אם היו מחלקים פרס לסרט עם הטיימינג הגרוע ביותר, אין ספק ש"ערבים רוקדים" היה זוכה בו בקלות רבה. סרטו של ערן ריקליס ("הכלה הסורית", "עץ הלימון"), שהיה אמור לפתוח את פסטיבל ירושלים לקולנוע בקיץ האחרון, הושם על המדף עם פרוץ "צוק איתן", ונותר שם בהמתנה לימים שפויים ורגועים יותר, שטרם הגיעו.
כעת, חצי שנה אחרי, הוחלט לשדרג את שמו באופן מיותר ומסורבל - עכשיו הוא נקרא "ערבים רוקדים - זהות שאולה", כאילו שהתוספת הזאת תשכנע את מי שלא התכוון לצפות בסרט שכדאי לו לשנות את דעתו - ולהוציא אותו למסכים בכל זאת. טוב שהוא יוצא. כי סרטו של ריקליס, שמבוסס על שני רומנים מאת העיתונאי־סופר־תסריטאי הערבי־ישראלי סייד קשוע ("עבודה ערבית"), הוא סרט חשוב, במלוא מובן המילה, והוא עוסק בנושאים שראוי לדון בהם. בייחוד עכשיו, כשהיחסים בין יהודים לערבים נמצאים בשפל שקשה לזכור כמותו.
הסרט מביא את סיפורו של איאד - נער מטירה שנשלח ללמוד בפנימייה איכותית ויוקרתית בירושלים, אי אז בסוף שנות השמונים. הוא הערבי היחיד שלומד בבית הספר, ולמרות המאמצים הגדולים שהוא משקיע על מנת להשתלב, עד מהרה הוא מבין שאין סיכוי שמישהו ייתן לו לשכוח שהוא אינו שייך.
איאד לומד עברית ומתאמן על הגייה נכונה של האות פ"א. הוא מצטיין בשיעורי אזרחות ומוֹכר לתלמידי בית הספר חומוס מהעיר העתיקה. הוא מתיידד עם בחור יהודי בכיסא גלגלים ששמו יונתן (שמגלם מיכאל מושונוב) ומתאהב בחברה יפה לספסל הלימודים (שמגלמת דניאל קיציס). הוא עושה כל מה שהוא יכול. אבל הוא עדיין נותר ערבי. צוחקים עליו. הוגים את שמו לא נכון. עושים לו פרובוקציות בתקווה שיאבד את קור רוחו ויעשה טעות. בקיצור, לא מקבלים אותו. מפחדים ממנו. שונאים אותו. ובגלל שאיאד הוא נער חכם, הוא גם יודע שכמה שלא יתאמץ, זה לעולם לא ישתנה. הוא תמיד יישאר זר. אבל מה האלטרנטיבה? להישאר בטירה ולהפוך להורים שלו?
כאמור, התסריט שחיבר קשוע משלב בין שניים מספריו - "ערבים רוקדים" ו"גוף שני יחיד" - כאשר החצי הראשון של הסרט מביא תמונות מילדותו של איאד, והחצי השני מלווה אותו בעת לימודיו בירושלים. החיבור הזה מתגלה כלא מאוד מוצלח - בעיקר מפני שכל אחד מהחצאים מרגיש כמו סרט אחר לחלוטין. אך לזכותם של קשוע וריקליס ייאמר שגם בחצי הראשון וגם בחצי השני, הם אינם מעדנים את האמיתות הכואבות שמקבלות ביטוי ביצירה, והם אינם מנסים להחניף ו/או להעניק הקלות לאף אחד מהצדדים.
את איאד מגלם בחצי הראשון הילד המוכשר ראזי ג'בארין, והסצנות שבהן הוא מופיע מתאפיינות בממזריות סאטירית מרשימה שמצליחה להיות גם קלילה וגם נוקבת. עם התבגרותו, נכנס אל נעליו של איאד תאופיק ברהום, ואחת הסיבות העיקריות שקשה לראות ב"ערבים רוקדים" סרט מגובש שנדבק והופך למקשה אחת נעוצה בהופעתו, ששונה בתכלית מהופעתו של ג'בארין. במילים אחרות, ברגע שג'בארין האנרגטי והמשעשע יוצא מהתמונה וברהום השתקן והמופנם מחליף אותו, קשה לקנות שמדובר באותו הנער, והתחושה היא שעברנו לצפות בסרט אחר. העובדה שגם הטון של היצירה הולך ומשתנה בהדרגה - והופך לפחות מצחיק וריאליסטי, וליותר מדכא וסימבולי - רק מחזקת את התחושה הזאת.
ובכל זאת, למרות חוסר האחידות המעט מתסכל שלו, יש ב"ערבים רוקדים" לא מעט סצנות מצוינות ולא מעט רגעים בעלי עוצמה, ואלה הופכים אותו לאחד מסרטי ההתבגרות המעניינים יותר והעצובים יותר שהופקו במחוזותינו בשנים האחרונות. ריקליס, במאי מיינסטרים ותיק ומנוסה שהירבה לעסוק ביחסי יהודים־ערבים במהלך הקריירה שלו, ללא ספק נמצא כאן במיטבו, וגם כשלא כל החלקים נופלים במקומם באופן אלגנטי ומושלם, קשה להתעלם ממה שקורה על המסך.
הסצנה שבה איאד מתעמת עם המורה שלו סביב יצירותיהם הקאנוניות של עמוס עוז וא"ב יהושע, למשל, היא סצנה שכמותה טרם ראיתי בסרט ישראלי. והשימוש הנבון שריקליס עושה ברוק ישראלי תקופתי (אופרת הרוק "מאמי", נושאי המגבעת, להקה רטורית) נוטע את ההתרחשויות עמוק בתוך ירושלים של סוף שנות השמונים־תחילת שנות התשעים, מגשר על הפערים התרבותיים בין איאד ליונתן, ומספק לשניים בסיס מוצק שעליו הם יכולים לבנות חברות אמיתית.
ככל ש"ערבים רוקדים" נמשך, כך הוא זונח את האמינות ומאמץ ממד מטאפורי־אירוני־מריר. המהלך העלילתי המורכב שחותם אותו אמנם אינו זוכה לתשומת לב מספקת, וכתוצאה מכך, על הסרט יורד בפתאומיות ערפל סוריאליסטי מדכדך. אבל מבעד לערפל אפשר לראות בבירור את החיים שלנו, את החיים של שכנינו ואת המחסום הבלתי עביר שמפריד ביניהם. זהו לא סוף אופטימי. אבל בשבוע שבו הוצתה כיתה בבית ספר ירושלמי שמחנך לדו־קיום, אפשר לומר שהוא משקף את המציאות בצורה די מדויקת. ומה לעשות שפחד, שנאה וגזענות ממעטים לשמש החומרים שמהם יוצקים הפי אנד.
"ערבים רוקדים - זהות שאולה", במאי: ערן ריקליס. ישראל 2014
• • •
דובאל ודאוני ג'וניור ב"השופט". כמו פיילוט
אובג'קשן!
זוכרים שרוברט דאוני ג'וניור היה פעם שחקן רציני ולא צפוי? גם אני לא, אבל אני די בטוח שלא הזיתי את זה. על כל פנים, מאז הקאמבק הגדול שלו, שהחל ב־2008 כאשר לוהק לתפקיד טוני סטארק/איירון מן, דאוני ג'וניור מתעקש לגלם אך ורק דמויות זחוחות ומלאות בעצמן, ובשלב הנוכחי של הקריירה שלו, נדמה שהוא כבר יכול לעשות את השטיק הזה מתוך שינה.
גם הדמות שהוא מגלם ב"השופט" זחוחה ומלאה בעצמה. וגם את התפקיד הזה הוא יכול לעשות מתוך שינה. דאוני ג'וניור הוא הנרי - עורך דין שחצן מהעיר הגדולה ששב לעיירת הולדתו כדי להשתתף בהלוויית אמו האהובה. אך רגע לפני שהוא נפרד לשלום מהמקום, הנרי מתבשר שאביו השופט (רוברט דובאל) - שעימו הוא לא כל כך מסתדר, בלשון המעטה - מואשם בתאונת פגע וברח.
כמובן שהנרי מחליט להישאר בסביבה כדי להגן על אביו בבית המשפט, וכמובן שהדבר מאפשר לשניים לעבוד על מערכת היחסים המתוסבכת שלהם. תאמינו או לא, הנרי גם מספיק לעשות עוד המון דברים תוך כדי. הוא פוגש את אהובת נעוריו (ורה פרמיגה), הוא מבלה קצת זמן איכות עם בתו החמודה, והוא אפילו לובש טי־שירט ישנה של מטאליקה ורוכב על אופניים (בלי ידיים!). אתם יודעים, כדי להתחבר להנרי הישן והטוב - זה שפינה את מקומו עם השנים להנרי עורך הדין הנכלולי ותאב הבצע.
"השופט" מנסה להיות מוצר הוליוודי אולד־סקולי שמשלב בין דרמה משפטית לדרמה משפחתית, אך בפועל הוא לא מצליח להיות לא זה ולא זה. נכון, דאוני ג'וניור מקבל שלל הזדמנויות לעשות פרצופים וללמוד לקחים חשובים לחיים, ולמרות אורכו (שעולה על שעתיים), הסרט מתקדם בדהרה מתמדת. אך קשה למצוא כאן אפילו רגע אחד שאינו מרגיש כמו זיוף מוחלט. התסריט התזזיתי מקפץ במרץ בין זירות ההתרחשות השונות, בלי להתעמק באף אחת. וגם הסצנות שבהן דאוני ג'וניור ודובאל חולקים את המסך אינן משכילות להמריא ו/או לייצר ניצוצות. למעשה, הן קצת מביכות.
כעיסקת חבילה, "השופט" הוא בהחלט מוצר דחוס, רהוט ומרשים. יש בו מלא דמויות, מלא קווי עלילה, כמה טוויסטים ולא מעט מונולוגים אמוציונליים. אבל למרות שהוא מוקרן בקולנוע, זהו לא סרט. זהו פיילוט לסידרת טלוויזיה.
"השופט" ("The Judge"), במאי: דיוויד דובקין. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו