קודם חילצנו בפרו, ואז קראו לנו לנפאל

דקות ספורות לאחר שנדב קליפה, סגן מפקד יחידת החילוץ "הראל 669", נחת בארץ עם הצוות מפרו (אסון הרפטינג), התברר לו שהוא וצוותו צריכים לשוב ולעלות מייד לטיסה שתיקח אותם הפעם לקצה השני של העולם - הרי ההימלאיה שבנפאל. גלגלי המטוס התנתקו ממסלול ההמראה בנמל התעופה בן־גוריון בדרך למשימה הקשה באזור העמוס מטיילים בתקופה הזו של השנה. שבועיים מתמשכים של פעולה עם תוצאה טרגית ביותר, כשמביטים על הדברים מפרספקטיבה ישראלית:

האירוע הראשון הסתיים עם מותם של שני מטיילים ישראלים בתאונת רפטינג קשה, כאמור בנהר בפרו; ובאירוע השני נהרגו ארבעה ישראלים נוספים בסופת השלג הכבדה בנפאל. נוסף על כך, חולצו על ידי היחידה כמה ישראלים בדרגות פציעה שונות בשני האירועים הקטלניים.

• • •

"אתה מסתכל אחורה ורואה שעברו שבועיים, אבל אתה מרגיש שאלו היו 24 שעות ארוכות מאוד", אומר קליפה בשיחת טלפון, רגע לפני שהטיסה חזרה הביתה מבירת נפאל, קטמנדו. "איך שנחתנו בישראל מהטיסה בפרו, ביום חמישי בשבוע שעבר, הבנו שמתרחש משהו, אבל האינפורמציה שהיתה לנו היתה מועטה", הוא מסביר, "ידענו שיש ישראלים מנותקי קשר ועם זה יצאנו לדרך. נחתנו בשדה התעופה בקטמנדו, והדבר הראשון שעשינו זה לרדת מהמטוס ישר למסוק שחיכה לנו והעלה אותנו לראש ההר. המטרה הראשונית היתה, למעשה, להבין מה בדיוק קורה: מי נמצא איפה, מי תקוע, מי סתם מנותק קשר", קליפה ממשיך לתאר.

ומה קרה אז?

"עד סוף היום הראשון הצלחנו להבהיר את התמונה ולהבין את המצב, ושבעצם אנחנו יודעים שאין אנשים במקומות מסוימים. באותו היום הספקנו לחלץ ישראלים שנמצאו במקומות הגבוהים. הורדנו את כל מי שהיה לכוד במקום שהוא לא יכול לצאת ממנו בלי לקבל מאיתנו עזרה. אחר כך התמקדנו כמובן בחיפושים אחרי מיכל (צ'רקסקי, שגופתה נמצאה אחרונה; ע"ר)".

אתה יכול לתאר את השיגרה שלכם בשבועיים האלה?

"ימים כאלה מתחילים כשכל אחד יוצא למשימה שלו. הערב מיועד להערכות מצב עם חמ"ל מאוד מסודר של הצבא ושל הכוחות המקומיים. כל אחד אומר ורואה מה הספקנו באותו היום ומה הפעולות שצריכות להתבצע למחרת. לכל אירוע, מן הסתם, יש את האופי שלו. צוות תמיד מורכב ממנהל אירוע וממומחי תוכן. מומחי תוכן הם ביחס למתאר. יש כמובן אנשים שיודעים להתנהל בהרים ויש כאלה שיודעים להתנהל בנהרות, ויש כמובן את מומחי התוכן שפועלים ביחד.

"פה בנפאל הצבא העמיד לרשות החילוץ הזה כוחות מדהימים. מגיע למשרד החוץ כל הכבוד על שהצליח לרתום את הצבא המקומי למשימה. צבא נפאל עבד בשבילנו על ההר ועשה עבודה יוצאת מן הכלל. צריך לזכור שאתה לא עובד בוואקום. אתה צריך לפקח על האנשים האלה, כי בסופו של דבר הצוותים המקומיים עושים את העבודה".

כל עונה והבעיות שלה

כ־600 איש חולצו מאזור הסופה בהרי ההימלאיה, לאחר אסון הטרקינג הנחשב לגדול בתולדות נפאל. במדינה המתוירת כל כך נישאות שמונה מתוך 14 הפסגות הגבוהות בעולם, מה שמושך אליה כמעט מיליון תיירים בכל שנה. כולם באים לטפס, מרחבי כל העולם, כך שמעבר לישראלים, צוות החילוץ הישראלי היה עסוק בהצלתם של אזרחים מיפן, מהודו, מקנדה, מפולין, מסלובקיה וכמובן של מטפסים מקומיים.

הנפאלים מתארים את האסון כגדול ביותר שחוו. האם הרגשתם זאת בשטח?

"כל מקרה מביא עימו אלמנטים אחרים. העבודה שלנו היא לא אופיינית בהגדרה ובלשון המעטה. עבורי, אסון הצונאמי לפני עשור היה באמת מקרה חריג. היה מדובר באסון גדול, שהיו בו הרבה נעדרים והרבה מנותקי קשר. ככל שיש יותר אנשים מעורבים בתוך אירוע מסוים, זה משפיע בצורה דרמטית על האירוע.

"כשזה אירוע בודד, זה יכול להיות מאוד בעייתי טכנית, כי אתה מחפש אדם בודד בשטח גדול. אבל גם אירוע גדול הוא בעייתי, כמובן. הוא בנוי, גיאוגרפית, על שטח הרבה יותר גדול, שדורש אופרציה שונה וקשה יותר".

יחד עם קליפה, מוביל את הצוות יוחאי ליליאור. שניהם, למעשה, עסוקים בפעילות ומוכנים להקפצה בכל רגע נתון, בארץ ובעולם: "אנחנו עשרים שנה בעסקי החילוץ וכל כך הרבה דברים השתנו בתחום הזה. גם אצלנו, כמובן, אבל גם אצל המטייל הישראלי. למרות השינויים, אנחנו כבר מורגלים ומעריכים סיטואציות שיכולות לקרות", מספר קליפה.

מה באמת השתנה במטייל הישראלי בעשרים השנים שאתם בעסק?

קליפה: "החבר'ה הישראלים שמטיילים הם על הכיפאק. הישראלי מטייל בצורה טובה ואחראית לרוב. אני לא חושב שאפשר להגדיר אותו כמטייל לא אחראי. מי שחוללה את השינוי הגדול ביותר, בדרך שבה הוא מטייל, היא התקשורת ודרכי ההתקשרות. לפני 12 שנה לא היית מוצא מטייל באזורים הללו עם טלפון נייד ובטח לא עם סמארטפון. היום זה שינה את הכל: אנשים שולחים לנו ווטסאפ מהמקומות הכי נידחים בעולם ומחכים שנענה להם במהירות על כל בעיה הכי קטנה.

"פעם אנשים היו מאלתרים ומסתדרים. בן אדם היה נוקע את הרגל בדרך, הוא היה מוצא דרך לרדת מההר, כי לא היתה לו ברירה אלא למצוא פתרון לבד. אני לא אומר אגב שזה רע להזניק ולבקש עזרה על כל דבר, בכל סדר גודל. אני דווקא שמח שהיום אנחנו במצב כזה שהנגישות היא הרבה יותר גדולה והרבה יותר קלה - זה מקל את המלאכה על כל הצדדים".

למעשה, אין רגע בשנה שאין בו עבודה?

"יש הרבה פעילות בדרום אמריקה בחורף, וכשמגיע הקיץ, יוצאים הרבה ישראלים וישראליות

למסעות במזרח הרחוק. בדרך כלל האופי של האירועים הוא כזה שאנחנו פותרים את זה מהארץ ולא יוצאים לשטח. יש לנו הרבה מאוד מקרים של מישהו שיש לו מחלת גבהים או לחלופין מישהו ששבר את הרגל או את היד בדרך להר. אנחנו כמובן לא חייבים לצאת החוצה, כי לאורך השנים יצרנו מערכת קשרים כזו שאנחנו מצליחים לייצר חילוץ בזמן אמת בהרבה מאוד מקומות בעולם.

"עם זאת, צריך להבין שהיכולת שלנו היא לא בלתי מוגבלת. אתן לך דוגמה. יכול להיות שבמקומות מסוימים, כחלק מהתשתית המדינית, אין אפשרות להגיע לבן אדם בלי מסוק, אבל המסוק הכי קרוב נמצא במרחק 12 שעות מהמקום שבו נמצאת הנקודה שבה מתרחש האירוע. זה מצב קשה, כי לא משנה אם נהפוך את העולם, היכולות שלנו מוגבלות וזה לא משהו שאפשר לשנות".

המטיילים בכלל מודעים לכל מה שאתה מספר?

"ברוב הפעמים לא. אנשים שיוצאים לטייל בטוחים, לדוגמה, שאפשר להגיע אליהם עם מסוק בכל רגע נתון ובכל מקום. אנשים צריכים להביא בחשבון, רגע לפני שהם יוצאים לדרך, שהדברים הם ממש לא ככה. הם חושבים שאם יעשו ביטוח זה יגרום לכך שבתוך שעתיים יהיה להם חילוץ. בנפאל, למשל, יש תשתית חילוץ ברמה טובה וצבא ותרבות של התמחות בחילוצים, כי יש שם הרבה חילוצים. לפעמים זה בגלל הבעיה המרכזית, מחלות גבהים, ולפעמים בגלל אירועים אחרים.

"יש פה ארבע חברות מסוקים, ולכל אחת יש שניים־שלושה מסוקים שאיפשרו לנו במקרה האחרון לעבוד במהירות. אבל יש הרבה מקומות שבהם הדבר הוא לא כך וצריך להביא את זה בחשבון. אנשים לא יכולים לעשות כל מה שהם רוצים, כי לא תמיד נוכל לסייע להם בפרק זמן מאוד קצר".

נדב קליפה // צילום: באדיבות חברת ביטוח הראל

המפגש הקשה עם ההורים

זה אולי נשמע קצת ציני, אבל השבועיים האחרונים עשו ליחידת החילוץ "הראל 669" פרסומת לא רעה, ואולי גם החדירו מוטיבציה בקרב ישראלים הרפתקנים להצטרף לצוות החילוץ.

"כדי להצטרף אלינו, אני חושב שצריך יכולת תפעול מאוד גבוהה, בטח כשאתה נמצא בשטח ומפעיל כל כך הרבה גורמים", אומר קליפה, "ובתוך כל זה אתה צריך המון רגישות, כי אנחנו עובדים מול משפחות. יש הרבה מקרים שאני מבין מהר מאוד שמדובר באירוע קטן ופשוט, ושתיכף הכל יהיה בסדר. צריך להבין שממול עומדת משפחה, שמבחינתה מאוד מודאגת, וחייבים להרגיע אותה הכי מהר שאפשר.

"גם צריך, וזה לא פחות חשוב, חוכמת חיים. להבין, למשל, שאם אתה בסין, אתה צריך להתנהג אחרת מאשר אם אתה בהודו או בצ'ילה, כי למרות שכולם עסוקים בחילוץ, לכל מקום יש את המאפיינים שלו ואת הדרך שבה אנשים מתנהגים וחושבים. אם אתה לא תלמד את זה בזריזות, אתה לא תשיג שיתוף פעולה של המקומיים".

אופרציית החילוץ של חברות הביטוח מחולקת לשלושה מערכים מרכזיים: מערך החירום, שמטפל במטופלים שכבר אותרו ונמצאים בטיפול בבית החולים, שעליו יש לשלם ולוודא שאכן הכיסוי ניתן; מערך האיתור, שפועל סביב השעון, בייחוד בעונות שבהן יש מטיילים ישראלים רבים באזורים אקזוטיים.

המעגל השלישי הוא כאשר אובד קשר עם מבוטח, ואז למעשה מתחיל תהליך של ניסיון לעקוב אחריו, כשהוא מוגדר נעדר: מתי האדם יצר קשר לאחרונה? באיזה גסט־האוס, לדוגמה, ישן בלילה האחרון שבו יצר קשר עם הבית? עם מי הוא דיבר בשטח? המערך השלישי היה המרכיב הדומיננטי במקרה האחרון בנפאל.

מירי זילכה גפן, מנהלת אגף תביעות הבריאות של הראל, היא מי שלמעשה ניהלה את השבוע הקשה האחרון מהארץ. היא גם משחזרת את השתלשלות העניינים: "קיבלנו החלטה להוציא את הצוותים, אחרי שהצוות נחת מפרו ביום חמישי. בשעה שלוש בצהריים של אותו היום הוא כבר היה בדרך לנפאל, מתוך הראייה שאי אפשר לנהל אירוע ברמה כזו מרחוק. ברגע שיוחאי ונדב נחתו שם, הפעילות היתה קודם כל בנושא של החילוצים, כאשר הם עובדים מולי.

"היה ברור שנעבוד בשיתוף פעולה מלא עם הצבא הנפאלי, כשהיינו עוד בהשפעה כמובן של האירוע שהתרחש קודם לכן בפרו. הדבר המשותף לשני האירועים הוא בעיקר המפגש מול ההורים. צריך להיות בקשר עם כמה הורים, לעדכן אותם בכל 20-15 דקות במה שמתרחש ולנסות לתת להם כמה שיותר אינפורמציה.

"מי שבעיקר נמצא בקשר עם ההורים זו יחידת האיתור, כי יש לה את המידע הכי עדכני על המצב של הילדים ואיפה הם נמצאים. מנסים להרגיע כמה שיותר ולתת את התשובות בצורה המהירה ביותר. אחת המשימות הקשות היא לבקש מההורים שלא יגיעו למקום, כי התהליך עצמו הוא מאוד קשה והנטייה הטבעית של ההורים היא להגיד שהם לוקחים מטוס ומגיעים לזירה. האמת המרה היא שאין איך להרגיע יותר מדי".

אז את סוף השבוע הזה אמור צוות החילוץ להעביר בביתו, להתאושש לאחר שבועיים אינטנסיביים וקשים מאוד. מצד שני, הדריכות היא תמידית, כי מספיק שיטפון אחד במדבר יהודה בשילוב של התלהבות ישראלית מהגשמים הראשונים, והמנוחה תיגמר מהר מהרצוי.