סקס, שקרים וצרפתים

מאת: ג'יל וויטל, "טיימס מגזין"

"אתה נשוי? אתה יכול לדמיין את אשתך בזרועותיו של גבר אחר? נסה לדמיין את זה. אילו ידעת שלאשתך יש מאהב, וידעת גם מי הוא, אתה חושב שהיית יכול להימנע מלדמיין אותם יחד? זהו בדיוק. ברור שהיית מדמיין אותם".

הכתבה הכי נקראת היום באתר: בג"ץ אישר ייבוא סיגריות אלקטרוניות

המילים נאמרות בקול שקט, אבל הן מלאות בזעם. הדוברת היא כיום אזרחית פרטית, אבל במשך 18 חודשים אומללים נשאה על עצמה את תפקיד הגברת הראשונה של צרפת. היא השתתפה בפגישות פיסגה, מילאה תפקיד של מארחת בארוחות ערב רשמיות, טסה במטוסים נשיאותיים.

כל זה הסתיים בינואר השנה. עשרה חודשים אחרי, היא יושבת כמו דוגמנית ציור על ספה בסוויטה של מלון פאריסאי צנוע, סמוך לפלאס דה ווֹז'. אבל לא מדובר כאן בדוגמנית ציור רפויה אלא בדמות מלאת נשיות עצורה, השומרת על כבודה למרות ההשפלה האיומה שספגה. ואלרי טרירוויילר היא אישה יפה ומאופקת כל כך, שנדמה שהיא יכולה להחזיק ספל תה על ראשה במהלך כל 100 דקות הראיון שלנו. והיא הושלכה לכלבים על ידי הממסד בצרפת, אחרי שנעזבה על ידי הנשיא והעזה לבטא את כעסה ברבים.

טרירוויילר היתה בת זוגו של פרנסואה הולנד במשך שמונה שנים לפני שנבחר לתפקיד הנשיא. כשתינו אהבים בפעם הראשונה, במלון שני כוכבים בלימוז', חשבה שהוא גבר מקסים, כריזמטי ובעל יכולת שכנוע אדירה, שרק בציבור עוטה מסיכה של "מר נורמלי". כשנבחר לנשיאות ב־2012, הגבר הפרטי הזה נעלם. אבד לה האיש השרמנטי, האופטימי ללא תקנה, שעבורו עזבה את אבי שלושת בניה. במקומו, היא מצאה במיטתה בארמון האליזה אדם הנתון למצבי רוח, שקרן, חסר הכרת תודה, שקרס תחת עומס התפקיד. "בכל הכנות", היא אומרת, "לא הייתי מתאהבת בגבר שראיתי בארמון האליזה".

לפני הפרידה. "הוא פיתה אותי, וכנראה איני היחידה" // צילום: רויטרס

עדיין נוטלת תרופות 

בנקודה זו אני מעלה את הרעיון, המרושע למדי, שאולי הגירסה המאושרת של הולנד לא באמת נעלמה. אולי היא פשוט נדדה לדירה של חברתו החדשה, השחקנית ז'ולי גאייה, שאיתה החל לנהל רומן זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד. טרירוויילר נרתעת לרגע, אבל מתאוששת במהירות. "אני לא יודעת", היא אומרת, "לא הייתי איתם". אבל גם נגד רצונה, דמיונה עדיין מצייר תמונות של הולנד וגאייה יחד. "זה אוטומטי, אפילו אם אני לא רוצה. אני נאלצת לחשוב על זה".

הולנד "זרק" את טרירוויילר בינואר, אחרי שהעיתונות פירסמה פרטים בנוגע לרומן שלו עם גאייה, כולל תמונות שלו חבוש קסדת אופנוע, מביא קרואסונים לדירה שלה. זו היתה פארסת חדר־

מיטות קלינטונית, רק ללא הנחמה שבגאונות הפוליטית של קלינטון. מאז הפרסום, חייו הפרטיים של הנשיא איימו להאפיל על הכהונה הבעייתית שלו, שבה מתנדנדת צרפת על סף מיתון.

טרירוויילר התיישבה במיטתה עם מחשב נייד, נלחמה באומץ בהשפעות הלוואי של תרופות ההרגעה שנטלה, וכתבה את רב־המכר הנפיץ ביותר בהיסטוריה של ההוצאות לאור בצרפת: "תודה על הרגע הזה". בספר החדש היא מאשימה את הנשיא בכך שנתן פקודה להלעיט אותה בכל כך הרבה חומרי הרגעה, עד שלא הצליחה לעמוד על הרגליים או לצאת מהמיטה; היא מתארת אותו כשהוא לועג לעניים, מעליב את משפחתה ומבטל באכזריות את הצעת הנישואים שלו.

רוב מבקרי הספרות בפאריס קטלו את ספר הזיכרונות החדש, "Merci Pour Ce Moment", אם כי המהדורה הצרפתית של "הטיימס" שיבחה את "הכנות יוצאת הדופן" של המחברת. חנויות הספרים האליטיסטיות הציבו בחלונות הראווה שלטים שבהם הן מודיעות כי הן מחזיקות מספר רב של עותקים מספריו של דיומא, אבל לא את הספר של טרירוויילר. ולמרות הכןל, מהדורת הכריכה הקשה של הספר נמכרה ב־200 אלף עותקים בתוך יומיים, והמכירות המצטברות עומדות כעת על כמעט 700 אלף. על פי השמועות, טרירוויילר הרוויחה עד כה 2 מיליון יורו, וזוהי רק ההתחלה.

מה שטרירוויילר לא עשתה, עד הראיון שלנו, היה לדבר על כל מה שקרה. הסוכנת שלה, שיושבת איתנו, אומרת שזה בדיוק משום שהעיתונות הצרפתית פנתה נגדה כאיש אחד, והיא לא יכולה לבטוח בה. התיאור החביב על העיתונות הצרפתית בנוגע למי שהיתה בעצמה עיתונאית בעברה הוא "בלתי ניתנת לשליטה"; היא מתוארת כהיסטרית, ואפילו כמהווה סכנה פוטנציאלית לנשיא. שמונת הימים שבילתה בהשפעה של תרופות הרגעה אחרי הפרידה המתוקשרת תוארו, במבט לאחור, כהתמוטטות נפשית.

היא עדיין נוטלת תרופות, אבל פחות מאשר לפני שישה חודשים. חשדנית אבל שקולה, מתייחסת בסבלנות לשאלות האישיות. כנראה היא מצפה להן, אחרי שכבר חשפה את נשמתה על פני 320 עמודים - שבהם, כפי שהיטיב לנסח העיתון "פארי מאץ'", גוללה "את זעקת האהבה ואת הירידה האיטית לגיהינום".

מי פיתה את מי בפעם הראשונה, לפני שהעוצמה והיריבה הרומנטית הרסו את הכל?

"אף אחד לא פיתה את האחר, זה היה יחד. באותו רגע אני מוצאת את עצמי נסחפת לחלוטין ברגשותיי, בתשוקה, ואפילו לשנייה אחת איני חושבת על ההשלכות, על העתיד, על מה שעלול לקרות מאוחר יותר".

היא לא חשבה על העתיד, משום שההווה התנפל עליה כמו ברק משמיים, ומשום שאיש באותו שלב לא היה יכול לדמיין שהולנד יהיה אי פעם נשיא. המועמדות שלו אפילו לא נשקלה בסקרי דעת הקהל.

חותמת על הספר. רב מכר שנוי במחלוקת // צילום: אי.אפ.פי

השנה היתה 2004, והיום - 14 באפריל. היא עבדה ככתבת פוליטית עבור "פארי מאץ'", הוא עמד בראש המפלגה הסוציאליסטית. בתחילת אותו יום הם היו רק חברים, או כך לפחות היא סיפרה לעצמה. אחרים לא חשבו כך. קצין העיתונות שלו התקשר אליה כמה זמן לפני כן כדי לשאול אם היא יודעת שהולנד משוגע עליה. בת זוגו זה שנים ושותפתו להנהגת המפלגה הסוציאליסטית, סגולן רויאל, נזפה בה לפחות פעמיים על שהתקרבה יותר מדי לאבי ארבעת ילדיה.

"היא הרגישה עד כמה הוא נמשך אלי, אבל אני פשוט סירבתי להבין", אומרת טרירוויילר. "הוא היה פוליטיקאי ואני הייתי עיתונאית, כך שזה היה אסור. ניסיתי לתכנת את המוח שלי ולהגיד לעצמי, 'אני מחבבת אותו מאוד, אבל לא מאוהבת'. סגולן ידעה בדיוק מה קורה. באותה תקופה חשבתי שהיא מגזימה, שהיא ממציאה את הכל. אבל בראייה לאחור, היא הבינה מה המצב".

במושב האחורי של המכונית שלו, בדרך מפאריס לאסיפה פוליטית, הם אחזו ידיים בפעם הראשונה. הסכר נפרץ באותו ערב, אחרי ארוחה של קרפ וכוס יין, ומשם, הדרך למלון שלה היתה קצרה. הולנד, שמואשם פעמים רבות בכך שאינו מחובר לעם, היה מעדיף מקום מפואר יותר. "אפילו באותו היום הוא אמר לי, 'למה מלון עלוב כל כך?'" נזכרת טרירוויילר. "אם היה יכול, הוא היה מחליף מלון אפילו באותו ערב".

כיום היא בת 49. הוא בן 60. אבל נדמה שהפער ביניהם הוא לא 11 שנים. טרירוויילר היא אישה סקסית, והיא יודעת את זה. היא מודה, גם אם בהסתייגות מסוימת, שמראה הוא דבר חשוב, ותמיד היה חשוב בעבורה. "אפילו אם לא רציתי לנצל את המראה החיצוני שלי, כשהייתי בת 18 כבר התלבשתי בסגנון אלגנטי וסקסי. תמיד. תמיד הייתי בנעלי עקב ובחצאיות, גם כשהאחרות לבשו ג'ינס".

היא גדלה בבית עני, והיתה נחושה לפלס לעצמה את הדרך בעולם. הולנד, לעומתה, הוא בנו של רופא ובוגר שתיים מהאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בצרפת, שבמשך רוב חייו הציבוריים נראה יותר כמו מורה לגיאוגרפיה לקראת פרישה, מקריח ועגלגל לחיים. כך שמתעוררת השאלה - ואין דרך מעודנת לנסח זאת - האם הנשיא ה־24 של צרפת, שאינו מרשים כלל מבחינה חיצונית, הוא למעשה מאהב מחונן בין הסדינים?

טרירוויילר טוענת שאינה מבינה את השאלה, והסוכנת שלה נזעקת לעזרה. אני שואל שוב - האם כאדם פרטי, פרנסואה הולנד דומה במידת מה לקארי גרנט? בחדר משתררת דממה ארוכה, שבה אפשר לשמוע רק את קול המזגן. "כל מה שאני יכולה לומר זה שהוא פיתה אותי", היא אומרת לבסוף. "וכנראה איני היחידה".

התקשרה בעצמה למאהבת

אכן, היא אינה היחידה. לא ברור לחלוטין מתי החל הולנד את הרומן שלו עם גאייה, שהיא טיפוס נערי יותר מאשר נערת זוהר, וצעירה מטרירוויילר בשבע שנים. אבל ברור עד כאב שהחברה הנשיאותית הראשונה שנאה בכל ליבה את רעיון קיומה של חברה נוספת.

"השמועות על אודות גאייה הרעילו את חיי מהרגע שבו צצו, ב־2012", כתבה טרירוויילר. כשהיא מתארת כיצד הופיעה יריבתה באופן בלתי צפוי במסיבת הניצחון של הולנד בבסטיליה, היא לא מתארת בן אדם אלא "נחש בתוך הקש". ומשום שלא אישה כמוה תניח לדברים סתם כך, היא טילפנה לגאייה במארס 2013 כדי לדרוש ממנה הכחשה פומבית לרומן, וקיבלה הצהרה כזאת. כשהשמועות חזרו, היא התעמתה עם הולנד והכריחה אותו להישבע בחיי בנה כי הן אינן נכונות. הוא נשבע.

מגזין "Closer" פרסם את התמונות עם קסדת האופנוע ב־10 בינואר השנה. הולנד נאלץ להודות בפניה בקיומו של הרומן, כשהוא יושב במיטתם בארמון האליזה. למרות הכול, הדחף הראשון של טרירוויילר היה לנסות להציל את הקשר. "באותו רגע", היא אומרת, חוזרת לחיות את הרגע ההוא בזמן הווה, "אני עדיין מאוהבת בו, לא מסוגלת לדמיין חיים בלעדיו".

רק בבוקר שלאחר מכן השתלט עליה ההלם, והיא החליטה להתמודד איתו בעזרת כדורי שינה. נכנסה לחדר האמבטיה, שבו החביאה מצבור כדורים למקרי חירום. הולנד היה ער וניסה לעצור אותה, אבל מאוחר מדי. "הוא תפס את השקית והיא נקרעה", היא מתארת בספר. "כדורי שינה התפזרו על המיטה ועל הרצפה, הצלחתי לתפוס כמה מהם ובלעתי מה שיכולתי".

גאייה. הכחישה את הרומן // צילום: אי.אפ.פי

היא איבדה את הכרתה. כשהתעוררה, הוברחה מארמון האליזה למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים פיטייה־סָלפֶּטרייר בפאריס. 

בבית החולים, לדבריה, הולעטה באופן מכוון במנות יתר של תרופות הרגעה, על פי הוראות מהאליזה, כדי למנוע ממנה להצטרף להולנד בסיור ראש השנה הקבוע שלו אל העיר טוֹל, מחוז הבחירה שלו במרכז צרפת.

"בהתחלה הבנתי שמשהו קורה, כי התקשיתי יותר ויותר לעמוד על רגליי. בהמשך, לא יכולתי אפילו להחזיק מזלג. הבן הצעיר שלי, שרצה לבקר אותי, לא הורשה לבוא. הוא צייץ בטוויטר שהרופאים מונעים ממנו לראות את אמו. הרופא עצמו אמר לי למחרת, 'הם לא רוצים שתיסעי איתם, אז הגדלנו את המינון'".

והרופא קיבל את ההנחיות הללו מהארמון?

"כן".

עד כמה הם העלו את המינון?

"אני לא יודעת, זה פשוט הרדים אותי".

תשוקה וחוסר אונים

אנשיו של הולנד טוענים כי טרירוויילר היתה באותו שלב לא יציבה, לא הגיונית ונוטה לפעולות אימפולסיביות, בלתי צפויות ומסוכנות. היא מוכנה לומר רק: "אני קנאית".

את כל הספר הזה אפשר לקרוא כווידוי מתמשך של חוסר אונים לנוכח תשוקה, עם כל ההזדקקות הנואשת המתלווה לכך. במובן זה, הפרשה לא היתה יכולה להיות צרפתית יותר - תוהו ובוהו רגשי עטוף באופנה עילית. יש בו לפחות שלושה תיאורים של סצנות שקשה להאמין שהתרחשו, למעט עבור מי שהיו נוכחים. באחת מהן, טרירוויילר כועסת כל כך על המשך הקשר בין הולנד לרויאל (שהיא אחת השותפות הפוליטיות הקרובות אליו, וגם אם ילדיו), שהיא מכסה קיר שלם בדירה הנשיאותית בתמונות בעלה לשעבר.

באסיפת המפלגה ב-2012, ארבעה חודשים לפני הבחירות, היא מוצאת עצמה "לא מסוגלת להסתכל" כשהולנד ורויאל עולים לבמה, יד ביד. אחד הצופים במחזה אמר כי טרירוויילר נראתה פשוט "מוטרפת" באותו היום. פירוש דומה ניתן לרגע מייסר בליל הניצחון של הולנד, כשלחשה באוזנו שהיא רוצה שינשק אותה על הפה.

"הכל נכון", היא מודה. רואים את הכל בתמונות. וכן, הנקודה היתה שהעולם יבחין בהבדל שבין הנשיקה שהיא קיבלה לבין הניקור המנומס על הלחי שהולנד הצמיד לרויאל. אבל במבט לאחור, טרירוויילר מצרה יותר על החדירה לפרטיותה מאשר על מצבה באותו היום.

"אמרתי לו את הדברים באוזן, בפרטיות, לא באופן פומבי. גרמו לי להצטער על זה. אבל דמיין לך שאלה החיים שלך, וברגע אחד אתה מבין שהם כבר לא שייכים לך. כשאתה מדבר, יש מיקרופונים שמקליטים אותך, ואפילו בלי המיקרופונים, קוראים את השפתיים שלך. זה בלתי נסבל".

לזכותה ייאמר: היא מודה שהיתה לכודה במשהו שהוא "מעבר להגיוני". שבועיים וחצי לאחר התמונות שפורסמו ב"Closer", למרות הבגידה ולמרות תרופות ההרגעה, היא עדיין נאחזה נואשות ברעיון שהיא והנשיא יוכלו אולי לתקן את המצב. ואז, הולנד סיים את זה באמצעות הודעה רשמית לסוכנות הידיעות הצרפתית, שכללה רק 18 מילים, והמציאות חבטה בפניה.

בסוף פברואר היא פתחה את המחשב הנייד שלה. שלושים העמודים הראשונים של מה שיהפוך מאוחר יותר לספר זרמו מתוכה כמו צעקה ארוכה של ייסורים. "הנחתי לדמעות שלי לעשות את הכתיבה עבורי", היא אומרת. "התחלתי בסצנות שהיו הכואבות ביותר בעבורי. אחרי זה, לקח לי הרבה זמן להתחיל לכתוב מחדש, אפילו לא הייתי בטוחה שאצליח לעשות זאת".

היא טוענת, אך עדיין לא הוכיחה זאת, כי מאוחר יותר נתקף הנשיא חרטה על הפרידה. "במהלך האביב ותחילת הקיץ הוא הפציץ אותי במסרונים ובמכתבים בדואר האלקטרוני, שבהם התחנן שאחזור אליו. חלק מהמוטיבציה לכתוב את הספר ולפרסם אותו היתה לשרוף את הגשרים, לסיים את הקשר". 

באחת מהטענות הקיצוניות ביותר שלה היא מספרת כי במהלך נסיעותיה למרוקו ולארה"ב, הולנד שלח פרחים לחדרי המלון שבהם שהתה - למרות שלא סיפרה לאיש בארמון שהיא נוסעת. היא חושדת שהוא נעזר במשטרה, שביקשה סיוע משגרירויות צרפת במדינות שבהן ביקרה. "אני לא יודעת מה בדיוק הוא עשה, אבל הוא בוודאי הפעיל שיטות מסוימות. שאלתי אותו בנוגע לכך, ולא קיבלתי שום תשובה מלבד 'אני תמיד אדע איפה למצוא אותך'".

דמותו של הנשיא כמטרידן, הפועל בסיועם של מוסדות ממשלתיים, נותרת תלויה באוויר בינינו. היא קוראת לזה "מפחיד", אני קורא לזה ביזארי. בארצות רבות, ראש מדינה שמשתמש בשירותי המשטרה ואולי גם בדיפלומטים כדי לעקוב אחר חברה לשעבר בנסיעותיה בחו"ל היה גורם לסקנדל קולני. בצרפת? נחיה ונראה. לפחות עד לאחרונה, דעת הקהל נטתה נגדה. כל הפרשנים ניתחו בהנאה את התנהגותה בגיחה המפורסמת ביותר אחרי הפרידה - בילוי במסיבה של חברים מהקהילה הגאה ב"בננה קפה" בפאריס. היא תוארה כמטורפת שהסתבכה בקטטה עם אשתו לשעבר של שר, על רקע חוסר נאמנות לכאורה. היא הטיחה בה מילים קשות ומשכה בשערותיה.

"שום דבר מזה לא התרחש באמת", היא מתעקשת. "כן, היה ויכוח, אבל ממש לא כמו שהעיתונות תיארה את זה. מסביב היו הרבה אנשים עם אייפונים ומצלמות. אם היה קורה משהו כמו מה שתואר, אם היה סימן כלשהו לאלימות, התמונות כבר היו מציפות את הרשת".

כך או כך, היא סבורה כי הספר משנה את האופן שבו הציבור רואה אותה. "זה חשוב שהוא הפך לרב־מכר", 

היא טוענת, "אבל לא מהסיבה הפיננסית אלא משום שכל מי שקורא אותו אומר לי, 'עכשיו אני מבין מה עבר עלייך, מה נאלצת לסבול. עכשיו אני מבין מי את'".

אין ספק שהספר הפתיע את ארמון האליזה. הוא נכתב ונערך על מחשבים המנותקים מהאינטרנט, בשל החשש שעיניים זרות יעלו עליו; פרקי הספר נמסרו על גבי כרטיסי זיכרון. הפרויקט קיבל את שם הקוד "המאה של האנשים", והמחברת - את השם "ג'ון מילטון". 200 אלף העותקים הראשונים הודפסו בגרמניה תחת מעטה כבד של חשאיות, וחנויות הספרים בצרפת קיבלו הודעה על פרסומו רק יומיים לפני שהגיע למדפים.

"השמועות על כרך שני נטולות בסיס", אומרת טרירוויילר, אבל היא מתכננת לכתוב פרק נוסף עבור מהדורת הכריכה הרכה, שיעסוק בחוויית ההפקה של הספר המקורי.

סגולן רויאל, אם ילדיו של הנשיא // צילום: אי.פי.אי

האם הנשיא השתעמם?

הנשיא הולנד יוצא מהספר רע, למעט עבור אלה שמעדיפים אופי קר, שקרנות ומניפולטיביות על פני שלומיאליות. על פי השמועות, הוא הרוס מהספר, למרות שטרירוויילר סבורה כי הוא לא קרא אותו כלל. המקור שלה אמין מאוד: בנה הצעיר, לורן (17), עדיין ביחסים קרובים עם הולנד. זמן קצר אחרי הפרידה הוא אפילו ישן לילה אחד בארמון, למרות שאמו עזבה.

טרירוויילר מתארת בספר כיצד נהגה לייעץ להולנד ללא הפסקה, גם כשלא התבקשה. כך, למשל, היתה אומרת לו שהוא מבלה זמן רב מדי בסיורי ראווה, במקום להשקיע בתיקון המדינה. "ראיתי מה לא עובד, ואמרתי לו. אין ספק שהערתי לו לעיתים תכופות מדי, וזה כנראה שיעמם אותו".

גם אם שיעממה אותו, היא טוענת שאינה מתחרטת. למעשה, היא ממש חוזרת על מילותיה המפורסמות של אדית פיאף, "Je ne regrette rien" (איני מתחרטת על דבר). "מה הוא חיפש אצלה שאני לא יכולתי לתת לו?", היא שואלת בספר, אך אינה עונה. כשאני שואל אותה את השאלה הזאת, היא אומרת: "יותר קלילות. פחות ביקורתיות".

שירות החדרים שולח לחדר אומלט. תוך כדי שהיא אוכלת, טרירוויילר מודה להולנד על "האהבה המטורפת" שחלקו יחד, ומשאירה פתח לסליחה. לפחות מצידה. "לסגולן רויאל נדרשו שבע שנים כדי לסלוח לו. אולי לי זה ייקח פחות". 

(תרגום: אסנת נאור)

•  •  •  •  •

 "מה נכון? אתה שוכב עם הנערה הזאת?"

קטעים מהספר של ואלרי טרירוויילר

הטלפון שלי החל לרטוט. חבר עיתונאי שלח לי סמס, לאשר שהמגזין "Closer" מתכנן לפרסם תמונת שער של פרנסואה מחוץ לדירתה של ז'ולי גאייה. הלב שלי התפוצץ.

שלחתי לפרנסואה סמס על המידע בנוגע למגזין. אלה כבר לא היו רק שמועות. כעת, היה מדובר בעובדה.

הוא ענה כמעט מייד: "תפגשי אותי בדירה ב־3 אחה"צ".

עליתי בצעדים מהירים במדרגות המובילות לדירה הפרטית. פרנסואה כבר היה בחדר שלנו. ישבנו על המיטה, כל אחד מאיתנו על הצד שבו נהג לישון. הצלחתי לפלוט רק מילה אחת: "אז?"

"אז זה נכון", הוא אמר.

"מה נכון? אתה שוכב עם הנערה הזאת?"

"כן", הוא הודה, נשען על זרועו.

לא הצלחתי לגרום לו להביט בעיניי.

התחלתי להטיח בו שאלות.

"איך זה קרה? מתי זה התחיל?"

"לפני חודש", הוא טען.

שמרתי על איפוק. לא כעסתי, לא צעקתי. ואין ספק שבחדר לא היו כלי חרסינה שבורים, כפי שטוענות השמועות. הרי יש מי שטוענים שאני אחראית למיליוני יורו של נזק דמיוני.

תהיתי בקול אם הוא יוכל לטעון שרק אכל ארוחת ערב בדירתה? לא, איש לא יקנה את זה. הוא ידע שהתמונה צולמה אחרי לילה שבילה בדירה שברחוב דו סירק. מה עם תסריט כמו של קלינטון? התנצלויות פומביות, הבטחה שלעולם לא יראה אותה יותר? נוכל להתחיל מההתחלה. לא הייתי מוכנה לאבד אותו.

השקרים שלו החלו להיסדק, והאמת החלה לבצבץ על פני השטח. הוא הודה שהרומן נמשך הרבה יותר זמן. מחודש אחד הגענו לשלושה, ואז שישה, ותשעה, ולבסוף שנה.

"אנחנו לא חזקים מספיק", אמר. "לעולם לא תצליחי לסלוח לי".

ואז הוא חזר למשרד שלו, לישיבה. נשארתי נעולה בחדר השינה כל אחר הצהריים. ניסיתי לדמיין מה עומד להתרחש, עיניי צמודות לטלפון. בדקתי כל הזמן את הציוצים בטוויטר על הסקופ במגזין. סימסתי לחברותיי הקרובות ביותר, והודעתי לאמי ולבני מה עומד להתפרסם.

פרנסואה חזר לארוחת ערב. נפגשנו בחדר שלנו. מצאתי אותו כורע על המיטה. הוא הניח את ראשו בין ידיו, במצב של הלם מוחלט, ושאל אותי: "מה אנחנו הולכים לעשות?"

הוא לא התבייש להשתמש בערמומיות במילה "אנחנו", בסיפור שאני כבר לא הייתי ממש מעורבת בו. זו היתה הפעם האחרונה, בקרוב הכל יהפוך להיות "אני־אני־אני".

ניסינו לאכול ארוחת ערב בחדר האורחים, על שולחן הקפה, כפי שנהגנו כשרצינו קצת פרטיות. לא יכולתי להכניס שום דבר לפה. ניסיתי לדלות ממנו עוד פרטים. פירטתי בפניו את ההשלכות הפוליטיות. איפה הנשיא שאמור לשמש מודל לדוגמה? נשיא אינו יכול לנהל שתי מלחמות, אם הוא נמלט בכל הזדמנות כדי להיפגש עם שחקנית ברחוב צדדי. נשיא אינו מתנהג כך כשמפעלים נסגרים, כשהאבטלה גואה וכשדירוג הפופולריות שלו צונח לשפל שלא היה כמותו.

באותו רגע, דאגתי יותר לנזק הפוליטי מאשר לאסון שהתרחש בחיי הפרטיים. קיוויתי עדיין שנוכל לשקם את היחסים בינינו. פרנסואה ביקש ממני להפסיק למנות את ההשלכות ההרסניות. הוא ידע את כולן.

הוא השאיר אותי להתענות בייסורים לבדי. בינתיים, זימן ישיבה שלא ידעתי עליה דבר. "הם" התכוננו לדון בגורלי, בלי לטרוח לעדכן אותי בכל הדיונים וההחלטות.

עם הולנד. "הכל היה תחת שליטה, אבל לא השליטה שלי" // צילום: רויטרס

פרנסואה חזר לדירה ב־22:30. הוא סירב לענות על שאלותיי. נראה אבוד, מבולבל. טילפנתי למזכ"ל ארמון האליזה, פייר־רנה לאמה, והודעתי לו שברצוני לראות אותו. פרנסואה שאל אותי מה אני רוצה ממנו.

"אני לא יודעת", אמרתי. "אני צריכה לראות מישהו".

עכשיו הגיע תורי להשתמש במסדרון החצי־סודי, המחבר את הדירה הפרטית אל הקומה הנשיאותית. ברגע שהגעתי, פייר־רנה עטף אותי בזרועותיו. בניגוד ליועצים רבים אחרים, הוא היה תמיד מתחשב.

החלפנו מספר מילים. אמרתו לו שאני מוכנה לסלוח לפרנסואה. מאוחר יותר, גיליתי שהרעיון של הצהרת פרידה כבר הועלה בישיבה הראשונה ההיא. גורלי נחתם, אבל אני עדיין לא ידעתי זאת.

באותו לילה, פרנסואה בלע כדור שינה וישן כמה שעות, בצד השני של המיטה. הצלחתי לעצום עיניים רק לשעה קצרה, וקמתי כבר ב־5 בבוקר כדי לצפות בחדשות. ה"מידע" הגיע לכותרות. פתאום, הכל הפך מציאותי מאוד.

פרנסואה התעורר. היה ברור לי ללא ספק שלא אצליח להתמודד. הנחישות שלי התערערה, לא רציתי לשמוע שום דבר על כל העניין.

ידעתי שלא אהיה מסוגלת להחזיק מעמד בשעות הקרובות. יכולתי כבר לחוש בשולי הסופה שעומדת לפגוע בי בכל עוצמתה, ולא היו בי הכוחות לעמוד בה. רציתי לברוח, בדרך זו או אחרת.

רצתי לחדר האמבטיה ושלפתי את השקית הקטנה, שהיתה חבויה בתוך מגירה בין מוצרי הטיפוח שלי. היא הכילה כמה סוגים של כדורי שינה, טבליות שינה וסירופ שינה. פרנסואה הלך אחריי וניסה לחטוף ממני את השקית. רצתי לחדר. הוא תפס את השקית והיא נקרעה, כדורי שינה נשפכו מתוכה והתפזרו על המיטה ועל הרצפה. הצלחתי לתפוס כמה מהם, ובלעתי את מה שיכולתי.

איבדתי את ההכרה.

לא ידעתי כמה זמן ישנתי. מאוחר יותר אגלה שהיתה זו שעה מאוחרת בבוקר. יכולתי לראות את הפרצופים של שניים מחבריי הטובים ביותר, בריז'יט ופרנסואה באשי. בריז'יט הסבירה לי שיאשפזו אותי, שהיא ארזה בעבורי מזוודה. שני רופאים המתינו לי בחדר הסמוך. 

יועץ הבריאות של ארמון האליזה נטל את העניינים לידיו והתקשר לראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים פיטייה־סלפטרייר. שני הרופאים שאלו אותי אם אסכים להתאשפז. איזו ברירה היתה לי? מה יכולתי לעשות? הייתי זקוקה למגן מפני הסערה. בנקודה ההיא, כבר בקושי ידעתי מי אני או מה קורה סביבי. לא יכולתי להסתדר לבדי.

ביקשתי לראות את פרנסואה לפני שאעזוב, אבל אחד הרופאים התנגד לרעיון. אזרתי אומץ ואמרתי שלא אעזוב בלי לראות אותו. מישהו הלך לקרוא לו. לראות אותו גרם לי הלם נוסף. רגליי כשלו תחתיי ונפלתי ארצה. הכל החל לנוע סביבי במהירות.

הוחלט מייד להוציא אותי מהמקום. שני זקיפים עמדו משני צדדיי, אחזו בזרועותיי והחזיקו אותי זקופה. הגברת הראשונה - שאינה מסוגלת לעמוד על רגליה או ללכת ישר - נראתה כמו בובת סמרטוטים שנקרעה לגזרים.

אושפזתי בבית החולים. איזה תסריט מסויט הוביל אותי לכאן? אינפוזיה חוברה לזרועי, הולבשתי כתונת חולים, באדיבותם של שירותי הסעד. הורדמתי. למשך כמה זמן? יום? יומיים? ממש לא ידעתי. איבדתי כל תחושה של זמן.

כשהתעוררתי, האינסטינקט הראשון שלי היה להושיט יד אל שני הטלפונים הסלולריים שברשותי. אבל לא הצלחתי למצוא אותם בשום מקום. הרופא הסביר לי שהם נלקחו ממני, כדי להגן עלי מפני "העולם החיצוני". דרשתי לקבל אותם בחזרה, ואיימתי לעזוב.

איש הביטחון, שהיה איתי מאז הבחירות לנשיאות, השתקע בחדר שלי כשהוא לבוש כאח. הוא השגיח על הביקורים, והבטיח שרק מבקרים שאושרו יוכלו להיכנס לחדר. הביקורים היו נדירים. הכל היה תחת שליטה - אבל לא השליטה שלי, ואני עדיין לא הייתי מודעת לכך. פרשיית אהבים אישית טופלה כאילו היתה פרשייה מדינית. כעת, הייתי לא יותר מאשר תיק עם מספר.

אישרתי לעיתונאי את העובדה שאני בבית חולים. ברגע שהחדשות התפשטו, "הם" רצו להוציא אותי משם. העובדה שהגברת הראשונה נמצאת בבית החולים אינה מיטיבה עם תדמיתו של הנשיא. הפעם עמדתי על שלי והודעתי לרופא שאני רוצה להישאר עוד יומיים. הייתי מסוממת כל כך, שלא הייתי מסוגלת לעמוד.

עברו חמישה ימים, ופרנסואה עדיין לא טרח להגיע לביקור, למרות ששלח לי מסרים יומיומיים. גיליתי שהרופאים אסרו עליו לבוא לראות אותי. אחרי דיון סוער, אחד הרופאים הסיר את המגבלה ואיפשר ביקור של עשר דקות. בפועל, הביקור ארך יותר משעה.

רציתי להיות עם הנשיא בטקס הברכות המסורתי לשנה החדשה בעיר טול, אבל מצבי החמיר. לא יכולתי לקום. ניסיתי לצאת מהמיטה, וקרסתי מייד. לחץ הדם שלי הגיע לשפל חסר תקדים. רק בשלב מאוחר יותר גיליתי למה: קיבלתי מינונים גבוהים של תרופות. סוממתי, כדי למנוע ממני לנסוע לטול. העורקים שלי לא היו מסוגלים להתמודד עם מנת היתר.

הרופא היה מודאג מהרעיון שאנהג. הוא כל הזמן הדגיש: "את לא תצליחי אפילו להגיע לסוף המסדרון", ואני התווכחתי איתו. מאוחר יותר, הוא סיפר לי שביקר באליזה כדי לעדכן את הנשיא בנוגע למצבי. איני יודעת אם אז היתה הנקודה שבה הם החליטו על מבצע "אנטי־טול".

•  •  •

מועד השחרור שלי מבית החולים הגיע. נשלחתי להמשיך את החלמתי בלה־לנטרן, בעבר בית המגורים של ראש הממשלה, שהועמד לרשותו של הנשיא בשנת 2007. אחד הרופאים הצעירים של ארמון האליזה הוצב בחדר הסמוך בכל שעות היממה, שבעה ימים בשבוע, כשהוא מנטר את לחץ הדם שלי ומלעיט אותי בתרופות נגד חרדה וסמים מרדימים. ברגע שניסיתי לעמוד הרגשתי מסוחררת, והייתי צריכה להתיישב מייד. באחד הבקרים בקושי הצלחתי לתפוס את עצמי לפני שנפלתי, מה שגרם לי להיזהר מאוד בתנועותיי.

מהארמון קיבלתי רק שלושה מסרים, שנשלחו בידי יועצים. יתר אנשי הארמון ירדו למחתרת. היחס אלי כבר היה כמו אל מצורעת. מבין שרי הממשלה, רק ארבעה העזו להעביר לי מילה טובה.

פרנסואה הודיע שיבקר אותי בשבת, "כדי לדבר". כשהוא בא, ישבנו זה מול זו, על ספות נפרדות. המרחק בינינו כבר היה מוחשי מאוד. ואז הוא העלה את נושא הפרידה. לא יכולתי להבין את הלוגיקה שבדבריו. הוא זה שנתפס עם המכנסיים למטה, ואני הייתי צריכה לשלם את המחיר. ההחלטה שלו לא נראתה בלתי הפיכה, לפחות לא באותו שלב, אבל לא היה בי הכוח להתווכח.

הלכנו לישון - בחדרי שינה נפרדים. זה לא קרה מעולם. הוא רצה לסמן שזה הסוף. סיכמנו להתראות שוב ביום חמישי שלאחר מכן. חמישי היה תמיד היום שלנו. היום שבו התחלנו את הקשר בינינו, היום שבו נפגשנו בכל שבוע בין 2005 ל־2007.

•  •  •

החלטתי שניפגש בבית שלנו, ברחוב קושי. שם נוכל להיות לבד ולדבר בחופשיות. הוא הגיע בזמן, בניגוד להרגלו, והביא איתו ארוחת צהריים שהוכנה על ידי המטבח של ארמון האליזה בקופסת מתכת לבנה גדולה, עם צלחות מוכנות. אנשי הביטחון שלו נשארו מחוץ לבניין. מאחר שמגזין "Closer" פירסם תמונות של אחד מהם מביא קרואסונים בשעת בוקר מוקדמת לדירה שבה השתמשו פרנסואה וגאייה, אנשי הביטחון ידעו שלא כדאי להם להיתקל בי. ערכנו את השולחן כמו כל זוג רגיל. הכל היה נורמלי כל כך, ולגמרי לא מציאותי. כשסיימנו לאכול, נדמה היה שכלום לא השתנה: הוא קם והכין קפה. הגיע הזמן לדון בכמה נושאים חשובים.

פחדתי מהלא נודע, ממה שעתיד להתרחש אחרי שניפרד, ולא פחות מזה - מהעניין הפיננסי. פרנסואה ידע היטב שלא אוכל להסתדר לבד רק עם המשכורת שלי מהעיתון "פארי מאץ'". אחרי הכל, היתה השכירות על הדירה שלנו ברחוב קושי, וההוצאות של הילדים שלי. אחרי שדיברנו על ההיבטים הפיננסיים של המצב, פרנסואה העלה את כל הנקודות שהיו חשובות עבורו. הוא רצה שאוותר על הרעיון לכתוב ספר, נושא שהשתעשעתי בו כמה ימים וחלקתי עימו. הוא התעקש על כך שעלינו להכריז על הפרידה "שלנו" בהצהרה משותפת. אבל לא היה שום דבר "משותף" בהחלטה הזאת. הוא כפה אותה עלי.

לפני שעזב, דרשתי ממנו שיחזיר לי את המפתח לדירה. אמרתי לו: "אתה זורק אותי מהחיים שלך, אז זה לא הבית שלך יותר. אני רוצה את המפתח. אני רוצה להיות חופשייה להזמין את מי שארצה, מתי שארצה". ידעתי שהוא לא יאהב לשמוע את זה. הוא בגד בי במשך יותר משנה, אבל לא היה יכול לסבול את הרעיון שיהיו לי חיים משלי. 

"אשלח אותו אלייך".

"לא, אני רוצה אותו כעת".

פרנסואה קרא לאיש הביטחון שהחזיק את המפתח, פגש אותו במסדרון וחזר עם המפתח. אבל הוא היה צריך לרדת למרתף, שבו חנתה המכונית שלו - ולא היה אפשר להיכנס לחניון בלי להשתמש במפתח במעלית.

החלטתי לרדת איתם כדי לקבל את המפתח בחזרה. ושם ניצבנו, פרנסואה ואני, יורדים שש קומות במעלית בחברתו של שליח הקרואסונים - השוטר שזכה לחיי נצח בזכות מצלמות הפפראצי. "אז היום לא הבאת קרואסונים?" שאלתי אותו והבטתי בעיניו. "האם זה לדעתך התפקיד שלך כשוטר? אני אפילו לא מצליחה להתחיל להבין כיצד אתה עדיין יכול להיות כאן".

הוא השפיל את מבטו ולא אמר מילה. עיניו התמלאו דמעות.

•  •  •

בשבת, 25 בינואר 2014, פרנסואה הקריא לי את הצהרת הפרידה שתיכנן לשלוח לסוכנות הידיעות הצרפתית. 18 מילים קרות וספוגות יהירות, כל אחת מהן דקרה אותי כמו סכין בלב. נרתעתי וכרעתי תחת חומרת הניסוח המזלזל, שבו הוא "מודיע" כי "שמתי קץ" ל"חיי המשותפים עם ואלרי טרירוויילר".

קמתי מכיסאי. "ובכן, צא לדרך, שלח את ההצהרה המחורבנת שלך, אם זה מה שאתה רוצה". הוא ניסה לעצור אותי, לחבק אותי בזרועותיו. "אנחנו לא יכולים לומר כך שלום. נשקי אותי".

הוא אפילו הציע שנבלה את הלילה האחרון יחד... קרעתי את עצמי מזרועותיו בכוח ועזבתי, בלי להסתובב לאחור, דמעות זולגות על פניי. התאמצתי כמיטב יכולתי לחייך ולהתגבר, והצטרפתי אל הצוות. כל מה שיכולתי לומר היה שאנחנו חוזרים לרחוב קושי. איש לא העז לומר מילה.

בדיוק חצינו את גשר אלכסנדר השלישי, כשקיבלתי מסר מהמוציא להורג שלי. הוא בדיוק שיחרר את סכין הגיליוטינה, ושלח לי פתק אהבה: "אני רוצה את סליחתך, כי אני עדיין אוהב אותך". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו