קצת גיטרה, הרבה אמא

"הילדוֹת שלי הן התירוץ לקיומי הנלוז. ככלל, הייתי רוצה להיות האמא הכי טובה בעולם. הייתי רוצה לסרוג להן חמש ארוחות חמות ביום מכוסמין אורגני, לשחק איתן כל היום וגם להראות להן כמה יפה אמא יודעת לתת לעצמה, כשהיא רוצה. בפועל, אני כמו כולם, שזה אומר 'בינוניות משלבת': קצת מהכל. קצת כוסמין, קצת גיטרה, קצת סבלנות, קצת חוסר סבלנות. אף אחד מאלה לא נעשה בצורה הטובה ביותר".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

את המונולוג הכן, המשעשע וחסר המנוחה הזה יורה בטבעיות שרון קנטור (43), שהפכה את ה"קצת מהכל" לדרך חיים. בגיל 20 החלה לעבוד כמפיקה בערוץ הילדים ושימשה מאוחר יותר עורכת ותסריטאית ראשית של הערוץ. היא הפכה לפנים מוכרות כשהגישה תוכניות מיתולוגיות דוגמת "יציאת חירום", "הקופסא" ו"הוגו", כתבה בכל עיתון אפשרי, ביימה קליפים, שיחקה, צילמה ושימשה תסריטאית ב"רד בנד", ב"דאבל דייט" וב"ארץ נהדרת". כיום היא מרצה על תקשורת, פעילה בכמה הרכבים מוסיקליים ומגדלת את שתי בנותיה, בנות שנה וחצי ו־5, עם בן זוגה.

"עבורי, ההורות לא הביאה איתה גאולה", אומרת קנטור, "אך אולי יש אנשים שהצליחו להיוושע בעקבות היציאה מהפופיק של עצמם לטיפול באחר". הצעד הזה, על כל משמעויותיו, הוא כנראה מה שגרם לה לכתוב את "זהירות! פופיק" - ספר ילדים ראשון, שאותו היא מקדישה כמובן לבנותיה.

"אני כותבת לילדים מאז ומעולם, יותר מ־20 שנה, כשלכולנו היו רק חתולים", מספרת קנטור על ההחלטה להוציא את הספר, "בערוץ הילדים כתבתי מאות או אולי אלפי שעות שיחה וסיפור לילדים; עיבודי אגדות, שירים, פתיחים, סגירים. זה משהו שהיום הוא בלתי נתפס בכמות ובחירות שלו, כי באמת אז כתבתי על כל מה שאני רוצה".

כילדה, היא מספרת, קראה הכל מהכל. "הערצתי את בילבי, הקפדתי ללכת לגן בנעלי צבא שגדולות עלי, לטפס על עצים ולדחוף בזווית הפה סיגריית מסטיק להשלמת המראה. כמו כולם אהבתי מאוד את 'הילד הזה הוא אני' של יהודה אטלס, שעם הספרים של יהונתן גפן היה קול חדש, משוחרר ומשחרר לילדים, איזה 'יאללה יאללה' קטן שלא היה שם קודם. זו לא קלילות שמוותרת על הדרמה והעצב, הרי יש בספרים האלו גם הרבה עלבון ובדידות, אבל נשבה מהם רוח מרדנית שניפנפה סופית את ההורות של הפיפטיז והסיקסטיז". 

הניסיון לקטלג אותה כ"נערת רוק חצופה שהפכה לאמא במשרה מלאה", כהגדרתה, נועד לכישלון. "הדברים תמיד היו זה לצד זה, וחוץ מאשר בדיכוטומיה המוסרנית המקובלת, הם גם לא סתרו זה את זה בשום אופן. לפחות לא אצלי בראש. רבים אמרו לפניי: מי שכותב לילדים, כותב תמיד לילד שהוא ולא לילדיו החיצוניים, מתוקים ומהממים ככל שיהיו".

להתפלש עם הכלב

"זהירות! פופיק" (כנרת) מתאר את מסעה המחורז ורב התושייה של שוש השובבה במעמקי הפופיק האימתני של הענק העצלן צוציק. בקרקעית הפופיק היא מגלה יקום פעלתני בדמות צ'יטה שברחה מהספארי, פיל בגודל בינוני, אוהל סיירים במצב טוב ועטלף ישנוני. הרשימה לא נגמרת; כבר חודשים שהם תקועים שם חסרי אונים, עד שהילדה בעלת הדמיון המפותח מגיעה ורוקמת פתרון מדגדג במיוחד. התוצאה היא ספר מצחיק, תזזיתי, מוגזם במכוון, שכולל גם מספרת־מתערבת בדמות המנקה של הפופיק, אשר מפריחה הערות אירוניות בשולי הטקסט להגברת האפקט הקומי המודע לעצמו. קנטור מספרת שעם עורכת הספר, יעל גובר, חיפשה מאייר במשך תקופה ארוכה, עד שבן זוגה ייעץ לה לעבוד עם אנימטור. "משם היה ברור מאוד שיניב שמעוני הוא האיש שלנו; יש לו קו מלוכלך - שמתאים לפופיק - וגם דילוג פנימי בכל הציורים, כאילו שמתחת לדף מונחת מערכת עדינה מאוד של קפיצים. מכיוון שרוב הסיפור מתרחש בתוך פופיק, שהוא כידוע מקום חשוך וטחוב, היה כאן אתגר לא פשוט. ואכן, יחסית לספרי ילדים, המראה שלו אפלולי וגם ארגמני ובשרני ומעט שעיר. כמו פופיק".

בספר ניכרת ההתעקשות שלך לא לספק מסר. לא רק שאין אחד כזה שחבוי בין השורות או גלוי לעין, אלא שאת אפילו גאה בזה.

"אין ספר בלי מסר. יש ספרים בלי מסרים מולעטים בכפית ויש ספרים לא 'חינוכיים'. נדמה לי שהז'אנר האהוב עלי הוא ספרים ששזורים בהם הרבה מסרים עדינים, שמחוברים בחוט דק של שטויות. גם הסגנון הסיפורי של ספר הוא מסר בפני עצמו; אם שפתו עשירה, אם הוא מתפלש בשפה בעונג של כלב מפורעש שמתגרד על שטיח כניסה - זה מסר. האמירות הנחרצות בספר כמו 'זה עוד לא המסר של הסיפור' הן כמובן בדיחה, וגם מעט לעג על אלו שמחפשים את המסר בנרות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו