כל הטוען כי ההחלטה המילולית של הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה פלשתינית חסרת שיניים, מצטרף לאיוולת הקלאסית של יוסף סטאלין, שליגלג על האפיפיור - "כמה דיוויזיות יש לו?"
יש גם יש, ולא מעט. בעיקר בעידן שבו האנטישמיות מרימה ראש, אפילו משתוללת באירופה, וישראל אינה אשמה שקיבלה מימדים של שריפה בשדה קוצים, אבל יש לה עניין להנמיך את גובה הלהבות. אין מה לחדש בוויכוח הזה. הצדדים הביעו את דעתם. הציעו פתרונות. לי אין אשליות שאם ישראל תשלם את המחיר תקבל בתמורה שלום. אבו מאזן סרבן שלום. לא, עליה לשלם מחיר (מופחת, ולא הוגן) לא לקופת הפלשתינים אלא לשימור יחסיה עם המערב. זו הצעה מקוממת, אבל היא הרע במיעוטו.
רק שנפתלי בנט ואורי אריאל ואיילת שקד ואורית סטרוק לא יניחו לבנימין נתניהו לתמרן בגמישות. חלקם מתוך נוקשות אידיאולוגית. חלקם מפני שגם הם רואים את הקלפי לכנסת ה־20 לנגד עיניהם. זו טעות מהותית, שתלכד את הקואליציה האירופית של עוכרי ישראל עם תמימים דורשי טובתה, לנקוט צעדים יותר מכאיבים נגדה. "איזהו חכם? הרואה את הנולד".
אלא שנתניהו נקלע עקב כך למיני מערכת בחירות. קמו עליו מבית, והוא מבקש להבטיח את עתידו בבחירות מקדימות, בפריימריז, וגם הקלפי הפנימית בליכוד משקפת את נטיות הלב של המפלגות מימין לו. לפיכך כל עוד לא תוכרע סוגיית ההנהגה בליכוד לא ישוב לשאת את נאום בר־אילן, ובוודאי לא מעבר לו.
כמעט כלשון השיר כי "הימים חולפים, שנה עוברת", ובהיפוך מהמילים המקוריות - "(אבל) המנגינה לא לעולם נשארת".
הבלוף הגרמני
השגריר בדימוס באיטליה ובצרפת ומי שעמד בראש קרן היסוד, אבי פזנר, לא ידע את נפשו נוכח תעמולת ישראלים למען ירידה לברלין. על מה הם מדברים? נזעק. הרי אירופה יבשת שוקעת. כלכלתה בצרות. שיעור האבטלה בקרב צעירים נאמד בעשרות אחוזים, איזה עתיד מזהיר ממתין לישראלים בבירת גרמניה?
גם אם מתעלמים מהערכים הלאומיים ומשלילת הגולה ומהאנטישמיות - הם משלים את עצמם כי הירידה מהארץ תעניק להם את סיר הבשר. להפך, המקומיים יראו בהם מתחרים על מעט הג'ובים הפנויים עדיין ביבשת, זו שצעירים נמלטים ממנה. "רבים מחברינו באירופה מטלפנים להסדיר לבניהם מקום בארץ", סיפר פזנר, "שואלים בעבור ילדיהם על קופת חולים ודיור ומקום עבודה". המגמה באירופה היהודית היא עם הפנים לארץ (ולמדינות אחרות), ואילו הישראלים האלה הולכים למקום שבו אין רוצים בהם. פזנר הוא עד מומחה.
סערת המילקי בגרמניה היא גרגר זעיר בדיונה הגדולה של קשיי העם היהודי להינתק מן הגלות. יעקב אבי האומה ירד מהארץ המובטחת ל־400 שנים. רק 20 אחוזים מהיהודים יצאו ממצרים. הציונות היתה תנועת מיעוט בעם היהודי עד תום מלחמת העולם השנייה. אפילו אינטלקטואלים בולטים ואנשי רוח נלהבים בדור הראשון והשני לציונות, שהעלו את ארץ ישראל והלשון
העברית על ראש שמחתם, נרתעו משלילת הגולה. בזיכרונותיו כתב ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שהיה איש הארץ בכל רמ"ח ושס"ה, על שיחתו עם חיים נחמן ביאליק. אילו קם קיסר חדש בדמותו של אדריאנוס הרשע, אמר קלוזנר למשורר הלאומי, וציווה על היהודים לבחור בין השמדת התנ"ך שכל כולו יצירה ארץ־ישראלית לבין שריפת התלמוד שנוצק בחו"ל - מה היית מציל?
קלוזנר העדיף ללא היסוס את התנ"ך. ביאליק אישר כי היה בוחר בתלמוד. צורה מקורית להציג את יחסי הגומלין בין המולדת לבין הגולה. אפילו אצל מי שבאהבתו לארץ ישראל כתב כבר בשירו הראשון "הירד כפנינים הטל על הר חרמון"?
המחלוקת העכשווית עדיין בעיצומה. קראתי בחירוק שיניים אך ללא דילוגים את צרור התגובות העוינות למאמרי מהשבוע שעבר שנפתח במשפט המתגרה "יורדים הם עריקים". מצאתי כי הכל נכון, והכל שגוי.
אבי פזנר. השגריר בדימוס אינו מבין את התעמולה למען ירידה לברלין. כלכלת אירופה בצרות, שיעור האבטלה בקרב צעירים הוא עשרות אחוזים /// צילום: גדי דגון-יח"צ
ישראל זועקת לתיקון גדול. השלטון מכעיס. במיסיו, בהתחמקותו מלהוריד את מחיר הקרקע לדיור. במערכת החינוך המדדה. בחפיפיות של השירות הציבורי. אבל כאן הבית. כאן נלחמים על השינוי. כאן מפגינים וכותבים בעיתונים ובבלוגים ובאתרים ונעזרים באור הגדול של בג"ץ, וכאן מחליפים משטר בקלפי.
ארץ ישראל היא ערך המבטא את החירות שבריבונות, ולא מתחם נדל"ן. היא אמא קולקטיבית, ולא מגרש. לא מפנים לה עורף בהיחלשה. יושבים ליד מיטתה עד להבראתה.
יש מיעוט קולני שרוצה לפרוש? בבקשה, הדלת פתוחה. רק שאני תוהה מדוע הם, בברלין, נלחמים בנו? מדוע הם כה פעילים בגרימת נזק למולדתם־לשעבר? מדוע מנסים להפוך את מעשה־היחיד המתנכר שלהם לנטישה המונית? ומדוע מטיפים לטרנספר עוד ועוד יהודים?
תקוותי שהם עושים כן מפני שמצפונם נוקפם; מפני שחשים כי הדרך היחידה להקל את כישלונם להיאחז בציפורניים במה שיש כאן בארץ הנפלאה והקשה הזאת, היא לנכס למעשה הרע שלהם צידוק אידיאולוגי. בעצם הם כאדם אשר לא ביצע הנשמה במי שנפגע בתאונת דרכים, אלא עמד מן הצד, ואחר כך פיתח השקפת שווא כי אסור לעשות כן אלא להמתין לאמבולנס; וכמי שחמק משירות בצה"ל מטעמים של אנוכיות ונוחיות, ונימק זאת בטיעוני כזב כי המלחמה להגנת העם היהודי אינה מוצדקת; ומי שלא עלה בידו לקבל תעודת בגרות כחוק ואימץ תפיסה מקצועית כביכול כי אין צורך בבחינות.
לפיכך, ברוחו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המוכר בתוארו "סנגורם של ישראל", אני מבקש למצוא להם כף זכות, שהם מזיקים לנו כי אינם שלמים עם הירידה ומחזקים אותה בצידוק החטא. זה מצביע על אי שקט שמותיר שביב של תקווה. כמו בשירו של חיים גורי - "עוד תשובו אחים חזרה". גם פזנר אופטימי. הם יחזרו, ואולי אפילו בקרוב.
לגלות קור רוח
אלוף משנה (מיל') ליאור לוטן קיבל על עצמו משימה המוכרת לו מעברו בצה"ל. הוא מטפל בשחרור שני הלוחמים שנהרגו ברצועת עזה וגופותיהם נחטפו בידי חמאס, אורון שאול והדר גולדין. שליחותו מלווה בהינתקות של ישראל מהמורשת הרעה של הממשלות אשר בחסות מצוות פדיון השבויים, שילמו הון תועפות מדיני לארגוני המחבלים.
לוטן היה מעורב במגעים שבהם ישראל מעדה. עתה עליו לתקן את המשגים הקודמים. ועדה מיוחדת בראשות נשיא העליון בדימוס השופט מאיר שמגר ניסחה כללים מגבילים לניהול מו"מ עם ארגוני טרור, ומעתה אין לשלם תמורת גופות השבויים אלא "כפי דמיהן". זה יהיה קשה מפני שחמאס וארגוני טרור אחרים זוכרים היטב את המחיר בעיסקת ג'יבריל ומה אירע תמורת שחרורם של אלחנן טננבוים וגלעד שליט. לוטן ייאלץ לעמוד בסירובו ולגלות עצבי כדי ברזל להבהיר למחבלים כי מה שהיה שוב לא יהיה. הוא מתחיל את המו"מ בעמדת נחיתות.
אפשר כי כבר נרשמה החמצה. החזרת הגופות לא היתה יכולה להיות תנאי להפסקת הלחימה בצוק איתן. אבל אולי צריך היה לנסותה תמורת הסכמתה של ישראל להיעדר מוועידת הפיצויים לעזה שהתקיימה השבוע בקהיר.
עתה חזרה ישראל לבדידותה במערכה, לעמדת הנחיתות. אז מה? אין ברירה. בעניין זה יש לה מה ללמוד מהתנהלותו של דיוויד קמרון נוכח פשעי דאעש באזרחי ארצו בידי הבריטי המכונה "ג'ון העורף". הממשלה תיבחן ביכולתה לשמור על קור רוח גם אם בכיכרות יתנהל מחול שדים.
כשיופיטר כועס
המפכ"ל יוחנן דנינו לא היה צריך לומר בפומבי למראיינו נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" כי על השר הממונה עליו, יצחק אהרונוביץ', לבחור את יורשו מקרב קציני המשטרה המכהנים. זו דעה לגיטימית, שנכון להשמיעה באוזני ה"בוס" בארבע עיניים. בעיקר כשהמבחר הולך ומצטמצם נוכח גל החקירות וההתפטרויות.
אך התפרצותו חסרת התקדים של השר יצחק אהרונוביץ' בראיון מזדמן ברחבת הכותל - לא נראתה שפת גוף כמותה בכל תקופת כהונתו - היתה יותר ממדהימה. מה בסך הכל אירע? דנינו קיבל מסמך עם לוגו גנוב והפיצו בקרב הניצבים? מלשכתו שלחו משהו כזה לטלוויזיה?
יופיטר־אהרונוביץ' כועס - סימן שאינו צודק. ברור כי עדיף לבחור ניצב מכהן כדעת דנינו, אך מה אם אין? לא היה מועמד כזה בשב"כ אחרי פרשת קו 300 והחזירו לתקופת מעבר ראש בדימוס (יוסף הרמלין) עד שבשלו התנאים לבחור בכיר מבית (יעקב פרי).
הזכרתי לאחרונה את סבירות מועמדותם של שלושה לשעברים - אבי דיכטר, יעקב בורובסקי ויובל דיסקין. קשה מאוד, כי דבקה בהם פעילות ציבורית, ומה שאפשר היה (בקושי רב) כאשר מאיר דגן חזר מעשייה מפלגתית לעמוד בראש המוסד - לא ייתכן במשטרה, שיש לה נגיעה מתמדת לחקירות ולנושאים פוליטיים פנימיים. דיסקין חרך את כל יחסיו עם בנימין נתניהו והממשלה הנוכחית, והדבר מונע את מועמדותו הראויה מכל בחינה מקצועית אחרת.
אם יש ניצב ראוי מבית - מה טוב; ואם לאו - ניצב בדימוס; ואם לאו - איש חיצון; ואם לאו - כמאמר העצוב של הנביא - "שמלה לך? - קצין (משטרה) תהיה לנו". רק שלא מומלץ למי שאווירת סוכות טרם פגה בהווייתו לקרוא באילו נסיבות נכתבה המלצה זו של ישעיהו, בעקבות "ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם".
הרשעה חלומית
טרם היה כדבר הזה: תחילה שלחו שופטי העליון (עדנה ארבל, סלים ג'ובראן וחנן מלצר) את בני שמואל הקשיש לתריסר שנים בכלא בהסתמך על עדות של בתו, שחלמה באיחור של 12 שנים, על מעשים נוראים שביצע בה; ואחר כך פירסמו 47 פסיכולוגים בכירים חוות דעת מקצועית שלפיה "זיכרון מודחק" המבוסס על חלום מאוחר אינו יכול לשמש מסד להרשעה פלילית.
הדיון התנהל במשך שנים ארוכות. לא ייתכן שפסיכולוגים בכירים, כזוכי פרסי נובל וישראל, דני כהנמן ושלום שוורץ ודוד נבון ואשר קריאט, ועמיתותיהם מיה בר־הלל ומרילין ספר, יהיו כה נחרצים בדעתם השלילית, ובעליון לא יתעורר אפילו ספק קל בעת ההרשעה.
שאלתי את פרופ' יונתן גושן, שהעיד מטעם ההגנה, אם הוא חושד בבת כי היא בודה דברים נגד אביה. "חס וחלילה", השיב, היא מאמינה בעדותה בתום לב. אין בה זדון. אך עדות המבוססת על חלום ישן אינה מוכרת בספרות המקצועית של הפסיכולוגים.
הברירה אינה קלה. היא אינה מוגבלת לגיבורי הטרגדיה, שהסתיימה במאסר ממושך של אב ישיש. הקושי יתעורר בדיון המשפטי הבא. מה שיעמוד בפועל למשפט הוא הזיכרון המודחק.
המלצה
איני מבקר קולנוע מקצועי, אבל מבקר בבתי קולנוע. אין באמתחתי המלצות כבדבר יום ביומו ולא כוכבים להעניק לכל סרט. אבל צפיתי בסינמה סיטי ב"מיתה טובה", ולא סבלתי אפילו מהמיזוג המקפיא, שהתעלם מהעובדה כי "מת אב ומת אלול/ ומת חומם".
"מיתה טובה" הוא סרט לתפארת הקולנוע הישראלי לא פחות מ"הערת שוליים". אולי כדאי לנסות פעם נוספת את פרס האוסקר. בסוף הוא יגיע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו