לא כמו הוויקינגים מהמאה התשיעית, שהסתערו בשריון מינימלי, כמעט עירומים".
לא היה פשוט יותר לעשות שריון מפלסטיק?
"פלסטיק יישבר מהמכות בתוך שניות. אצלנו המיגונים הם מטיטניום. זאת מתכת שהיא גם מספיק חזקה, וגם קלה בהרבה מברזל".
מיכאל מורגוליס, איליה גוברניקוב, דניאל גרינברג, אירה רוגוזובסקי, איגור יפרמוב ודניס (נתנאל) קרצ'ונסקי
קרבות אישיים וקבוצתיים
קרבות האבירים הם ספורט עשיר בתת־ז'אנרים ובליגות בעלות אופי ייחודי, אבל בעיקרון, הענף מתחלק לשלוש קטגוריות: סיף (מאמץ טכני־טקטי להכות באזורים אסטרטגיים בגוף היריב, לפי ניקוד מוסכם), דו־קרב פרו־פייט אחד על אחד (מגע חופשי מלא בין שני לוחמים עם חרבות ומגינים, באופן שמזכיר היאבקות חופשית) וקרב קבוצתי (21-5 לוחמים מכל צד, במלחמת הכל בכל).
בדומה לאיגרוף, דו־קרב אבירים מקצועי נערך בתוך זירת חבלים מוגבהת. כל קרב במתכונת של אחד על אחד מורכב משלושה סבבים בני שתי דקות כל אחד, עם דקת מנוחה ביניהם. נקודות זכות מוענקות למתמודדים על מכות מוצלחות, על רצף חבטות ועל הפלת היריב לקרקע, אבל נקודות גם נגרעות בגין כל פעילות לא חוקית, כמו דקירה בחרב (שאסורה בהחלט!), חניקה או פגיעה מכוונת באזור הצוואר והעיניים. הלוחם שצבר את מספר הנקודות הגבוה ביותר בסיום שלושת הסבבים מוכרז כמנצח.
על הקרבות חלים אינספור חוקים וכללי התנהגות, שאותם קובע האיגוד הבינלאומי לקרבות ימי הביניים (יש דבר כזה). כך, למשל, אסור להשחיז את החרבות, הגרזנים והסכינים, וציוד הלחימה חייב להיראות נקי ואסתטי, ללא סימני חלודה.
את השריון ואת הציוד הנלווה, שנתפר בעבודת יד (כמו הטוניקות), קונים אצל בעלי מקצוע מומחים מרוסיה, מאוקראינה ומבלארוס - הנחשבות למדינות השולטות בענף. "אנחנו מגיעים אליהם דרך פייסבוק ולינקים ייעודיים", מספרת אירה רוגוזובסקי (24), סטודנטית לגיאוגרפיה מפתח תקווה ובת זוגו של אפלמן. "בחנויות הרשמיות באינטרנט זה הרבה יותר יקר. אנחנו קונים אצל אנשים שבונים את הציוד באהבה, ושם האיכות הכי טובה והמחירים הכי נמוכים".
בארץ אפשר להשיג שריון וחרבות?
"לא ממש. אולי בחנויות שמוכרות תחפושות".
וזה בכלל לא זול, להיות אביר. עלות ציוד בסיסי - שריון, קסדה, נעליים, חרב ומגינים ייעודיים לברכיים, לכתפיים, לשוקיים ולחזה - מתחילה ב־1,000 דולר ויכולה לנסוק לאלפים רבים, תלוי באיכות, כמובן. חרב משובחת יכולה לעלות 600 יורו, וגם קסדה היא לא עסק לקמצנים. כל מיגון עולה עוד 50 דולר.
"השופטים לא ייתנו לך לעלות לקרב אם אתה לא ממוגן כראוי", אומר מורגוליס. "יש כמה מיגונים שלא מוכרחים ללבוש אם לא רוצים - למשל, לזרוע. זה חישוב פשוט: בזרוע יש מספיק בשר כדי לבלום מכות. העצם לא תישבר, רק יכאב לך מאוד, אבל זה פחות קריטי".
בסרטי אבירים הקטשופ ניתז מהשריון בסלואו מושן. אצלכם יש דם אמיתי?
מורגוליס: "בקרבות קבוצתיים רואים לפעמים דם, כי יש מהומת אלוהים בזירה, אבל בקרבות אחד על אחד זה יותר נדיר. בכל התחרויות עד היום נתקלתי רק בתקרית מסוכנת אחת. זה קרה בלוקסמבורג, כשאחד המתמודדים, לא משלנו, איבד את ההכרה מול אלוף מרוסיה. בדרך כלל הפציעות נסבלות - קצת דם באף, שפשופים בפרקי הידיים, שטויות כאלה. חרב יכולה מקסימום לשבור עצם, לא לחתוך את העור". אל תנסו את זה בבית.
"ברוב המקרים, אם אתה מדמם - זה באשמתך", אומר לירון נוימן (25), מדריך ילדים בחוגי העשרה, תושב גבעתיים. "אם תחזיק לא נכון את החרב, היא תעשה לך שלפוחיות. אם תילחם עם מגן בלי הריפוד הפנימי, תחטוף שפשוף רציני באצבעות. זאת האחריות של כל אביר להתאים את הציוד לגוף שלו".
איליה: "באימונים עובדים עם חרבות ומגינים מספוג, ועדיין, כל מכה כואבת".
מורגוליס: "אנחנו עושים הרבה אימוני טכניקה וכושר. בלי זה נישבר מהר מאוד. בשנה שעברה חדרה ללוחם שלנו חרב דרך הפתח בקסדה, ונגעה לו בעין. למרבה המזל, המכה היתה יבשה, והוא התאושש. על דקירה כזאת חוטפים מייד כרטיס אדום ועפים מהתחרות, אבל במקרה הספציפי הזה לא הוכח שהיריב התכוון לדקור בזדון. השופט אישר להמשיך את הקרב".
מה עושים עם כל הזיעה שניגרת בתוך השריון?
אירה: "את הריפוד הפנימי מכבסים, ועל המתכת מעבירים פשוט מטלית".
וכשיורד גשם? מחלידים כמו חביתוש?
"בחורף זאת באמת בעיה. אם היה לנו מקום מסודר ומקורה לאימונים, במקום הפארק, היינו יכולים להתאמן בצורה מכובדת, עם זירה נורמלית ובובות אימונים. אנחנו מנסים למצוא מקום כזה. בינתיים ללא הצלחה".
"בפארק כל הזמן זורקים לנו הערות", מאשר איליה גוברניקוב (34), עובד במחלקת אנרגיה בחברת תעשייה גדולה ותושב נתניה. "'מה, פורים היום?', 'אתם בחוג תיאטרון?' דברים כאלה. אנחנו מתעלמים וממשיכים להתאמן".
מקפלים את השריון
בהיעדר נותני חסות, עלויות הנסיעה לטורנירים בחו"ל נופלות על כתפיהם הצרות של חברי הנבחרת, מה שמחייב אינספור דרכים יצירתיות להתמודדות. "כל מזוודה נוספת זה 150 יורו על אובר־ווייט", נאנחת אירה, ומיכאל מדגים שיטת אודטה לקיפול השריון, מיגון בתוך מיגון, בצורה שתאפשר לבסוף לתחוב אותו ביעילות לתיק ספורטיבי בגודל הגיוני.
איך אתם עוברים בנמלי תעופה עם כל החרבות?
איליה: "תמיד כששואלים אותנו אם יש עלינו דברים חדים, אנחנו צוחקים. בודקים אותנו בלי סוף. למזלנו, אם הציוד לא עולה למטוס בכבודת היד, אין עם זה שום בעיה".
מורגוליס: "אנחנו גם מקפידים לעשות בדיקה מקדימה, לוודא שאף אחד לא מעלה בטעות משהו למטוס. בשנה שעברה קרתה לנו תקלה בנתב"ג. הגענו לשיקוף, ופתאום אני רואה את המאבטחים פוערים עיניים ותיק שלנו זז הלוך ושוב בטירוף על המסוע. התברר שאחד מחברי הנבחרת השאיר בתיק שתי סכינים בגודל מצ'טה, ופשוט שכח שהוא קיפל אותן בתוך שאר הבגדים. המאבטחים החרימו אותן. מבחינתנו הן הלכו לעזאזל".
אירה מתלבשת לאימון. האישה קטנת הקומה הזאת מתעתעת בחיוכה הביישני, אבל ברגע שהקסדה ננעלת על לחייה - היא הופכת לדרקון פולט אש ותוקפת ללא רחם. "כשאני מתאמנת או מתחרה, אני לא רואה בעיניים. כל מי שעומד מולי חוטף. זאת האסטרטגיה שמכתיב ראש הנבחרת: אני צריכה להיות כמה שיותר אגרסיבית כדי לסיים את הקרב הכי מהר שאפשר".
לתחום התוודעה לפני כשנתיים, כשטיילה בפולין ונסעה בטרמפ עם בחור מקומי, חבר בנבחרת הקרבות הפולנית. "דרכו למעשה גיליתי שגם בישראל יש נבחרת פעילה. זה הפתיע אותי. כשחזרתי לארץ קפצתי לראות אימון, ונדלקתי לגמרי. מאז אני פה".
באימונים אירה חובטת גם בגברים, אבל לקרבות הרשמיים בטורניר הקרוב היא מתקשה למצוא יריבות ראויות. "יש יותר ויותר בחורות שמגלות התעניינות בתחום, אבל עדיין לא מצטרפות. בעולם אין ליגה מסודרת לנשים בפרו־פייט, הקטגוריה שלי, וכל העסק עדיין בחיתוליו. כשחיפשתי יריבה לטורניר בעוד שבועיים, כתבתי לנבחרות באירופה ושאלתי מי מוכנה לעלות מולי. הרוב ענו שאין להם בנות בנבחרת, או שהן לא מוכנות עם מלוא הציוד. תירוצים, תירוצים".
בישראל יש עוד פייטריות כמוך?
"יש עוד בחורה אחת, אבל היא בקטגוריית הסיף, הפחות אגרסיבית. אני לא מתמודדת מולה".
בן זוגך הוא סגן ראש הנבחרת. המריבות שלכם בבית מוכרעות בדו־קרב?
(צוחקת). "אנחנו שומרים את הציוד במחסן, שלא נתפתה לשלוף. אבל תירגע, בריבים שלנו לא מעורבת שום מתכת".
זוכים במקום הראשון בטורניר באוסטריה, יוני 2014. "חולמים על אליפות העולם"
תודעה פטריוטית
כשצופים באבירים מנופפים בחרבות המעוקלות שלהם, ואחר כך מדלגים מעל קסדות שמושלכות על הדשא, קשה לא לחשוב על המראות הקשים שריצדו השנה בכל ערוצי החדשות. "אל תשווה אותנו לדאעש", מעירה אירה בזעף, "הם מחבלים ברברים. אין להם שום כבוד. אני אשמח להקים נגדם צבא של אבירים. בייחוד שהם כל כך מפחדים מנשים נושאות נשק".
ראיתי שהסתובבתם באחת התחרויות עם כומתות צה"ליות מהשירות האישי שלכם. למה?
מורגוליס: "ראינו בזה אקט ספונטני של כבוד למדינה. מאוד חשוב לנו להביא גאווה. שהעולם יראה שלישראלים יש צדדים אחרים. מהבחינה הפטריוטית, הכומתה על הראש היתה חשובה לנו יותר מקסדה".
שמתי לב שיש רק צברים מעטים בספורט הזה.
אפלמן: "מה לעשות, באופן כללי צברים אוהבים כדורגל וכדורסל, ומקסימום יראו מכות בטלוויזיה. הם יותר עדינים; שומעים 'אלימות' ומסתובבים אחורה. להיכנס לזירה הם מפחדים. חושבים שזה מסוכן מדי".
לירון: "יש עוד כמה צברים כמוני במועדונים של ירושלים וחיפה. אבל אני חושב שהצברים כבר שבעים ממלחמות, הם לא רוצים עוד מזה בחיים הפרטיים. כשההורים שלי שמעו שאני בעסק, התגובה הראשונה שלהם היתה 'למה אתה צריך את זה, לא הספיקו לנו מלחמות?' אבא שלי עבר שלוש מלחמות בחיים, מאוד אמיתיות".
איך הגעת לזה?
"מגיל צעיר השתתפתי במשחקי תפקידים מסוג 'מבוכים ודרקונים'. סרטי אבירים תמיד עשו לי משהו בלב. בארבע השנים האחרונות התמקדתי בסיף עם חרבות, כתחביב, ורציתי להתקדם. הפרו־פייט הוא מבחינתי חיבור של כיף, כושר ותחושת הישגיות. אני עדיין לא חבר בנבחרת, אבל בדרך לשם".
איליה: "יכול להיות שהצברים נרתעים מהעובדה שאנחנו מדברים בינינו הרבה פעמים ברוסית. אולי אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, להיות יותר פתוחים אליהם, שיתאקלמו וירגישו שייכים".
אבירים אמורים לחיות לפי קוד נוקשה. אתם ג'נטלמנים מושלמים גם מחוץ לנבחרת?
מורגוליס: " לוחם רוסי אחד אמר פעם שהדבר שהוא הכי אוהב בקרבות האבירים זה דווקא ההונאות הקטנות, הטריקים, הבגידה. בפרו־פייט מקבלים ניקוד על מכה ליריב כשהוא על הרצפה. אתה לא מחכה בנימוס שהוא יקום, אלא להפך, נותן לו עוד מכה, שיישאר למטה. לא נחמד, אבל אלה החוקים בדרך לניצחון".
איליה: "יש קטגוריות שבהן המשחק יותר נקי, יותר פייר פליי. בקרבות הקבוצתיים, למשל, תקבל כרטיס אדום אם תרביץ למישהו אחרי שהוא נפל. השופט יזרוק אותך מהזירה".
כולם מקווים שבתוך כעשור יוכרו קרבות האבירים כספורט אולימפי רשמי, ואז תוכל ישראל לשאוף למדליה. מורגוליס: "כל קבלה של ענף חדש לאולימפיאדה דורשת פרוצדורה ארוכה וסטנדרטיזציה של החוקים. כשזה יקרה, נוכל להשתחל למעלה. יש לנו עכשיו את ההזדמנות לגדל את הדור הבא. תחשוב על 'התקווה' מנוגנת באולם, וישראלי בשריון עומד על הפודיום, מול הדגל המונף".
עד אז יתמקדו הלוחמים בטורניר הפרו־פייט שייערך בראשון לציון (איליה: "עצם העובדה שישראל מארחת כבר שנה שנייה טורניר בינלאומי מוכיחה את היחס החיובי אלינו בעולם. אנחנו שמחים שזה הופך לדבר שבשיגרה"). במאי הקרוב תתקיים אליפות העולם השישית בקרבות אבירים, הפעם בפראג. בנבחרת כבר חולמים להביא את אליפות העולם לישראל. אפלמן: "מאות אבירים מכל העולם שירוצו על חומות ירושלים - זאת תהיה סצנה! זה יהיה מרגש לא פחות מלארח כאן את המונדיאל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו