דווקא כשכיכבה בסידרת הנוער הפופולרית "גאליס" בתפקיד הילדה הרעה והוכיחה שהיא לא רק אחותה הקטנה של מורן, שני אטיאס עברה להוליווד, כדי לנסות לכבוש את הבריכה של הגדולים. שנתיים אחרי, אטיאס (23) נחושה להשלים את המשימה. היא הבליחה בתפקיד אורח בסידרת הטלוויזיה הנצפית בארה"ב "NCIS", הצטלמה בהופעת אורח בעונה החמישית של הדרמה "חסרי בושה", ומשקיעה את רוב זמנה באודישנים, לצד הוראת משחק לבני נוער בבית הספר למשחק של לי שטרסברג. מה הפלא שקולגות מהארץ שחולמים על אמריקה מבקשים ממנה טיפים.
"רבים מהשחקנים הישראלים ששוקלים לנסות כאן את מזלם אומרים לי שאין להם את האומץ לעשות מה שעשיתי", היא אומרת כשאנחנו נפגשים בבית של אחותה, למרגלות הגבעות בהוליווד. "אני מבררת מה מעניין אותם ומציעה להם איפה ללמוד, לאיזו סוכנות ללכת. אני מאמינה שהקארמה החיובית שאני מפזרת תחזור אלי.
"בסוכנות שלי מיוצג השחקן האיראני נאביד נגאהבן, שגילם את אבו נזיר ב'הומלנד'. הוא לא מכיר אותי אישית, אבל מאז שהוא צפה בסרטון קצר שלי, הוא ממליץ עלי בכל פרויקט שהוא מעורב בו. כיף לגלות אנשים שעושים דברים מטוב לב. הרי מה יוצא לו מזה? כלום. הוא פשוט מפרגן. ולמה לא? אם התפקיד לא שלי, אז למה שחברה שלי לא תיקח אותו ותיהנה?
"כשחזרתי ארצה מלימודי המשחק בארה"ב לפני שנתיים, האודישן הראשון שלי היה לתפקיד של נטלי ב'גאליס'. לא היה לי מושג לְמה אני נכנסת, ושזה כל כך אהוב ונצפה. באתי אחרי לימודים של משחק מתודי, שבהם עובדים על דמות במשך שלושה חודשים רק עבור סצנה אחת במחזה. ופתאום ב'גאליס' היו לי 35 סצנות ביום שמתחיל ב־3 בבוקר ונגמר ב־9 בערב.
"כשחקן אתה אומר לעצמך: אם את זה הצלחתי לעשות, אז לצלם דרמה עם שלוש סצנות ביום, דוגמת 'חסרי בושה', זה חופש. זה היה איזון מדויק, שלימד אותי שאני מסוגלת לעשות גם עבודה איטית וגם עבודה מהירה".
איך קיבלת את גלי ההערצה אחרי "גאליס"?
"זה הצחיק אותי. לא הבנתי מה הם אוהבים, הרי הם לא יודעים מי אני, ולא ממש הסתדר לי שצועקים לי 'נטלי' ברחוב. מה שמגניב הוא שבסידרה אני רק רעה, 60 פרקים אני לא משתנה. זה הכי כיף לגלם דמות כזאת, שלא רואה בעיניים ויש לה ביצים. ואז, כשילדים ראו אותי, הם היו בהלם שאני נחמדה אליהם. הם לוקחים את זה הביתה ואומרים, 'וואו, איזו שחקנית טובה את'.
"ביקרתי בארץ בחנוכה שעבר והלכתי לפגוש חברים מ'גאליס' בפסטיגל, והיה צריך להביא מאבטח כדי להפריד אותי מהילדים. הייתי עדיין בהלם שזוכרים אותי. משמח לדעת שיש קהל שהולך איתך מהיום הראשון, ראיתי את זה אצל אחותי".
בלוס אנג'לס לא צועקים לך "נטלי" ברחוב.
"כיף לקבל אהבה, אנחנו כל הזמן רוצים את הפידבק ואת מחיאות הכפיים, ואני אשקר אם אגיד שאני לא עושה על עצמי גוגל ובודקת מה כתבו עלי. אבל לא בשביל זה אני שחקנית. אני לא פה בשביל שיבקשו ממני סלפי, אלא בשביל העבודה במשחק.
"כשנסעתי לגור כאן אחרי 'גאליס', הרבה אנשים לא הבינו למה עשיתי את זה. אמרו לי, 'רק התחלת לעבוד בארץ', והגיעו הצעות מפתות להנחות תוכניות, להופיע בערוץ הילדים, דברים מסחריים. הרגשתי שזה יהיה אולי נכון חברתית או כלכלית, אבל זה לא מה ששני רוצה לעשות".
שני ומורן. "היא כיוונה אותי לשאול שאלות לגבי עצמי, ולכן אני יודעת בדיוק מה אני רוצה" // צילום: קוקו
הולכת אחרי מטרה
קו ת"א־לוס אנג'לס מוכר היטב לאטיאס, בזכות האחות מורן (33), שמבוגרת ממנה בעשר שנים. מורן פרצה לתודעה בגיל 19, כשהינחתה תוכניות בידור באיטליה ודיגמנה בין השאר עבור דולצ'ה וגבאנה. אחר כך הפכה להיות כוכבת גם בארץ. בשנים האחרונות היא מתגוררת בלוס אנג'לס, כאן הופיעה בסרטים "שלושת הימים הבאים" ו"גוף שלישי", ובסידרת הטלוויזיה "הרודן", שלאחרונה חודשה לעונה שנייה.
הקירבה בין האחיות באה לידי ביטוי גם כעת, כששני הצעירה מתגוררת עם מורן בביתה, השוכן במיקום אסטרטגי בעיר - לא רחוק מהאולפנים הגדולים וחמש דקות בדיוק מאולם קודאק, שבו מתקיים טקס האוסקר. שני אמנם מחפשת בימים אלו לשכור דירה משלה, אבל אחותה ממשיכה ללוות אותה בכל צעד.
"קודם כל, זה שהיא כאן זה עוזר - כבר בדברים הקטנים, שיש לך עם מי לדבר בסוף היום ואת מי לחבק, בן אדם שאתה מכיר בעיר הענקית והמנוכרת הזאת. אחותי עברה תחנות בחיים, שאני, למזלי, לא צריכה לעבור. חוויות בתעשייה שהן לא לעניין, כמו לחתום אצל סוכן חלקלק או לצלם בוק ללא ערך, שהיא תתבקש לשלם עליו מכספה.
"היא היתה הראשונה במשפחה בתחום הזה, אבל מה שהיא עשתה מקצועית לא השפיע עלי ישירות, כי לא גרנו באותו בית מאז שהייתי בת 8. כשהיא היתה באה לביקורים בארץ, זה היה בהתחלה כמו פגישה עם הדודה מאמריקה. אבל כשגדלנו זה השתנה, והיום היא ואמא שלי הכי קרובות אלי.
"היא כיוונה אותי לשאול שאלות לגבי עצמי, ולכן אני יודעת בדיוק מה אני רוצה. ילדה אחרת בגילי יכולה להיות קצת אבודה. אני הולכת אחרי מטרה מגיל צעיר, וזה שיעור שהיא נתנה לי. כשיש לי אודישן, אני לא צריכה לחפש את המורה הכי טוב למשחק, כי היא תיתן לי את הטיפים הכי טובים. היא מכירה אותי ויודעת מתי אני משחקת ומתי אני אמיתית. סוג של זוגיות".
יגידו שאת רודפת אחרי ההצלחה של אחותך.
"שיגידו. זה לא מעסיק אותי. מהרגע שבו היא התפרסמה בארץ, אני 'אחות של'. זה לא מפריע לי, אני גאה להיות אחות של מורן אטיאס. מה שכן, לראות אותה מצליחה נתן לי להבין שיש סיכוי. לא גדלתי בצילה, כמו שכולם חושבים, כי פיזית היא לא היתה שם. אני מטבעי גם לא בן אדם שיכול להיות בצל של אף אחד".
בקיץ הגיעה אטיאס לארץ, לצילומי הריאליטי הקולינרי של קשת "הצילו! אני לא יודע לבשל" (ימי שלישי ב־21:00 בערוץ 2). "יש הרבה דברים שרואים בתוכנית שלא מרגישים לי כמו מי שאני באמת, אבל אנחנו עושים טלוויזיה - מה אמיתי פה?"
המטבח באמת זר לך? כי סיפרת בתוכנית שאת באה מבית מרוקאי שבו מעמידים סירים לשבת.
"לגמרי. הייתי יושבת עם אמא שלי במטבח כשהיא מכינה את ארוחת שישי וראיתי מה היא עושה, פשוט אף פעם לא התחשק לי לעשות את זה בעצמי. עזבתי את הבית בגיל 19, ועד אז לא היה לי צורך לקום ולהכין לעצמי אוכל, כי אמא שלי דאגה שתמיד יהיה איזה סיר, או שהיתה משאירה לי קופסאות פלסטיק במקרר עם מדבקות מה יש בכל אחת מהן. לא עמדתי במצב שאני חייבת להכין אוכל, עד שעברתי לפה.
"אני לא מתחברת לאוכל כאן, ובאל.איי גם יש את המרדף של 'מי בריא יותר'. חלב סויה או קינואה הם לא דברים שגדלתי עליהם בבית. בשבעת החודשים האחרונים גם הפסקתי לאכול בשר: חברה סיפרה לי על ניקוי רעלים לגוף של שבוע ימים, רק פירות וירקות, ואמרתי שאני ממילא אוכלת בריא. אבל למחרת קמתי והתחלתי בזה, ואני מבינה שאפשר להתקיים בלי חיות.
"הכינוי שלי במשפחה היה 'שני שניצל' כי עד גיל 10 זה הדבר היחיד שאכלתי. אז לא הפכתי לטבעונית, אבל אני לא אוכלת יותר עוף או בשר אדום, לא שותה חלב ובקושי אוכלת גבינות. שבעה חודשים אחרי, אני לא מתגעגעת לשניצל".
ב"הצילו! אני לא יודע לבשל". "אף פעם לא התחשק לי לעשות את זה בעצמי" // צילום: פיני סילוק
כשהגוזל האחרון עזב את הקן
שני מנווטת את דרכה בעיר הגדולה. יש לה רכב צמוד וחברים שהם שחקנים צעירים כמוה, עם חלומות להיות כוכבים בהוליווד. היא אוהבת קולנוע, אבל הטלוויזיה האמריקנית לא עושה לה את זה ("אני מטבעי לא אדם שצורך טלוויזיה"). בארוחות שישי היא עם האחים מיכאל (37, רואה חשבון) ומורן, תושבים ותיקים בעיר, וגם עם המשפחות של דודיה, אחיה ואחותה של אמה יעל. כולם כאן.
"כל אחד מאיתנו הגיע בשלב אחר ומסיבות שונות. אחי הגיע ללימודי תואר שני, קיבל הצעת עבודה נחמדה בחברה גדולה ונשאר פה. הוא הכיר כאן את אשתו, ישראלית, יש להם שני ילדים, והם חיים באושר. אחותי עשתה קריירה באיטליה, וכיום היא כאן. ואני באתי רק ללימודים ונשארתי. ההורים שלי גידלו אותנו בצורה מצוינת, ולכן אנחנו הכי אמביציוזיים שאפשר, קיבלנו את הכלים הכי טובים, ואיתם ננצח. שלושתנו ככה".
אטיאס עברה לאל.איי אחרי ששוחררה מצה"ל באמצע השירות. "יש לנו במשפחה בעיה במערכת החיסונית, שמובילה למחלות זיהומיות, ובעיקר לדלקת קרום המוח. אחי ואחותי חלו לפני הצבא ולא גייסו אותם, ואני לא חליתי והייתי בטוחה שאני מתגייסת בקלות. כשגילו את העבר בתיק הרפואי שלי, החליטו להוריד לי את הפרופיל ל־45, שמבחינתי השתמע שאגיש קפה בבסיס שאין בו חיידקים בחיל הים בחיפה. ואין חיה כזאת שאני אשב שנתיים במשרד מ־9 עד 5.
"התקשרתי בכל יום ללשכת הגיוס, עד שהגעתי לקרוב משפחה בצה"ל, שאמר לי להביא המלצה מפרופסור. התעקשתי שאני בריאה, כולל מול ועדה רפואית בתל השומר, שם טרקתי דלתות. אתה יודע, ילדה בת 17, שלא מקבלת מה שהיא רוצה.
בילדותה, עם אמה ואחותה // צילום מתוך האלבום המשפחתי
"אחרי שנה וחצי התקשרו להודיע לי שהתקבלתי לקורס מ"כיות בגיוס חריג. זאת היתה תחושה טובה יותר מלקבל תפקיד בסרט הכי גדול שאפשר. הגעתי לתנאי השטח הכי קשים, וקיבלתי אות 'מצטיינת סמלת'. שבועיים לפני סוף הקורס וקבלת דרגות הרב"ט איבדתי את ההכרה והתחלתי להקיא. לקחו אותי לבית החולים.
"למחרת בבוקר אני מתעוררת בבידוד, כמו סצנה בסרט. רואה את רופא היחידה וחדר מלא מסכות, ודבר ראשון אני מחפשת את הנשק האישי שלי, כי אם איבדתי אותו זה יעלה לי בשבת, ועוד יש לי מסע ניווטים. לאט־לאט הסבירו מה עבר עלי. לטקס הדרגות כבר הגעתי על אזרחי ועם אינפוזיה, אחרי ועדה רפואית וחודש שיקום בבית. לא הייתי אני. ביקשתי שלפחות ייתנו לי לישון את הלילה האחרון בבסיס.
"אחר כך כלום לא עניין אותי. לקחתי את זה קשה, בתור ילדה בת 18, שבאה מחיים שמחים ושלא חטפה כאפות. זו היתה תקופה לא ברורה, הייתי בדיכאון. החלטתי שאני רוצה ללמוד בלוס אנג'לס, הגשתי מועמדות לבי"ס למשחק, עבדתי במלצרות וחסכתי כסף.
"אני זוכרת שצילמתי סרט תיעודי בירושלים, ואז קיבלתי אי־מייל שהתקבלתי ללימודים. טילפנתי לאמא שלי, ושמעתי בקול שלה שהיא לא באמת שמחה, כי היא מבינה שהגוזל האחרון עוזב את הקן. היא היתה חנוקה מדמעות".
היה ברור לך שאל.איי היא המקום בשבילך?
"העיר הזאת היתה בשבילי בית שני עוד מהילדות. הייתי כאן שלוש־ארבע פעמים בילדותי. במקור באתי רק כדי ללמוד משחק, לא לרכוש חברים או משהו כזה. ואז אתה מגיע, ואתה מתאהב במקום ובאנשים. זו עיר גדולה, ויש יותר אופציות. אם בארץ יכולים להיות שלושה אודישנים בחודש, כאן זה שלושה ביום - לסרטים, לסדרות, לפרסומות.
"קוראים לי לאודישנים לתפקידים של אישה לטינית, אירופאית, אמריקנית, פרסייה, ישראלית. כשחקן זה חלום שיש לך ספקטרום כזה, להחליף חמישה כובעים בשבוע. זה לא שבארץ ייקחו אותי לשחק רוסייה.
"אני בן אדם כזה: אם אני עושה משהו - אז עד הסוף. אני רוצה להיות הכי טובה, לא חצי כוח. ב'הצילו' התחברתי מאוד למיכל ינאי, ודיברנו על המגורים שלה
באל.איי. היא עשתה פה שישה סרטים ועבדה יפה, אבל זה לא היה החלום שלה להגיע לכאן. ודווקא כשאתה לא ממש רוצה, זה מגיע. כשאתה מוכשר, עובד קשה ופוגש את המלהקים הנכונים, אז אתה לא באמת לחוץ. והם יודעים להריח לחץ.
"פה שחקן חייב לעבור מסלול לאט ובטוח, אלא אם כן קיבלת תפקיד בסרט גדול וכבר פרצת. אתה בהתחלה שחקן אורח ואחרי זה שחקן משנה, אבל אתה חייב כמות של הופעות, כי האולפנים רוצים לראות כמה תפקידי אורח בסדרות כדי להגיד: 'אוקיי, האדם הזה עבד, ואפשר לסמוך עליו'. זה בדיוק כמו בסולם הדרגות בצבא".
אטיאס בצילומי "חסרי בושה". "סירבתי להראות ציצי בשביל כלום" // צילום: יח"צ
"אני ילדה אישה"
לצד האודישנים והופעות האורח הטלוויזיונית, אטיאס הספיקה לאחרונה להצטלם למותחן אימה דל תקציב בשם "Devil’s Night" ("פעם ראשונה שאני משחקת בתפקיד הכוסית") ולסרטים קטנים נוספים, כולל אחד שהתחיל להצטלם בשבועות האחרונים, בשם "The Lost Boy", לצידה של וירג'יניה מדסן.
"יש כרגע איזה מומנטום שפועל לטובתי, ואני מקווה שהוא יישאר, וגם שאדע איך להתמודד כשהוא לא יהיה - כי זה חלק די מרכזי מהתחום. יומיים אחרי שקיבלתי את אשרת העבודה הייתי בהיי, רציתי לכבוש את אמריקה. אבל זה נהיה אמיתי, ומתחיל הפחד כשאתה נבחן לתפקיד בסטודיו גדול, שאתה מנווט בו עם מפה כדי למצוא איפה האודישן.
"אתה פוגש אנשים שלא העלית בדעתך שבכלל תכיר, ואז מתחיל הלחץ. הייתי מגיעה מוכנה לאודישן, וברגע האחרון הורסת לעצמי, כי הסתכלתי הצידה ואמרתי, 'זאת יותר יפה ממני' או "היא אמריקנית ולי בטח יש יותר מבטא'. כל מיני שדים, שאתה נותן להם להשתלט על מה שחשוב באמת. היו אודישנים שבהם המתח השתלט, וזה עיצבן אותי. אני מרגישה שאני בונה בית, ובשנייה האחרונה מציתה גפרור ושורפת אותו".
ומה השתנה מאז?
"הבנתי שאני צריכה להיות בטוחה בעצמי. היה לי חוסר ביטחון מחריד. עבדתי על זה, והגעתי למקום שבו אני מבינה שגם אם לא קיבלתי תפקיד, זה לא אומר שאני שחקנית גרועה. ואם קיבלתי את התפקיד, זה לא שעשו לי טובה. לקחו אותי כי אני מוצלחת. אני ילדה אישה, וזה משפיע על המלהקים, כי הם רואים בהתחלה בייבי פייס ואז שומעים קול בוגר יותר מהאמריקני הטיפוסי".
היו דברים שביקשו ממך לעשות וסירבת?
"כן, כשרצו דברים מיניים, שלא הרגשתי שהם דרושים לעלילה אלא סתם להראות ציצי בשביל כלום. בסרט האימה הזה, שיוצא בקרוב, אמרתי לבמאי שזה לא חיוני שיראו אותי בחזייה, כי זה לא משנה את העלילה. הוא ענה שהם מוכנים להעלות לי את השכר בשביל זה. אמרתי לו שזה לא עניין של כסף, אני פשוט לא מרגישה נוח לעשות את זה כרגע. בסוף זה עבד, והם החליטו ברגע האחרון לשנות".
תסכימי להצטלם בעתיד באופן חושפני?
"אם ארגיש בנוח - יכול להיות".
את מרגישה שמצאת את מקומך באל.איי?
"מאוד טוב לי פה. כשאני נוסעת בדרך הביתה בשדרה עם עצי הדקל משני הצדדים, או כשאני רואה את השלט של הוליווד, אני נזכרת איפה אני נמצאת. זו תזכורת של החלום, ובשביל מה באתי לפה. הבסיס שלי הוא כאן, אבל ברגע שיש לי עבודה בארץ אני שמחה לעשות אותה. זה ווין־ווין, גם המדינה שלי וגם המשפחה שלי. הגעתי להרבה מצבים בארץ, שבהם התמודדתי על תפקיד בסידרה חדשה, ובסוף לקחו מישהי שהיא מגה־סטארית. אבל כדי להגיע לאן שאני רוצה, אני צריכה לקבל גם את ההכרה בארץ, כי כאן זה זמני.
"ויש לי גם חלום להיות אמא בעוד חמש שנים. כשאתחתן ויהיו לי ילדים, אחזור לארץ. למרות שכל מי שגר כאן אומר, 'כן, כולנו אמרנו את זה'. אבל אני מאוד בקטע של הארץ. אני רוצה שהילדים שלי יעשו שירות קרבי בצבא. כשהוריי רואים את האחיינים שלי בסקייפ, זה ממש לא אותו הדבר כמו אם הם היו שם איתם. בסקייפ אי אפשר לחבק".
הם לא רוצים להצטרף אליכם?
"אמא שלי לא תעזוב את סבתא, והם עדיין צעירים, בני 55, הם עדיין עובדים. אבא שלי מייבא ריהוט עתיק מדנמרק ומאנגליה, משפץ ומוכר אותו בארץ, ואמא שלי מנהלת משרד עורכי דין בחיפה. פתחתי לנו ווטסאפ משפחתי, שמאפשר לנו להיות מעודכנים כל הזמן במה שכל אחד עושה בקצה השני של העולם".
יש לך חברים כאן?
"רכשתי כאן הרבה חברים מלימודי המשחק, שרובם חזרו למדינות האם שלהם, כי אין להם אישורי עבודה, והשאר אמריקנים, רבים מניו יורק. ויש לי חברים אירופאים. רוב החברים שלי הם מהתחום, כולל כמה חברים ישראלים חדשים, לא מוכרים".
ובן זוג?
"יש מישהו, ישראלי, לא מהתחום. אני לא חשה בנוח לדבר עליו, כי כשהבן זוג לא מפורסם, הוא לא יודע איך לאכול את זה. זה מרענן לחזור הביתה ולא להתמקד רק באודישן או בסרט, אלא במשהו רגיל, שמנחית אותי חזרה בעולם האמיתי, ומעניק יציבות בתחום הלא יציב שלי.
"הגעתי לשלב שהחלטתי לצאת רק עם גברים ישראלים שנמצאים כאן. אבל הדייטים פה אחרים, זה לא כמו בארץ, שאתה יוצא לדרינק באיזה בר מגניב בתל אביב. פה יוצאים לארוחת ערב וסרט, הכל רשמי יותר.
"בגיל 15, עם החבר הראשון שלי, כבר הייתי בטוחה שאנחנו מתחתנים, כי זה מה שקרה עם ההורים שלי, הם יחד מגיל 15, זה נראה לי כל כך הגיוני. הלוואי שיכולתי לומר שהאדם הראשון שאיתו יצאתי הוא האחד. אבל פעם היתה תמימות. לא טיילת בעולם, לא עשית מסע לחיפוש עצמי עם סדנאות יוגה. אמא שלי בגילי כבר היתה עם שני ילדים. איפה אני ואיפה זה".
את טיפוס רומנטי?
"מאוד. כשמפתיעים אותי בקטע רומנטי פשוט או לוקחים אותי לפיקניק בחוף הים - זה בעיניי מגניב יותר מאשר לאכול במסעדת הסושי הכי יקרה פה. אבל להגיד לך שאני מצפה מכל בן אדם שאני מכירה שייקח אותי לפיקניק בחוף? אני מציאותית יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו