והעם שמע את הקולות

ביום שני השבוע, ממש בפתח חקירתה של שולה זקן, ביקש פרקליטו של אהוד אולמרט, עו"ד אייל רוזובסקי, לאסור את השמעת השיחות המוקלטות בין זקן ואולמרט ברדיו ובטלוויזיה. הוא הבהיר לשופטים כי אין לו התנגדות לפרסום התמלילים, אבל יש לו התנגדות להשמעת קלטות האודיו. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הפרקליט המנוסה הבין היטב: יש הבדל עצום בין טקסט כתוב לבין שיחה מושמעת. בין שורות דוממות הרצות על המסך לבין שמיעת הקולות. הטון, נימת הדברים, השתיקות, הלחישות, המלמולים - לאלה יש כוח אדיר. המוסיקה, כמו שאומרים, עושה את ההבדל.

בקשת הסנגור נדחתה והשמעת ההקלטות הדהימה את הציבור. ראש הממשלה לשעבר נחשף בקלונו ונגרם לו נזק כבד. העם שמע את הקולות, ולא רק ראה אותם, כפי שקרה במעמד הר סיני. שמע ונחרד. הוא לא האמין שהאיש הזה, העבריין, כיהן לפני שבע שנים כראש הממשלה. 

ואכן, זה היה שבוע קשה לחסידיו השוטים של אולמרט בתקשורת ובפוליטיקה. שנים הם הפיצו שקרים, הציגו את אולמרט כאיש תם וישר, דיברו על עלילה שנרקמה נגדו כביכול בידי התביעה. שנים הם טענו שפרקליט המדינה לשעבר, עו"ד משה לדור, מחפש את ראשו בטענות שווא. 

שנים הם ירדו גם לחייו של עו"ד אורי קורב, התובע בתיק טלנסקי, ניסו לשבור את רוחו ולא פסחו על המשטרה ועל חלק מהתקשורת. חוצפה תמיד היתה לחבורה הזאת.

שנים ניסו פרשני רדיו וטלוויזיה, חלקם מחמת איוולת קשה, חלקם מחמת הזדהות עם אנשים מסוגו, לנטוע בציבור את הרושם שההר יוליד עכבר, שהכל קישקוש, שמי שמפריעים לו להציל את המדינה הם כמה זבובים טורדניים מהפרקליטות - הטהרנים כלשונם - המנותקים מהעם.

והנה פתאום גם המעט שנשאר מאולמרט אחרי הרשעתו המהדהדת בתיק הולילנד, מתרסק להם מול העיניים. פתאום מגדל השקרים קורס ברעש אדיר. פתאום האיש ש"ידיעות אחרונות" סגד לו שנים, גונן עליו גם אחרי הרשעותיו, הציג אותו ברצינות כראש הממשלה הכי טוב שהיה לנו - הוא באמת ארכי פושע. פתאום גם לאחרוני האזרחים התמימים נפל האסימון.

פתאום אותם עיתונאים, שאיש מהם לא התנצל עדיין בפני לדור, מצויים במצוקה גדולה: ההקלטות שנחשפו בשיח העבריינים המדהים, שנשמע כאילו נלקח מסרט של המאפיה, הופכות אותם במקרה הטוב לעיתונאים לא רציניים, לשטחיים, לטמבלים מוחלטים. לבדיחה. במקרה הרע - לעיתונאים שמעלו בשליחותם ביודעין.

עו"ד קורב. שתו את דמו // צילום: דודי ועקנין

הוכחות לקבלת שוחד

בהקלטות המביכות, המדברות בעד עצמן, יש לכאורה הכל:

יש בהן לכאורה ראיות לשיבוש מהלכי משפט בשני משפטיו של אולמרט; לניסיון לשתול גירסת כזב בפי שולה זקן בעניין הכספים הפוליטיים, כביכול; ללחץ הכבד על זקן כדי שזו תשמור על זכות השתיקה במשפט טלנסקי; למכבש הלחצים שהופעל עליה שלא תחתום על עיסקת טיעון עם הפרקליטות בתיק הולילנד.

ועוד: יש בהן הוכחות לכאורה שגירסת "הלא ידעתי" של אולמרט מתה; שהוא ידע שעדות זקן עלולה להפליל אותו; שהיתה לו לכאורה מודעות וכוונה פלילית; שהוא קנה את שתיקתה בהרבה כסף; שהוא עצמו הגיע אל זקן עם חבילות של מזומנים ביד והבטיח לה להביא עוד; שהוא שיקר במשטרה ובבית המשפט; שהוא פחד מאוד מהיומנים של זקן ועשה הכל כדי שאלה לא ישמשו נגדו כראיה.

והמדהים מכל: יש בהן הוכחות חותכות לכאורה לשימוש בכספי שוחד, על פי דברי אולמרט עצמו, שעלולים היו להפלילו. הוא קשר את עצמו במו פיו עם העבירה החמורה הזאת.

ואכן, באחת ההקלטות שהוגשו לשופטים - נשמע אולמרט מעניק לשולה זקן שיעור קצר במשפט פלילי: "את צריכה להבין דבר אחד", הסביר לה, "ברגע שייצא ממך שאני נתתי לך 30 אלף דולר, פירוש הדבר שאני שותף לשוחד. זה הכל... אני אומר לך, הכי נכון לא לעלות על דוכן העדים. את לא יודעת שולה, את לא תעמדי בזה".

כלומר, ראש הממשלה לשעבר, חמוש במעטפות הדולרים שקיבל בחשאי מטלנסקי, מנסה להלך אימים על שולה כדי שזו לא תעז להעיד. הוא הבין היטב מה עשה, מה קרה וממה עליו לברוח. יש כאן הודאה ברורה שלו לכאורה בעבירות שוחד.  

זקן. השתמשה בנשק יום הדין // צילום: גיל יוחנן

30 אלף דולרים במזומן

קצה החוט בסיפור 30 אלף הדולרים נמצא במארס 2003, כאשר ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון, צירף את אולמרט לממשלתו השנייה ומינה אותו לשר התמ"ת. אולמרט החליף אז את דליה איציק, הביא איתו את אנשיו מעיריית ירושלים ומינה את שולה זקן לראש לשכתו במשרת אמון.

אבל זקן לא מיהרה להתיישב על הכיסא הזה. היא הלכה לחשב התמ"ת, התעניינה מה יהיה שכרה, וזה השיב לה: 21 אלף שקלים. היא לא האמינה למה ששמעה. "השתגעת?" אמרה לו, "נפלת על הראש? איך אפשר לחיות ממשכורת כזו? בעירייה הרווחתי 45 אלף שקלים ואין לי כוונה לרדת מזה".

זקן היתה עצבנית והוסיפה: "אם הוא רוצה אותי כאן, שישלם. אהוד דאג כבר לאהוד ועכשיו שולה דואגת לשולה".

זקן כמו זקן פתחה פה והודיעה שהיא נשארת בעירייה. "היא היתה עצבנית", נזכר מי שנזכר, "היא מאוד כעסה". אולמרט נכנס אפוא לתמונה, שוחח עם החשב, שאל מה אפשר לעשות וגילה שהדרך חסומה: ההוראות בנושא השכר של בעלי משרת אמון נוקשות וברורות.

אין מה לעשות, אמר לו החשב, אבל השר החדש לא ויתר: הוא שוחח עם אנשי הנציבות, דיבר עם בכירים באוצר, ניסה למצוא פתרון יצירתי לבעיה - ולא הצליח. אפילו הוא, בעל הקשרים במקומות הנכונים, הרים לרגע ידיים. אבל לא ויתר עליה. 

בצר לו הציע לה לסגור את הנושא בדרך הבאה: אחת לשנה היא תקבל מהקופה הסודית שלו, שהיתה במשרד של איש סודם המשותף, עו"ד אורי מסר, 30 אלף דולרים. בנוסף, מינה אותה אולמרט לעוזרת בכירה לשר - תפקיד שבו המשכורת גבוהה יותר - ודאג לה להטבות נוספות.

רק עכשיו התרצתה זקן, קיבלה על עצמה את התפקיד, וכדי שלא תשכח מה מגיע לה, הקלידה ביומנה שבמחשב ב־1.4.06: "לבקש מאורי מסר לשנה חדשה. שנה שעברה קיבלתי 30".

לימים, כשנפתחה החקירה בפרשת מרכז ההשקעות ודפי היומן של אולמרט נתפסו, זעם שר התעשייה על הרשלנות שלה. איך כתבה זאת ביומן האלקטרוני; מדוע לא נזהרה; מדוע לא הסתפקה כדבריו בפתק קטן. הכל התחיל מהרשלנות שלה, טען בצדק, והכחיש שהוא זה שהציע את הפתרון של 30 אלף הדולרים מדי שנה ("את ביקשת ממני, אני לא הצעתי"). 

אף שאין חשיבות לשאלה מי יזם את ההסדר המושחת, זקן מיהרה לתקן אותו: "מה פתאום, אתה הצעת אהוד. ישבנו במצודת דוד, הבאתי לחמניות של פסח ואתה אמרת - אני אדאג לך שיהיה לך כל שנה..."

השורה התחתונה מבחינת הפרקליטות: הקופה הסודית שבה נאגרו מעטפות הדולרים, אלה שבית המשפט קבע שאולמרט קיבל בחשאי ובכל זאת זיכה אותו, שירתה את צרכיו הפרטיים. הנה ראיה מנצחת נוספת המחייבת לדעתה את הרשעת אולמרט בהפרת האמונים. 

ואם אין די בזאת, הוצגה השבוע במשפט הקלטה שבה נשמע אולמרט מסביר לשותפה שלו כי עליה להציג את מאות אלפי הדולרים שקיבל כתרומות פוליטיות מחו"ל. זה היה קו ההגנה שלו. זה היה ונשאר נתיב הבריחה שלו מהאמת ומהחשדות הכבדים להפרת אמונים ברמה הגבוהה ביותר.

מילה על הדגל השחור

נכון, לצורך הרשעת אולמרט בתיק טלנסקי די לכאורה בראיות המוקלטות, המוכיחות את השימושים הפרטיים בכספי מעטפות טלנסקי ואת קניית שתיקתה של זקן בכסף. די בראיות האלה כדי להפוך את הקערה על פיה. 

אבל מותר לצפות שהשופטים יבחנו עכשיו את החלטת הזיכוי שלהם מחדש לא רק בסיפור הכספים הפוליטיים כביכול. הם קיבלו החלטה שגויה נוספת שתרמה בשעתו לזיכוי וגרמה להרבה הרמות גבה: נטל הוכחת השימוש בכסף מזומן מוטל על המדינה, הם קבעו, ולא על הנאשם.  

עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד לבית המשפט, ההחלטה הזאת בשעתו היתה ונשארה הבל הבלים. יש היגיון, ויש שכל ישר, ויש הכרעה ברורה ומחייבת של בית המשפט העליון בנושא הזה. הכרעה שרק לפני כחודשיים אומצה בידי השופטת המחוזית בתל אביב, יהודית אמסטרדם, כאשר זו הרשיעה את גנב המיליונים מבנק לאומי, מיקי פרידמן.

בפסק הדין של העליון, שבו נדחה ערעורו של שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון - חבר של אולמרט שגם הוא התמחה בקבלת מעטפות כסף בחשאי - פסקו השופטים פה אחד: "על מעטפות מזומנים מתנוסס דגל שחור של אי חוקיות המטיל על מקבל מעטפות אלה נטל כבד של הוכחת כשרות התשלומים".

אמסטרדם הרכינה ראש בפני העליון. היא נחשפה לסיפור מיליוני השקלים במזומן, שנמצאו אצל פרידמן ושהוא לא הצליח לספק להם הסברים הגיוניים. היא נשענה על אותה החלטה חשובה, עקרונית והגיונית והציפה אותה בהכרעת הדין. 

כבודם במחוזי הכירו גם הם את הכרעת הדין הזאת, אבל בחרו להתעלם ממנה. למה בדיוק? לא ברור. הם לא טרחו להסביר.

האם לפחות עכשיו הם יתעלו ויתקנו את ההחלטה? האם שופטי המחוזי מסוגלים לעשות זאת? או שימתינו ששופטי הערעור בעליון, שאמורים להכריע בערעור המדינה (בחלקים נוספים של פרשת טלנסקי), יתקנו את הטעות? 

שאלה שאין לי תשובה עליה. ימים יגידו.

זקן בחקירה נגדית

כששורות אלה נשלחו לדפוס, ביום חמישי בבוקר, עמדה שולה זקן על דוכן העדים ונחקרה בידי פרקליטו של אולמרט חקירה נגדית. לכן אין לי מושג מה קרה בחקירה הזאת, מה נשאלה, מה השיבה, והיכן הסתבכה בסתירות או בשקרים.

בעת כתיבת הקטע הזה הבאתי בחשבון שאנשי אולמרט יעמדו במילתם: שעו"ד רוזובסקי יקרע אותה לגזרים, ישחיר אותה, ילחץ אותה חזק אל הקיר, יציג אותה כרודפת בצע כסף.

נניח שזה מה שקרה אתמול ועוד יקרה בחקירותיה הנגדיות הבאות: אז מה? לאן כל זה מוביל? איך זה מוחק את דברי אולמרט נגד עצמו שהתקבלו כראיה? איך זה מוחק את דפי היומן של זקן מזמן אמת? איך זה מוחק את הדברים שהוקלטו מפי אולמרט? מה זה מוכיח מעבר לכך שמדובר בריב גנבים?

זה לא אומר כלום. אתם צודקים.

אומר בזהירות: אני לא מכיר פרקליט שמסוגל לנצח הקלטות כאלה. אני לא מכיר פרקליט שמסוגל להתגבר בחקירה נגדית על הדברים הנחרצים שאולמרט נשמע אומר בהן. צריך להיות קוסם. למעשה, זו משימה בלתי אפשרית.

עו"ד בן־ארי. חושים חדים // צילום: תומר אפלבאום

ניצחון פרקליטת המחוז

רגע לפני שאני מפליג עם עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת אל תרומת "ישראל היום" בפרשה, מילה טובה לפרקליטת מחוז מיסוי וכלכלה בת"א, עו"ד ליאת בן ארי: היא הדוגמה של פרקליטה חושבת, הגונה, בעלת חושים חדים, שלא האמינה שלשולה זקן לא נשארה בבית תחמושת; שזקן לא שמרה לעצמה את נשק יום הדין.

היא הדוגמה לפרקליטה שמכירה את משפט הנצח: החיפזון הוא מהשטן. לאט, בסבלנות של ברזל, היא שיחקה את משחק הפוקר מול זקן, סירבה לחתום איתה על עיסקת טיעון במשפט הולילנד, המתינה עד שתקבל ממנה ראיות התומכות בעדותה. 

בסוף, כשזקן הבינה שבן ארי אינה קונה את גירסתה ודין עיסקת הטיעון להתפוצץ - היא נזכרה בערימת חומרי הנפץ שאספה בהקלטות והביאה אותה לפרקליטה עו"ד עופר ברטל.

עו"ד ברטל שירת את זקן מטעם הסנגוריה הציבורית בנאמנות ובמקצועיות. הוא לא מומן על ידי אולמרט, לא שירת אותו, לא נשלט על ידיו - ולכן אולמרט תיעב אותו וניסה לגרום לסילוקו מהתיק. הוא נכשל. כך נסללה הדרך לעיסקת הטיעון עם בן ארי.

השופט דוד רוזן חד העין נתן לכך ביטוי מפורש: "היה ברור לגמרי שעורכי דינה של זקן (במשפט טלנסקי) קיבלו כסף, לאו דווקא מכיסה, והמהפך חל ברגע שנכנסו אנשים שאינם קשורים בכסף שקיבלו מנאשם 8 - אהוד אולמרט".  

קללת יומני זקן 

על רקע הצעת החוק של ח"כ איתן כבל, שתכליתה לגרום לסגירת "ישראל היום", נזכרתי השבוע בקיץ 2008, שבו עיתון גדול אחד המשיך במאמציו לחלץ את אהוד אולמרט מציפורני המשטרה, ועיתון שני מנע בפרסומיו את סגירת תיק מרכז ההשקעות (התיק נפתח בעקבות דו"ח מבקר המדינה ותחקיר של גידי וייץ ואורי בלאו במוסף "הארץ").

עיתון אחד, "ידיעות אחרונות", מרח, קבר וגונן על ראש הממשלה, שהתרועע עם עבריינים מורשעים; עיתון שני, "ישראל היום", נלחם באיש שסרח, הרים את המכסה וגרם לתפנית הדרמטית בחקירותיו במשטרה. במהפך הזה שמור מקום חשוב לגידי וייץ מ"הארץ".

הסיפור פורסם כאן במאי 2008 ואני חוזר אליו כאמור על רקע צירוף המקרים המופלא: בשבוע שבו עמדו יקירי עיתון הבית של אולמרט להעלות הצעת חוק לחיסול "ישראל היום", נחשפו ההקלטות המביכות של יקיר אותו עיתון. על העיתון שבגד בשליחותו הם מגוננים, את העיתון שמקדש מלחמה ברקב ובסיאוב ומגונן על מערכת האכיפה - הם מבקשים לסגור.

הסיפור בתמצית שבתמצית: בראשית קיץ 2008, שנה אחרי שהיו בידי ובידי גידי וייץ דפי היומן של שולה זקן (הם לא פורסמו כדי לא לחבל בחקירה), הגיע אלי מידע כי ביאח"ה עומדים לסגור את תיק מרכז ההשקעות. המידע הזה נבדק, אומת, כאשר הסיבה לסגירה אפשרית של התיק נוסחה באוזניי בידי גורם ביחידה בערך כך: התיק נראה לנו גבולי, לא חד מספיק, יש התלבטות לגביו. 

שאלתי: איך ייתכן שתיק כזה ייסגר, כאשר 

ברשותכם נמצאים דפי היומן של שולה זקן, והוא הגיב: אין לי מושג על מה אתה מדבר.

שאלתי: אתה רוצה לומר לי שאין לכם את הדפים ואתם לא מכירים את משה טלנסקי מניו יורק?

תשובתו: מי זה טלנסקי? מעודי לא שמעתי את השם הזה. מה לו ולאולמרט?

התשובה המפתיעה הזאת גרמה לפרסום בולט של חשדות המריחה, הן של המשטרה והן של הפרקליטות, ובעקבותיו פרצו חילופי האשמות בין שני הגופים האלה ובסופו של דבר יושרו ההדורים. התיק לא נסגר, החקירה חודשה במרץ, הוצא צו חיפוש לתפיסת יומני זקן ולבקשת המשטרה לא פירסמתי דבר בעניין היומנים של שולה ואיש העסקים טלנסקי.

הבנו מה הסיפור, אמר לי מי שאמר, אנחנו מחכים לטלנסקי.

- אתה לא חושש שהציפור הזאת לא תגיע לכאן? שאיחרתם את הרכבת?

האיש מעבר לקו נשמע אופטימי. הוא לא טעה: כעבור שבועיים, אולי פחות, הגיע טלנסקי לביקור בישראל, נשלף בשעת בוקר מדירה בירושלים, הובא לחקירה ביאח"ה ושיתף פעולה עם חוקריו. כך, על קצה המזלג, נולד תיק טלנסקי, שממנו צמח תיק ראשונטורס, שמשניהם צמחו שיבושי החקירה והמשפט בתיקים אלה ובתיק הולילנד.

כך תרם העיתון, שאיתן כבל וחבריו מבקשים עכשיו לסגור, לחשיפת העבריין שכיהן אז עדיין כראש הממשלה. כך נסללה הדרך לסילוקו של אולמרט הביתה.

ד"ר ציפי ומיסטר לבני

ציפי לבני, שצברה נקודות זכות רבות כשרת המשפטים, היא חידה בעיניי. אני מודה שאיני מצליח להבין אותה לפעמים.

מצד אחד היא תומכת בהגנה על חושפי שחיתויות, יוזמת חוקים למימון הוצאותיהם המשפטיות, מגוננת על בית המשפט העליון, מתנגדת בתקיפות לחוק עוקף בג"ץ - עושה לחיזוק שלטון החוק והדמוקרטיה.

מאותו צד היא החליטה השבוע לתמוך בהצעת חוק של ח"כ מיקי רוזנטל, שלפיה מותר להגיש תלונה למבקר המדינה על ארגוני עובדים, וכן להחיל הגנה על יועצים משפטיים וגזברים של ארגונים כאלה. מחיאות כפיים לרוזנטל, מחיאות כפיים ללבני. רק שנגיע לרגע שההצעות האלה יהפכו לחוקים, ואפשר יהיה לברך על המוגמר.

מצד שני לבני כשרת המשפטים, שממנה מצפים לרגישות יתר בנושאים של טוהר מידות, תומכת בעיתון שהיה פעם של המדינה והפך לביטאון של עברייני הצווארון הלבן. זה לא מפריע לה. 

זו כנראה הסיבה שהיא תומכת בחוק פרטני לסגירת "ישראל היום"; שהיא מוכנה לפגוע כך בדמוקרטיה ובחופש הביטוי; שהיא מתעלמת מחוות הדעת המשפטית בנושא הזה של נציגת היועץ המשפטי, עו"ד אורית קורן, ושל היועץ יהודה וינשטיין; שהיא מתעלמת מעמדת הרשות להגבלים עסקיים, שאינה סומכת ידה על החוק.

מאותו צד לבני מסרבת ליזום חוק או להחיות הצעת חוק קיימת הקובעת שאדם שהורשע בפלילים בעבירות שיש עימן קלון, לא יוכל לכהן כח"כ וכשר בממשלה. כלומר, בית המחוקקים והממשלה אינם יכולים להפוך מעון לשיקום עבריינים.

על החוק הכל כך חשוב, הכל כך מתבקש, היא פשוט מדלגת. יש אומרים בורחת ממנו. אין לה פנאי לעסוק דווקא בו. 

לעומת זאת, לחוק המבקש לסגור עיתון מצליח, שמפרנס אלפיים עובדים והציבור אוהב אותו - היא מקדישה זמן. כאן היא גיבורה. כאן שרת המשפטים שלנו עושה שרירים.

ח"כ כבל מיתמם

בשבוע שעבר סיפרתי כאן על פגישה שיזם ח"כ איתן כבל איתי ועם עוזי דיין ומיכל שבת ב־2012 במערכת "ישראל היום". שלוש שנים אחרי שהוא ניסה עם אחרים בהעברת חוק בכנסת שיוביל לסגירת העיתון הזה - הוא הגיע לאותו עיתון, שאין לו כביכול זכות קיום, וביקש עזרה: ב"ידיעות אחרונות" גנזו תחקיר על יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני, סיפר, והוא מבקש שאנחנו נפרסם תחקיר על היו"ר הזה.

הסכמנו כמובן ללא תנאי. עיני שווה כתבת תחקיר ולכן ישבנו שעתיים, שמענו סיפורים וקיבלנו הבטחה שנקבל חומרים והוכחות. אבל החומרים לא הגיעו וקולו של כבל לא נשמע יותר. העובדה הזאת לא הפריעה לו לטעון לפני שבוע בראיון ב"תיק תקשורת" כי הוא לא קיבל עזרה מאיתנו אף "שרדף אחרינו כדי שיכניסו כתבות".

גרסתו באוזני העיתונאי אביב הורביץ מאתר מאקו, היתה דומה: "שיגעתי אותם בטלפונים... הבאתי להם את כל החומר..." 

איתן, מותר לך לחצות קו, מותר לך להצטרף אל הרעים, הבריונים, אלה שמחרימים את מי שלא משרת אותם ומציית לגחמות של הבוס שהתרגל להיות מונופול וכבר לא. אבל למה לשקר בצורה כזאת? למה לטעון שרדפת אחרינו? מתי רדפת? הרי דברים כאלה אפשר לבדוק. אילו חומרים בדיוק מסרת לנו? איך ועם מי ומתי נפגשת אחרי הפגישה ההיא? 

הרי צריך להיות היגיון בטענה שלך: למה שלא אפרסם תחקיר כזה? אילו אינטרסים נסתרים יש לי או לעיתון עם עופר עיני? הוא עוף מוגן? אתה לא מתבלבל עם עיתון אחר, שבו יש רשימה ארוכה של אנשים ובעלי קשרים מוגנים?

במילים אחרות איתן: ליכלכת. לא אמרת אמת. חבל.

רן ארז דואג לארז

השבוע, כשהחוליגנים השתוללו בדרבי בתל אביב ואנשים מיואשים הסבירו בצדק שאין שופטים בישראל, שכבודם בבית משפט השלום מנותקים, שהענישה בהליך הפלילי מגוחכת ומעצר בית הוא בדיחה - התחילו לדקלם ברדיו ובטלוויזיה שהכל מתחיל בחינוך.

רק מה שכחו כרגיל המדקלמים? ששני נוכלים עומדים בראש ארגוני המורים וכאשר הם הדגל והדוגמה האישית - אין סיכוי שהמצב ישתנה. הם שכחו שרן ארז למשל עסוק ברן ארז ובמקורביו - כמו יוסף וסרמן - ושבכל פעם הוא שובר כיו"ר ארגון המורים שיאי חוצפה ושחיתות חדשים.

בקרוב אולי נרחיב על כך ובינתיים טעימה מהזמן האחרון: אחת לכמה שנים מחפש ארז, 69, דרך חדשה לשיפור שכרו באמצעות מועצת הבובות של הארגון. הוא מקבל כמעט כל מה שהוא מבקש.

ההישג האחרון שלו היה לפני כשנתיים, כשבמקום להיות צמוד לשכר עובדי הוראה ולקבל 175 אחוז משכר מפקח, הוא הצמיד את עצמו למנכ"ל ממשלתי וקיבל 90 אחוז משכר של מנכ"ל. איך עשה זאת כאשר מנכ"ל משרד ממשלתי מנוע על פי התקשיר לעבוד בכל עבודה נוספת והוא כן עובד? שאלה טובה שאין לנו עליה תשובה. 

ראה ארז כי טוב, קיבל כדרכו עוד תיאבון, ולפני כחודש הגיע לישיבת מועצת הארגון ובהפתעה מוחלטת דרש להשוות את שכרו לשכר של מנכ"ל ממשלתי. התוספת לשכרו: 4,000 שקלים, לא כולל נלוות. 

באותה נשימה, על כל צרה שלא תבוא, הבטיח ארז לחברים במועצה - אלה שמאשרים את שכרו - שגם שכרם יעלה. הוא הדגיש שהוא מתכוון לחברי הנהלה, למזכירי סניפים, לרכזי הרווחה.

בקשתו אושרה כמובן, אבל כדי שהסיפור לא ידלוף חלילה החוצה - הורה להחתים את חברי המועצה על טופס סודיות אישי. רובם חתמו. שניים שעדיין שומרים על כבודם ועל כבוד המקצוע, שלמה ויינברג מחיפה וענת שניידר מנתניה, סירבו. אותם לא קונים בכסף או בכיבודים ובטובות הנאה. הם כמעט היחידים שאינם חוששים ממנו.

תגובת ארז לשאלות מיכל שבת: אין תגובה.

שערוריית גליה מאור

"בנק לאומי, הטיוח הגדול", היה שמה של כתבה מקיפה שפירסמתי לפני שבוע במוסף "שישבת" עם דיין ושבת. הכותרת הזאת שיקפה את הבעיה: בבנק השני בגודלו במדינה, שבו הורשע אחד מבכיריו בגניבת עשרות מיליוני שקלים עם רשת עבריינים, אין בקרה יסודית. אין שומרי סף אמיתיים.

מה כן יש? קשר שתיקה מפחיד. שחיתות ציבורית. חיפוי הדדי. 

למציאות העגומה הזאת תרמה המנכ"לית המיתולוגית לשעבר, גליה מאור, שהכתבה שלנו בסוף השבוע תיארה איך השתתפה מצד אחד ברדיפת מתריע בשער אמיתי, וכיצד גוננה מצד שני על מעשים חמורים של בכיר אחר; כיצד גררה אחריה למקומות האלה את ההנהלה, את ראשי האגפים ואחרים שאמורים לתת דוגמה לאחרים.

זו חלק מהמורשת שלה והיא מזמינה חקירה על אודות ניהול הבנק בתקופתה. היא מזמינה גם בחינת האפשרות של סילוקה מכל תפקיד ציבורי - ודאי אחרי מה שהתגלה באחרונה בניו יורק: הבנק הסתבך שם בחשדות למתן סיוע ללקוחותיו המקומיים להונות את שלטונות המס ואמור לשלם בקרוב קנס של שני מיליארד שקלים.

מי היתה צריכה ראשונה לשאת באחריות לאובדן הסכום הדמיוני הזה? גליה מאור. רק שלא מאור ולא מנהלים בכירים אחרים בבנק ישלמו אגורה מכיסם. הסיבה: הם מוגנים. החבורה הזאת דאגה שהבנק יפטור את מנהליו ונושאי משרה אחרים מאחריות לנזקים שהם גורמים או יגרמו.

הם, כמו שאומרים, מסודרים. לא נראה אותם בקרוב על ספסל הנאשמים.

מחכים לדודו זקן

נכון לעכשיו שתי חברות כנסת ממרצ, זהבה גלאון ותמר זנדברג, החליטו לא לעצום עיניים ולא לעבור לסדר היום על פרשת כופר המיליארדים של לאומי בארה"ב. ליתר דיוק: על הסתבכות הבנק בחשדות למעשים פליליים.

השתיים פנו לפני שלושה שבועות לשר האוצר, הזכירו לו כי בנק לאומי נמצא בבעלות חלקית של המדינה וביקשו ממנו להתערב בפרשה. טענתן המרכזית: ההסכמה על תשלום הכופר הזה נעשתה מתוך רצון של ההנהלה להימנע מחקירות אישיות ופליליות.

לפיד לא קבר את התלונה. הוא העביר אותה לחשבת הכללית של מדינת ישראל, מיכל עבאדי בויאנג'ו, וזו העבירה אותה לפני שבוע למפקח על הבנקים, דודו זקן. 

"על פי הדין", היא כתבה לו, "אתה מופקד על התנהלותם התקינה של הבנקים. אודה לך, אפוא, אם תבחן את הנושא ותודיעני את עמדך ומסקנותיך".

איך אמר מישהו באוצר? העבירו אליו חבית חומר נפץ. נראה מה הוא יעשה איתה עכשיו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו