אולי כדאי שאבהיר מייד שאיש לא הכריח אותי לכתוב את הטור הזה. אם כבר, ובניגוד לדימוי שמבקשים להדביק לעיתון שלנו, אני הייתי צריך לשכנע את העורך להתיר לי לכתוב. הסיבה שגרמה לי להעלות את הטור הזה על הנייר, היא ההצבעה המבישה של הכנסת על "חוק 'ישראל היום'", והמסר שלי פשוט מאוד: אני גאה לעבוד ב"ישראל היום", וההצבעה אתמול חיזקה את הגאווה הזאת.
צילום: ערוץ הכנסת
בגילי כבר צברתי ניסיון מסוים בתקשורת בכלל ובעיתונות בפרט; זו אינה התפארות. זה לא בא אלא לומר, שראיתי לא מעט אירועים תקשורתיים מביכים במהלך חיי. אבל מחזה האבסורד הצבוע שהועלה אתמול על בימת הכנסת, הוא אחד הדוחים שבהם נתקלתי.
מדוע? בעיקר בגלל הצביעות והציניות שהפגינו התומכים בחוק. רוממות הדמוקרטיה בפיהם, ואינטרסים צרים ומכוערים בליבם. באמת, נחמן שי? החוק הזה יגביר את חופש העיתונות בישראל? זו דעתך האמיתית? באמת, מרב מיכאלי? סילוקו של "ישראל היום" מהמפה יעלים את הבעיות הכלכליות של העיתונים האחרים? של "מעריב", שהפסיד עשרות מיליונים לשנה לפני שהגיליון הראשון של "ישראל היום" ראה אור? אתם עיתונאים, לא כן? איך לא רעדה ידכם כשהצבעתם על חוק - חוק! שנועד לסתום את פיו של עיתון? בהצבעה הזאת ביישתם את הרקורד המקצועי שלכם והכתמתם אותו לדיראון עולם.
ואיזו צביעות! הו, הצביעות: לכאורה, החוק נועד "לתקן" את הבעיה הכלכלית שיוצר קיומו של "ישראל היום" בעולם העיתונות. באמת, איתן כבל? זו הסיבה? כמה עיתונים ירוויחו מהיעלמו של "ישראל היום"? אחד, זה נכון. וחוץ מ"ידיעות אחרונות"? ברור לכל, שהסיבה האמיתית היא פוליטית. קוראים לזה סתימת פיות, ח"כ כבל, ולא משנה בכמה עטיפות מרשרשות תנסה לעטוף את הצעת החוק הלא חוקתית בעליל שלך. שהרי לא זכור בתולדות המדינה מקרה של חוק, שתפור כל כך במדויק של מידותיו של גוף אחד בלבד. איך זה שלא הוספת על מספר העמודים, וימי ההופעה זיהוי סופי, "ששמו של העיתון מתחיל ביו"ד ומסתיים במ"ם," כדי להבטיח שאיש לא יתבלבל.
כשיזם קופיקס, אבי כץ, הודיע על רשת סופרמרקטים ב־5 שקלים, הוא זכה, בצדק, לברכות מכל עבר. כשאנחנו מציעים עיתון בחינם לציבור כולו - בלי הבדל צבע, מין, דת או מקום מגורים, רוצים לחייב אותנו להטיל על הציבור הוצאה נוספת. נכון, סתיו שפיר? זה המסר החברתי של המחאה שהיית מראשיה - לעזור לטייקון אחד להתעשר עוד קצת על חשבון צרכן החדשות הישראלי?
"ישראל היום", אפשר להירגע, ימשיך להופיע כמימים ימימה. אני, באופן אישי גאה להימנות על עורכיו וכותביו, מהם מטובי הכותבים בארץ, שהעזו להציג גם דעות שאינן ערבות לאוזניה של העיתונות המסורתית, ולכבוש בסערה את שוק התקשורת הישראלי - בכוח מסירותם של קוראיו בלבד. 80 אחוזים מהציבור הישראלי לא רוצים את החוק המביש הזה, ואתם, רבותי חברי הכנסת, מכל הסיעות, התעלמתם מרצונם של שולחיכם. אני התבוננתי דווקא בחברי הכנסת של מפלגת העבודה, משום שעבורם הצבעתי בבחירות (וכך עשיתי ב־40 השנים האחרונות). נדמה לי, שלא עוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו