שם! ימינה! מאחורי השיח! חצוצרה. הכרזה על יעד ציד. להקת הזאבים רצה, מסמנת שובל של ריר. כבר לא צריך מטרה על לוח שעם, מספיק פייסבוק. אריאל זילבר. עופר וינטר. מנחם בן. עמיר בניון. סא"ל שלום אייזנר. רוני דניאל. הרב רונצקי. איילת שקד. דני דנון. מירי רגב. הרב שמואל אליהו. אין מנוחה לזאבים. עוד השיניים נעוצות בבשר, והם נקראים אל היעד הבא. עיקר הסיכולים הממוקדים הוא למי שגדל קצת יותר מדי. בעלי עמדה שמרנית שהעזו והרשו לעצמם להתקדם.
בכל שבועיים הסתערות על מכשפה אחרת שיש לשרוף מעל הנהר. נדיר שאחת המכשפות היא עיתונאית, מה שמאפשר תיעוד של איך עובדת המכונה. השבוע עמדתי אני בתוך עיגול המטרה. כמו בפרסומת של אבקת כביסה, נכנסתי לתוך האריג והסתכלתי מבפנים על הסיבים שמרכיבים אותו. המשי הרך מלוכלך מבפנים עד מאוד.
יש לי כמה סיפורים קבועים שאני מספרת כשאני מרצה על ההתנתקות, דוגמאות לליקוי המאורות העיתונאי שהיה אז. תשע שנים אני מספרת אותם, ולפעמים אני משתכנעת שאולי אני מגזימה קצת, אולי התנפח הסיפור ברבות השנים. מה שקרה השבוע היה תמרור: אני זוכרת מצוין. סותמי הפיות הצבועים עלו מתוך הטורים שאני מפרסמת כאן מדי שבוע והפכו למציאות. כמו הגולם מפראג.
מאז ספטמבר אני מגישה את תוכנית הבוקר של ערוץ 10 בימי שישי לצד אלי ראכלין. נרשמת עלייה קטנה ברייטינג. מתראיינים אצלנו אנשי ימין ושמאל. עד השבוע שעבר, היחיד שיצא ממורמר מראיון היה ח"כ פייגלין (לא ניתנה לו הזדמנות להשיב על הדברים שהטיח בו ג'עפר פרח, ראש מרכז מוסאוא). אבל לא חשבתם שמתנחלת על כיסא המגישה תעבור בשקט. להקת הזאבים המתינה מאחורי עץ הקוקוס.
זהירות, הסתבכת
ביום שישי האחרון אירחנו, במקרה ובלי קשר זה לזה, שלושה מבני קהילת הלהט"ב. אמיר אוחנה, שמאבטח בהתנדבות את יהודה גליק אחרי שהמשטרה הסירה ממנו את האבטחה (חי עם בן זוג, וגם מתמודד בפריימריז בליכוד כנציג הקהילה הגאה). אמיר הזכיר את הביקורת כלפי קבוצת "גאווה בליכוד", שלא מגיעה מאנשי הימין או הדתיים, אלא מחברי הקהילה שמתקשים לקבל גאים שחושבים אחרת.
אחר כך רואיינה קורין אלאל (שחיה עם בת זוג), וקיבלה בשידור אהבה, מחמאות והכתרתה לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית (אלאל הגיבה ב"מֶהה"). היחס לשניהם היה כמובן נעים ומכבד - לא למרות זהותם המינית ולא בגללה.
ואז הגיע האייטם שהפך לסערה. רגע על הרקע. מפיקי הצגת ילדים כלשהי פנו לכל כלי התקשורת. יחסי הציבור היו: דראג קווין בהצגה לילדים. באותה הצגה משתתפת גם שחקנית מחוננת בשם ניקול ראידמן, שמה שעשתה נכון בחייה היה להתחתן טוב ולהצטלם לריאליטי. את ראידמן לא שלחו לאולפן. את הדראג קווין כן.
איש שזהותו הבימתית היא "טלולה בונט", והספיק תוך כדי הסערה להסיר מהרשת את התמונות הפרובוקטיביות של טלולה (עירום מלא, ישיבה על אסלה). הפקת ההצגה היא שהחליטה שמי שייצג את ההצגה יהיה אותו שחקן, תוך הדגשה שמדובר במלכת דראג מפורסמת. מה לדראג קווין ולהצגה לילדי גן? נדמה לי שזו שאלה שהורים רבים שואלים. מספיק להציץ בתמונות של מלכות דראג על משאיות במצעד הגאווה, כדי להבין שלא תמיד מדובר בחומר לילדים. גם חלק מקהילת הלהט"ב מתנגדים להחצנה מסוג זה.
הראיון התנהל בנינוחות. השחקן קידם את ההצגה ללא הפרעות ונתן דוגמאות מתוך התפקיד שלו. רק לשם הכניסה אל סיבי האריג, אביא כאן את הטקסט המלא של הדברים שאמרתי למגיש שלצידי לאחר דקות ארוכות של ראיון: "אני חייבת להסתייג מזה. אני נמצאת במקום מאוד לא נוח בראיון הזה. אני לא הייתי לוקחת את הילדים שלי לראות מופע שיש בו דראג קווין. לא הייתי רוצה להסביר לילדים בגיל חמש סוגיות בזהות המינית".
השחקן המדובר קיבל זמן ממושך כדי להגיב על ההסתייגות שלי, שאולי עלתה גם בראשם של חלק מהצופים. לא התפרצתי לדבריו, לא קטעתי אותו. אני עומדת על כך שהביקורת שהשמעתי היתה חלק ממגוון דעות לגיטימי וניתנה לשחקן הזדמנות נאותה לענות עליה כפי שרצה.
בסוף הקטע, במעברון למרואיינת הבאה, אמרתי בהומור עצמי - שניכר גם לפי הטון: "המקום שבו אני יושבת פה עכשיו, כולי 'נבעתת' מדראג קווין שמופיעה בפני ילדים, זה המקום שבו נמצאת הגיבורה של הסידרה שאפרת יצרה, סידרה על סטודנטית לקולנוע שמגיעה מההתנחלות לתל אביב". המשך האייטם הבא על אותה סידרה היה אפוף בביקורת עצמית על הסגירות שלי, כמי שהיתה בעצמה אותה סטודנטית מבוהלת באוניברסיטת תל אביב בסוף שנות ה־90.
כשהסתיימה התוכנית נאמר לי שהמרואיין נעלב. התכווצתי. לא התכוונתי לפגוע באדם. מיהרתי לחפש אותו כדי להתנצל. חיכיתי כמה דקות עד שייצא מחדר ההלבשה. כשהסיר את האיפור, התנצלתי באוזניו, לעיני עדים. השחקן הפנה לי את הגב וסירב להתנצלות. "הסתבכת עם קהילה שלמה, מותק", אמר ונקש בעקביו לצאת.
תעמולה פראית
מכאן החל הציד. בתחילה בפייסבוק, אחר כך בעיתונות המסורתית. תחנות הרדיו האזוריות, תוכניות הטלוויזיה, גלי צה"ל, אתרי האינטרנט. הנוכחות הגבוהה של בני הקהילה באמצעי התקשורת גילגלה את הכדור. הדיווחים: הומופוביה ודראגופוביה מצד אמילי עמרוסי.
"השתלחה בו בשידור", "התנהלה באלימות", "ביזתה והשפילה אותו". הכל מטעם עיתונאים, שבהינף זרת היו יכולים לצפות בקטע המלא, במה שבאמת קרה. השיח המתנשא כלפיי כדתייה (בורה, חשוכה) היה הדובדבן. בסיס העוגה היה יחסי ציבור חינמיים שקיבלה הצגת ילדים בינונית.
מה שהפך את הדברים שלי ל"השתלחות הומופובית ואלימה" היה מקום המגורים שלי והמטפחת שעל ראשי. הדוגמה הטובה ביותר היתה בפריים טיים שבוע קודם לכן. תוכנית "מצב האומה": אורנה בנאי מגיבה באלו המילים, כשהיא רואה את נפתלי בנט: "שקית נשימות. זו בהלה. זו בהלה. אני מתה מפחד... אני רק... בהתקף חרדה, בנט". מזל שלא השתמשה במילה "בעתה". היו צולבים אותה.
חטפתי מתקפה אישית. מטונפת מאוד. כולל איומים ואיחולים למוות שלי ושל ילדיי. זה מהצד הפלורליסטי והמכיל, שדורש להכיר בכל הגוונים ובכל הצורות, בתנאי שזה בתוך קשת הדעות המותרת. כשהיינו ילדים המשפט האירוני היה: "אני שונא גזענים וכושים", עכשיו זה "אמילי עמרוסי, יא מתנחלת פרימיטיבית פשיסטית עם דעות קדומות".
עוד ברכות נכתבו על קירות פומביים ברשת. נאצית, סתומה, חולת נפש, קיווינו שעברת לעולם שכולו טוב. הזמנות למסיבות גייז שכותרתן "את לא מוזמנת" ובצירוף תמונה שלי בחודש תשיעי בהריון. מקסימים. ההסתה בקבוצות בתוך הקהילה הביאה לעשרות תלונות נגדי, שנשלחו למועצת הרשות השנייה, ועצומה להשעייתי משידור (איך אני יודעת שכולן פרי תעמולה? כי כולן נשלחו בזו אחר זו, בפער קל של זמנים, והרבה אחרי השידור).
כשהזאבים הבינו שעשרות אלפים כבר צפו בקטע המלא, ואין בו דבר שקרוב להשתלחות או לבריונות כפי שצעקו בגרון ניחר, הם שינו את גוף הטיעונים ל"האווירה בראיון היתה לא נעימה, תנועות הגוף של אמילי היו קרירות, בהפסקת הפרסומות היא עשתה לו פרצופים, הפנים שלה אמרו שאט נפש". טוב שלא חיברו לי אלקטרודות לראש. אילו הייתי עושה הון פוליטי מכל פעם שראיינו אותי כאשת ימין ושפת הגוף של המראיין היתה רק "קרירה מדי" כלפיי, הייתי הופכת כבר מזמן לנשיאת ארצות הברית.
לא מדובר פה רק בשמי הטוב. צריך ללמוד איך הם עובדים. כשזה עבר מהרשתות החברתיות לטלוויזיה, ראיתי מכונה בפעולה. אני מאשימה את עורכי הווידאו, עורכי המשנה, המגישים, התחקירנים, המפיקים - כל אלו שראו את הראיון המלא וחתכו אותו, כולם בדיוק באותה נקודה.
אותו משפט, שנאמר כמעבר לאייטם אחר, נחתך באמצעו כך שנראה שאני פונה אל השחקן ומטיחה בו דברים, וההקשר שבו אני צוחקת על עצמי, על הבורות שלי, נעלם; מה שנשאר הוא "כולי נבעתת". חשוכה מבועתת. כמה שזה שקוף ומסריח - כל התוכניות חתכו באותו מקום. הוצא מהקשרו קלאסי.
הדראג קווין הפך לדרמה קווין וחרך את האולפנים תוך כדי שהוא זוכה לשטיחים אדומים בכל מקום. יחסי הציבור של ההצגה כמעט חשבו לשלוח לי צ'ק. אף אחד לא חשב, נגיד, על קולגיאליות בין עיתונאים. להרים טלפון ולשאול מה היה שם. "שש עם עודד בן עמי" ביקשו וקיבלו תגובה כתובה שלי, ולא שידרו אותה, גם לא חלק ממנה. גיא פינס הסתפקו ברסיסים מתוך מה שכתבתי בפייסבוק. "חי בלילה" הקליטו אותי ללא הודעה מוקדמת. לשי ודרור לא עניתי. אפשר להניח שבמוספי "ידיעות אחרונות" השבת יהיה כיף גדול.
כל הקלישאה של השמאל התפוצצה באירוע הקטן והזניח הזה. קהילה "שמקבלת כל אדם באשר הוא" בכפוף לתקנון. פלורליסטים בשקל שסובלים גם מבורות. האם ייתכן שאני חיה בישראל 2014, עובדת בעיתונות כבר שנים ואין לי חברים להט"בים? האם אני שורפת את כולם בלהביור קטן שיש לי בכיס? אני לא שייכת ל"אנחנו" ספציפי, ולכן מותר להניח שכן.
לפני עשרה ימים הובא למנוחות אבי בן ציון, מושבניק מנתיב הגדוד, שנרצח בדרך הביתה, כשמחבלים שדדו את מכוניתו ודרסו אותו למוות. הוא גידל תאנים ופלפלים. בהלווייתו השתתפו עשרות מעובדיו הפלשתינים, בכו מעל קברו של האיש שאהבו ושאהב אותם - אבל התמונה הזאת לא תתפרסם כי היא משבשת את מה ש"אנחנו" יודעים על מתנחל.
כך גם ההתנגדות הפראית לתערוכת הציורים של אנשי הר חברון שהוצגה באוניברסיטת תל אביב. האוניברסיטה צינזרה והעלימה חלקית את התערוכה, שבה ציורי נוף יפהפיים ונפלאים ברגישותם, מכיוון שמדובר ב"מכבסה של כיבוש". הנה הפתיחות האקדמית שמארחת מרצים מהקצה האנטי־ישראלי הרחוק ביותר. משיכת מכחול של מתנחלים? זה כבר מסוכן. תעזבו אידיאולוגיות, הכל בסוף זה אנשים. למתנחלים אסור לצייר הר, שביל ונחל. למתנחלת אסור להגיש תוכנית בוקר. אד הומינם.
אחת התמונות שהוצגה באותה תערוכה היא של אסיף הלל אמיתי, ילד קטן בסנדלים המהלך בין הגפנים באור הארצישראלי היפה. עיתון "הארץ", שהיה מודאג מכך שהכיבוש מסתתר מאחורי גלויות הנוף, העניק כיתוב משלו לתמונה: "ילד חובש פאה מטייל בכרם". הילד כמובן לא חבש פאה, אלא חבש כיפה והיה עטור בפאות בצידי ראשו. בכל אופן, בין טענות על אפרטהייד, צנזורה על אמנות ושגיאות שפה, אף אחד לא שם לב שהילד הקטן הזה נועל את סנדליו הפוך.
עיתונאים שקופים
"ארבעה ישראלים ושני פלשתינים מתים בירושלים" - זו היתה הכותרת של ה־CNN, שדיווחה על טבח הגרזנים בבית הכנסת בירושלים. בפיגוע הרכבת הקלה, שבו נרצחה תינוקת, דיווחה סוכנות הידיעות AP על "פלשתיני שנהרג מאש שוטרים ישראלים". כעסתם? שאלתם את עצמכם איך הם מסוגלים לשקר כך? ובכן, העיתונות הישראלית לא רחוקה מאמות המידה האלה, והקלשון שהעלה אותי על המוקד הוא דוגמית. אפשר להשוות בין "פוגרום יצהר" ללינץ' בטייבה. או מי זוכר את ילנה בוסינובה, שהציתה עצמה למוות במחאה על ההתנתקות, בזמן שאיש לא ישכח את משה סילמן מהמחאה החברתית.
אבל אין צורך ללכת אחורה. השבוע הפעילה מפלגת העיתונאים את התותחים, ועשתה זאת מהמקפצה: ההתגייסות למען חזית רק לא ביבי. מניפולציות חסרות בושה בסקרים, משחק מביך בנתונים. הצגתו של ראש ממשלה האהוד על מחצית מהאזרחים כדמון. שקוף ובוטה כמו ה־CNN כלפי ישראל.
העובדה שאין רעש תקשורתי על כך שהמשיח החדש, בוז'י הרצוג, שתק בחקירותיו בפרשת העמותות של ברק, היא חרפה לעיתונות. מועמד לראשות הממשלה ישב בחקירה פלילית בעלת משקל וסירב לשתף פעולה. מדוע? מה הוא מסתיר? שקט! עודד בן עמי צריך לשמוע איך פגעה המתנחלת בציפור נפשו של בן הקהילה ש"חש לא רצוי באולפן".
מה קרה באסון האקולוגי בעברונה? כל מה שהאזרחים יודעים זה ש"ביבי לא עשה כלום". כך הוזרק אל ורידיהם בכל מקום. העובדה היא שרשות הטבע והגנים, רשות ניקוז ערבה והמשרד להגנת הסביבה טיפלו בזיהום 30 דקות מרגע גילוי הדליפה. הוקם חפ"ק, הוצבו ניידות לניטור איכות אוויר, כלים כבדים ומשאבות עבדו סביב השעון, רחפנים הפיקו תצלומי אוויר, כל הצומח מופה בטכנולוגיית לייזר, הוקמו סכרים. המדינה פועלת. למה נתניהו לא ירד לאזור האסון מייד כשהתרחש? כי מישהו צריך גם לנהל את המדינה הזאת.
אין פלא שמעט מאוד אנשי תקשורת נענו לאתגר שהציג עמיתי קלמן ליבסקינד, שהציע לעיתונאים לחשוף את הצבעתם בבחירות. זו יכולה להיות מתנה נפלאה עבור הקוראים, הצופים והמאזינים: מידע מוקדם על ההעדפות הפוליטיות של העיתונאי חיוני כדי להבין את הראיון.
אני שקופה: הצבעתי לבנט, אצביע לבנט, ולא אקח את ילדיי למופע חנוכה שיש בו בוטות. אבל ברור שמי שייענה לרעיון השקיפות הזה, יהיו רק העיתונאים הבודדים מימין. השמאלנים הרי מנפחים את התדמית שלהם כאובייקטיביים. אולי הם מעל האדם. אם נדע למי מצביעים אושרת קוטלר, רזי ברקאי, אילנה דיין, אמנון אברמוביץ', אריה גולן וירון לונדון - נקשיב להם באופן ביקורתי, באוזניים צלולות יותר. זה יקשה עליהם לערוך קמפיינים במסווה של עבודה עיתונאית.
• • •
שבת שעברה, השקת ספרו החדש של דויד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר". חתן ההשקה: "חובה עלינו בעת הזאת להתגונן מול דיקטטורת הרוב". האם גרוסמן מתכוון שמול הרוב המטומטם צריך להציג דמוקרטיית יחיד? ומיהו היחיד הזה?