אבודים: מי מפחד מצופית גרנט?

"אהובים שלי", חיבקה צופית גרנט את שלושת גיבורי פרק הבכורה הכפול של "אבודים", שוברת מחיצות שממילא לא היו קיימות בינה לבין מרואיינה. גרנט המציאה את עצמה מחדש כפרסונה טלוויזיונית אמהית, אמפתית וקשובה. היא הפכה מאשת בידור לדובי אנושי, המאחד בין אחים, מחבר בין ילדים להוריהם, מפגיש שארי בשר - לא בגלל הרייטינג, בגלל השליחות. אי אפשר לבחון את יצירתה של גרנט בלי מידה מסוימת של סרקזם. גם אם כוונותיה טהורות, המוצר שיוצא מתחת לידיה ציני ועמוס קלישאות. הפסקול הדרמטי הנוגה, מתיחת הדרמה על פני שלוש שעות - האם מיגל קלאודיה ומילי ימצאו את אמא? למרקו זה לקח פחות זמן - והפומפוזיות. כל חיפוש הוא "נואש", כל מסע הוא "מטלטל". והסוף, הו, הסוף. מטח דמעות פוטוגני, שהטלוויזיה המסחרית לא יכולה בלעדיו. אוף, גוזל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

העונה החדשה של "אבודים" נפתחה בחיפוש (נואש) של שלושה אחים אחר אמם שנטשה אותם (בן־לילה) לפני 32 שנה. את המסע (המטלטל) החלו השלושה בישראל. אחרי דין ודברים חריף עם אביהם ("יש פה איזה סוד אפל") טסו האחים וגרנט לפרו כדי להתחקות אחר האישה האבודה ("משימה חסרת סיכוי"). את תיאור הפרקים אפשר גם לנסח כך: גרנט לקחה אישה לקוית שמיעה המצויה בהריון מתקדם והטיסה אותה לפרו הענייה כדי למצוא את אמה ההומלסית, שאותה לא ראתה מגיל תשעה חודשים. תסריטאים של טלנובלות דרום־אמריקניות היו שמחים לאמץ את קו העלילה. גרנט, חמושה בחושים חדים, אימצה לליבה את מילי ואחיה - כולם סבלו מהתעללות בילדותם, מייד נגיע לזה - הכילה, חיבקה ונישקה. היא הבטיחה שתמצא את אמם, נחרדה למראה העוני בלימה, הזדעזעה במקומות הנכונים, והבטיחה לא להתייאש. יש תקציב (כרטיסי טיסה? חוקרים פרטיים? שוחד למקומיים? רק אצלנו!) ויהיה פיצוח. וגם, על הדרך, מניפולציות זולות. ויקרות.

אז מי כאן הציני? אני או פורמט שאומר עזרה (בעלת שווי כספי אדיר) תמורת התערטלות? כשגדי סוקניק שאל בשעשועון המביש "הפוליגרף" שאלות דוחות בשביל הבידור ("האם פינטזת על אחותה של חברה שלך?"), הבענו שאט נפש קולקטיבית. עכשיו גרנט שואלת שאלות דוחות בשביל הדרמה ("הרבצת לה?"). מה ההבדל? כשגרנט מנסה לדובב את אבי המשפחה ולגלות אם הוא היכה את אשתו וילדיו, אילו כלים יש לה כדי לטפל בו, ובהם? מה הכשיר אותה לקחת משפחה שסבלה מאלימות ולחשוף אותה לטראומות שחוותה? בחסות ההבטחה לאיחוד, והכמיהה - האנושית והמובנת מאוד- של ילדים למצוא את אמם, גרנט פתחה עוד פצעים של משפחה ישראלית, באקט שהיתה בו השפלה כפולה. אבי המשפחה קיבל על הראש מגרנט הזועמת (עובדת סוציאלית? פסיכולוגית? מנחת דרמה־תרפיה? לא בדיוק), וזכויותיה של אליסיה/נטיבידאד הנעדרת נרמסו בשם החיפוש (הנואש). מכתביה נקראו, חפציה עברו חיטוט, וגם מציאתה במוסד לתשושי נפש לא הרתיעה את גרנט. האישה סובלת מהתקפי חרדה? צלמו אותה! זה מרגש!

ואפשר, כמובן, להסתכל על "אבודים" במשקפיים אחרים לגמרי. להתאהב בגרנט המושיעה, המשמשת משענת יציבה, חוקרת אמיצה ואמא לעת מצוא, להתרגש מכל סצנת שיא - אחת בכל רבע שעה - שבה מגיח מכשול המאיים להחריב את המשימה. אבל איפה שמצויות המצלמות של גרנט, צפו להאפי אנד. לזכותה ייאמר שהיא לא נרתעת מהסחי. היא נוגעת בזוהמה של החברה הישראלית בלי כפפות, ואולי זה מה שקשה לראות: אישה מחטטת בזבל והופכת אותו לטלוויזיה. "אבודים" מעוררת השתאות וחוסר נוחות. הצלחתה היא תהומות חדשים של ציניות.